תוכן
מפגש עם העולם הפנימי
פחד קיים בחיינו בכל מקרה. אפילו במקומות בטוחים ישנו פחד. גם בתוך הנורמליות ישנם מצבים קשים ורגעי פחד. התופעה קיימת גם בקרב הילדים. כפי שכותב בטלהיים(1980) לא ניתן להתכחש לכך שילד אפוף חרדות וקונפליקטים עמוקים והוא גדוש בדמיונות זועמים, הרסניים ומלאי חרדה.
הפחד בחיינו קיים הן במציאות והן בדמיון כחלק משתי תחושות מרכזיות:
תחושה של עולם המציאות ותחושה של עולם הדמיון, ועל הילד לאזן בין הנגישות והקירבה לשני העולמות. עליו להימנע מעיסוק רב מדי בעולם הדמיון, המשמש מפלט מפני המציאות הקשה, וגם להפך, עליו להימנע מהשתקת העולם הדמיוני הפנימי ומבריחה לעיסוק קונקרטי בתכנים מעשיים על מנת להימנע מהתמודדות עם תכנים טראומטיים, העלולים להציף אותו אם יבטאם.
במשחק תקין שבו מתקיים האיזון בין העולם הפנימי והמציאותי, הדמיון מתווך בין העולמות בטריטוריית ביניים שבה קשה להגדיר מהו הפנימי ומהו החיצוני, ובכך הוא מסייע בקידום ההסתגלות וההתפתחות התקינה של הילד (לכמן, 1996).
מדברים אלו עולה חשיבות המפגש עם העולם הפנימי, כאשר הפחד הדמיוני הוא חלק מעולם זה. על רקע זה אני שואלת שוב את השאלה אם מפגש זה עם פחד בדמיון יכול לענג, ואם כן, מדוע.
נראה כי המפגש עם פחד דמיוני לעתים מהנה מפאת טשטוש הפער בין מציאות לדמיון, המאפשר תחושת שליטה ומעלה את מצב הרוח בדרך פיסיולוגית.
במה דברים אמורים?
ילדים וגם מבוגרים נפגשים עם הפחד הדמיוני ומתעמתים איתו: מבוגרים הולכים לסרט אימה או נוסעים ברכבת הרים, וילדים משחקים ב"משחקי כאילו" כמו "הזאב יטרוף אותך" ומאזינים לסיפורי אגדה. הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש, כפי שכותבת גוני לוין )2012 )במענה להורים מודאגים:
"כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון למציאות. כך קורה גם לאנשים גדולים מהם". ובעת העימות "דומה כי תחושת הפחד הבלתי נעימה נעשית לתחושה נעימה, המלווה את ההצלחה שבעמידה בפני החרדה ובהשתלטות עליה" (בטלהיים, 1980).
כמו כן, בעת סכנה אשר מקורה דמיוני, הגוף מגיב לסכנה באופן דומה לתגובותיו בעת מפגש עם סכנות מוחשיות. במצבי ריגוש אלו הגוף מפריש אדרנלין, שגורם לערנות מוגברת מפני סכנה. הדופק ולחץ הדם גוברים, רמת הסוכר בדם עולה, דם מופנה למוח ולשרירים לשם גיוס אנרגיה (קלר, 1990).
אולם כדי שתיווצר התחושה הנעימה של שליטה וריגוש פיסיולוגי, הילד והמבוגר חווים בדרך כלל את הפחד הדמיוני בתנאים של מקום בטוח. כדבריו של פרופ' יורם יובל לאלכס אנסקי בתוכניתו "שיחות נפש" )2010" :)אם תסתכל, ילדים באמת אוהבים שיפחידו אותם, וגם מבוגרים. דרך אגב, בגלל זה יש סרטי מתח וסרטי אימה והצגות של הרפתקאות. אנשים משלמים ורוצים שיפחידו אותם, אבל ילדים וגם אנשים )מבוגרים( רוצים שיפחידו אותם כשהם במקום בטוח. אנחנו אוהבים לראות סרטי אימה כאשר מצבנו טוב. באמצע מלחמה אין שוק גדול לסרטי אימה. אנחנו צריכים להרגיש בטוחים כדי שזה יהיה כמו משחק בשבילנו".
ניתן להבין מדברים אלו שההבחנה בין המציאות לדמיון יוצרת תחושת ביטחון. אמנם הטשטוש בין הדמיון למציאות מאפשר לפחד דמיוני להיות מענג (מאפשר תחושת שליטה וריגוש פיסיולוגי), אך עם זאת הידיעה שהסכנה אינה מציאותית היא לרוב תנאי לעונג. כך, למשל, ילד מעל גיל שלוש המשחק בתיאטרון בובות – לולא היה יודע שהמפלצת היא בובה והיא ב"כאילו", המשחק היה רק מפחיד אותו וכלל לא משעשע (יחזקאלי 1988).
יתר על כן, במשחק משותף עם מבוגר, ילדים מצפים מהמבוגר להבחין בין המציאות לדמיון וסומכים עליו שיעשה זאת כדי שהמשחק יהיה משעשע ולא רק מאיים.
לשם הבהרה אחזור לדברי פרופ' יובל, שנאמרו לאלכס אנסקי בשיחה בעקבות סיפורו של אנסקי אודות אמו. אנסקי סיפר כי אמו הייתה מדמה עצמה למכשפה עד שהיה מאמין ופוחד עד אימה, כמובן ללא הנאה: "…'עכשיו אני המלכה הרעה מתוך שלגייה, ועכשיו אתה מפחד ממני מאוד. אתה יודע מה אני יכולה לעשות לך?
אני יכולה לסגור אותך ולא לתת לך אוכל', עד לרגע מסוים שהתחלתי להאמין בזה והייתי יכול להגיע לרעידות או בכי".
דוגמה נוספת ניתן למצוא בספרה של נורית זרחי "נמר בפיג'מה של זהב". בסיפור זה האב אומר לבן: "אבל אבא של נמר קטן הוא נמר גדול, נמר שיכול לשאוג כל כך חזק עד שכל החיות בג'ונגל ירעדו: א או או או!". נראה כי האב אינו מבטא בדבריו הבחנה בין מציאות לדמיון, ועל כן דבריו מפחידים עד מאוד את הילד ולכן תגובתו מבוהלת: "מה איתך, אבא, למה אתה כועס? אתה לא רואה שאני ילד קטן?!"
(*קובובי, 2010 ,במסגרת "מפגשי ספרותרפיה" במה"ד).
דוגמאות אלו מלמדות עד כמה לעתים "העולם החיצוני הבטוח, המקיף את הילד ובזכותו אפשר לשחק ב"כאילו" ולחוות פחדים, צרכים ומשאלות, שוב אינו בטוח יותר. "בעולם זה היטשטש הגבול בין המציאות לבין הדמיון (פרייברג)". "הכל הפך לעיסה אחת לא מובחנת, מפחידה, ולא ניתן יותר לשחק" (לכמן, 1996 עמ'217). נראה כי היבט אחר של מה שנחשב ל"מקום בטוח" הוא תחושת הביטחון הפנימי.
כאשר ילד חש ביטחון פנימי, הוא מסוגל לבדוק את המעורר אימה ואז המשחק יכול לשעשע.
על פי תיאורית ההתקשרות של גו'ן בולבי, התפתחות תחושה פנימית של "בסיס בטוח" היא פונקציה של קשר הילד עם המטפל בו, והיא נובעת מתגובות רגישות של המטפל לאיתותי הילד, מאפשרת לילד לחקור את הסביבה בשקט ומופעלת בעיקר במצבי מצוקה (סרוף, קופר, דהארט, 1998).
"יונתן נושם ונושף בצווארו של אבא"
סוגיית העונג והפחד מומחשת בסיפורו של גרוסמן, "מי רוצה שק קמח?". הסיפור ממחיש כיצד בא לידי ביטוי עונג מפחד דמיוני בתנאים של "מקום בטוח".
בערב, לפני שיונתן הולך לישון, הוא מטפס על הגב של אבא והלה שואל בקול רם מאוד: "מי רוצה שק קמח?". האב שואל את נעלי הבית, את הפסנתר, את המטרייה וחפצים נוספים שצורתם באיור מאיימת: למשל, לנעליים יש שיניים חדות, לפסנתר דמות של לוויתן, והמטרייה בצורת ציפור שחורת כנפיים ופעורת מקור. לכולם יונתן ואביו אומרים שלא יקבלו את "שק הקמח".
הפחד הולך ומתעצם במהלך הסיפור עם מחשבותיו החוזרות של יונתן "מה יקרה עוד מעט, כשהם יגיעו למסדרון, לשטיח עם הציור המפחיד, ואולי היום, בטעות, אבא כן יסכים לתת לו את השק קמח?". הציור המפחיד הוא "פיל עם ארבע ידיים ושן שנהב אחת". האב שואל את יונתן אם להמשיך, ויונתן עונה: "עוד! עוד!" ובה בעת עולה ומתעצם החשש מהמפגש עם השטיח שעליו ציור הפיל.
כאשר מתקיים המפגש, יונתן "נושם ונושף בצוואר של אבא": "בוא נברח לו". האב מעצים את הפחד עם הישארותו במקום והוא ממשיך בשאלותיו לפיל, אם הוא באמת מוכן לשלם כל כך הרבה כסף בשביל שק קמח? יונתן פוחד, אף שלעתים הוא "בטוח שאבא לא ייתן אותו לפיל המוזר שבשטיח…" ו"יונתן כולו פצפוצים, וריגושים ואפילו חשפושים, ועוד מעט הפיל ימשוך בחדק שלו את יונתן לתוך השטיח…". ולבסוף, "ברגע האחרון ממש, אבא קופץ אחורה… ושר לפיל: 'לא, לא, לא תקבל! הוא לא למכירה! הוא רק שלנו!"', ואמו של יונתן היא שקונה את "שק הקמח".
בסיפור ניתנת לגיטימציה לתחושת הפחד, מאחר שהוא קיים בחיינו. גם בתוך החיים הבטוחים שיש בהם אהבה וחום לא ניתן להתכחש לפחד. יונתן משחק באמצעות דמיונו, מתעמת מרצונו עם הפחד )"עוד עוד"( ו"מסתכל לפחד הדמיוני ישר בעיניים". זאת, כאשר יש לו רשת ביטחון בסביבה הביתית שלו, על גב אביו.
למרות המפגש עם המעורר פחד, מקור הפחד לא נעלם, הוא נשאר בבית, אך הוא ניתן להכלה והמפגש עמו אף מענג פיסיולוגית באמצעות תחושות ה"פצפוצים, ריגושים וחשפושים" ומענג מנטלית באמצעות תחושת השליטה בפחד ו"תחושת הסוף הטוב": "שק הקמח" לא נמכר לפיל המאיים שעל השטיח או לכל חפץ אחר מוזר ומאיים, אלא הוא נמכר למי שהילד בוטח בו יותר מכול: לאם.
קראתי את הסיפור בפני ילדים בגן חובה. הדגשתי בקולי, באמצעות אינטונציה מתאימה לתוכן, את המשפטים המתייחסים:
1 .לאפקט הפיסיולוגי של הפחד: כמו "יונתן מרגיש את הלב שלו דופק" "ונעשה לו קצת קריר בגוף", "ויונתן כבר כולו פצפוצים, וריגושים ואפילו חישפושים".
2 .לרצונו של יונתן להמשיך במשחק למרות חששותיו: האב שואל אם יונתן רוצה להמשיך, ויונתן עונה "עוד! עוד!"
3 .להיצמדות יונתן לאביו כמקור לביטחון: "והוא נצמד לגב של אבא" "והוא מחבק את אבא בידיים וגם ברגליים", וחש ביטחון שהאב ישמור עליו "אפילו
שהוא בטוח שאבא לא ייתן אותו לפיל המוזר שבשטיח…"
4 .לסוף העימות עם הפחד: סוף טוב, שבו, מכל החפצים והפילים המוזרים שיש בעולם, דווקא אמו קנתה אותו: "ויונתן שמח שמכל האנשים שיש בעולם, ומכל
הנעלים והפסנתרים… מכו-לם, דווקא אמא קנתה אותו".
מדברי ילדים בגן חובה
# במהלך קריאת הסיפור: "הוא לא ימכור אותו, בטוח הוא לא ימכור אותו, הוא אבא שלו!!" (הילדים הביעו ביטחון בהורה מעצם תפיסתם את מהות ההורות.הורה מעוניין להשאיר את ילדו בחזקתו, אוהב אותו ודואג לו).
כשהביטו בתמונת השטיח, הם אמרו: "מפחיד!" (הילדים הזדהו עם הגיבור, עם תחושת הפחד של יונתן. ההזדהות כנראה נובעת מהיות ילדים אלו בגילו של יונתן על פי האיורים, מהיות המשחק נפוץ וידוע גם בווריאציות שונות, ובעיקר משום שתחושת הפחד אינה זרה להם וגם הם חשים אותה בחייהם).
כאשר הגענו למפגש עם האם שיערו הילדים שהיא תקנה אותו בתמורה לחיבוקים (כמו בהערה הראשונה, הילדים הביעו ביטחון בהורה מעצם היותו הורה). # בתום הקריאה: "אני פחדתי קצת, כי השטיח עשה לי משהו בלב" (ההזדהות של הילד עם יונתן עוררה בו את תחושת הפחד, שסביר להניח שהוא חש אותה בחייו לעתים באופן ברור ולעתים בדרך חמקמקה).
"אני אהבתי, כי הסיפור היה שמח" )הילד מבטא תחושת עונג, אולי הקלה)."האבא והילד נהנו" (הילד בחר להתייחס לתחושת העונג, אולי מאחר שהוא הזדהה עם יונתן, גם הוא חש מה שיונתן חש).
"חלמתי חלום, חשבתי שזה אמיתי וזה לא היה אמיתי. נבהלתי והלכתי לאמא שלי" (באמירה זו באה לידי ביטוי הבחנה בין מציאות לדמיון, סוגיה מרכזית שעולה בסיפור, ותפיסת ההורה כמקור ביטחון).
# הילדים נשאלו: "האם קרה שרציתם לשחק במשחק שכאילו מפחיד?"
התשובות ברובן עסקו במשחק של הורה וילדו. ההורה נתפס כמקור ביטחון, המשחק מפחיד והתוצאה היא עונג, הנאה, שעשוע ו/או הקלה. האמירה האחרונה (להלן) מתייחסת למשחק מעורר פחד והנאה בחברת הילדים בחצר שבגן הילדים:
"אבא מרים אותי ועושה סאלטה באוויר. מפחיד. אני רוצה לשחק אפילו שמפחיד, כי זה כיף".
"אני משחק עם אבא במיטה, ואז, כשאני הולך לשתות מים, הוא מתחבא לי ואז הוא קופץ ומבהיל אותי. הבית ענק! אני עף עד המיטה, כי הבהיל אותי. וזה מצחיק!" "שיחקתי עם אבא ואח שלי מחבואים ואז אבא עושה לי 'בו'. זה מפחיד וכיף לי לרוץ".
"בחצר משחקים גנב ושוטר. מפחיד אותי. זה כיף".
# הצעתי לילדים לצייר דף נוסף לספר. במשימה זו החשיפה מצומצמת, בבחינת הילד בסיפור פוחד, לא אני. קובובי )תש"ם( טוענת שבשעה שהילד מייחס את התהליך הנפשי לדמות הספרותית, אפילו הוא מבחין, בדרגות שונות של מודעות שביטא בציורו ובדבריו, גם במתרחש בנפשו. הילד חש חופשי יותר לבטא את חוויותיו ואת תחושותיו ללא חשש שיחשוף את עצמו יתר על המידה. כמו כן יש ילדים הנוטים להיחשף יותר משיש בכוחם לשאת לאחר מכן, ועקב כך הם עלולים לסבול מתחושות כמו אשם ובושה או להסתבך ביחסיהם החברתיים.
מדברי הילדים בגן במהלך הציור ובסופו: "ציירתי רובוט. הילד עושה מכת חום משופר. יונתן הוא השק, כשזה מפחיד אותו אז הוא צוחק" (הילד מצייר את הרובוט גדול ובעל "זרועות" לעומתו הילד המצויר קטן אך מחויך. בדבריו הוא מציין את הצחוק בעת פחד, וכידוע צחוק יכול להוות פורקן בעת לחץ(. )ציור
ילדים מס 1…..
"הילד על אבא שלו. המשחק של הלגו נראה עכביש. הם פחדו. הילד הפתיע את אבא ורצה שימכרו אותו. האבא מכר, כי הוא זכר שזה לגו" (הפחד מפני הלגו־ עכביש הוא דמיוני. הילדה מבחינה בין דמיון למציאות ובכך היא מרגיעה את הפחד, ובציור אפילו עושה מעשה לא צפוי).
ציור ילדים מס 2……….
"ציירתי את האבא והבן. הם רואים גנב צעצוע. האבא לא מכר" )ילד זה חווה לאחרונה חרדות. אולי הוא רוצה להביע פחד מגנב, אך הוא נשאר בפורמט של הסיפור והופך את הגנב לגנב צעצוע).
"הרובוט רצה לקנות את שק הקמח, והילד אמר לאבא שלו 'לא'. האבא לא מכר") סיפורו של הילד מקביל לרעיון הסיפור( ציור ילדים מס …..
ע., ילדה בכיתה א', לאחר שמיעת הסיפור: "ראיתי בקופיקו פרק שמפחיד. תראי! תראי! הרוח של הפיראט הגיעה ורצתה את המפה לאוצר… ראיתי את הרוח תלוי, אבל זה לא באמת, רק עצרו את המצלמה, עשו כאילו, הכל חוטים, בכאילו יש רוח" (ע. מבטאת מפגש עם פחד והבחנה מרגיעה בין דמיון למציאות).
ע. שוב לחצה עליי לצפות במחשב שלה בפרק העוסק ברוח. כאשר הסרט התחיל היא סובבה את הגב, הלכה לקצה החדר ואמרה: "מפחיד". שאלתי אותה: אם כך, למה היא כן צופה לעתים בסרט. תשובתה: "אני לא יודעת. זה מעניין".
כאשר ת., ילדה בכיתה ז', נכנסה לחדר ושמעה את השאלה, היא אמרה: "כדי להתעמת עם הפחד".
לסיכום ניתן לומר שהסיפור "מי רוצה שק קמח" מעורר בקרב הילדים המאזינים לו- באמצעות הזדהות עם יונתן – את העונג שבמפגש עם הפחד ממקום בטוח והם מגיבים לו מעולם חוויותיהם המציאותיות והפנימיות.
