תוכן
סממנים של אלימות חברתית מתחילים להיראות כבר בגן הילדים והם גוברים עם תחילת הלימודים בבית הספר היסודי וככל שהבנות מתקרבות לגיל ההתבגרות. נערות בכיתה ז נוקטות הרבה בפעולות של נידוי והתעלמות ונמנעות מעימות ישיר. מחקריו רחבי ההיקף של רמי בנבנישתי ועמיתיו מצביעים על כך שהמצב במערכת החינוך בישראל אינו שונה מזה הקיים בארצות אחרות. בנות, יותר מבנים, מעורבות באלימות חברתית סמויה, הן כפוגעות והן כנפגעות, והתופעה הזו הולכת ודועכת עם העלייה בגיל, יותר באלימות הפיזית ופחות באלימות החברתית. מכיוון שילדים נוטים להסתיר את פגיעותיהם, במיוחד כאשר מדובר בהפצה שקטה מפה לאוזן של דברי בלע, קשה מאוד לאתר ולגלות מסע כזה של נידוי והחרמה. הגיוני שהפגיעה בקורבן תהיה במישור שחשוב לו. אצל בנות, המישור המשמעותי ביותר קשור לאינטימיות, היחסים הקרובים עם בנות אחרות. בגיל ההתבגרות נוסף תבלין חדש, התייחסות ופגיעה מזלזלת בדימוי הגופני והרגשי הנשי. השימוש בפגיעה כזו הופך שכיח ומקובל ככל שהגיל עולה.
למרות ה"הישגים" בשדרוג ושמירה על המעמד החברתי, יש להתנהגות הזו מחיר חברתי יקר ומדאיג לפוגעות: המחקרים מראים שבנות אלימות הן יותר דחויות וחשות יותר בדידות . היחס אליהן שנוי במחלוקת, מקצת הבנות מחבבות אותן בעוד שבנות אחרות שונאות אותן. ייתכן שהאמביוולנטיות הזו משקפת את ההשקעה החברתית שמקדישות הבנות: עם כמה מהן הן כורתות ברית רעות ואילו בבנו אחרות הן מתאמצות לפגוע בכל כוחן. ייתכן שמתכונת יחסים כזו גם מעניקה לבנות האלימות משקל וכוח חברתי בגיבוש הקבוצה ופעילותה. הן עשויות להיות אלה שמחליטות מי ישתתף במשחקים, מי יהיה פופולארי, מי יוזמן למסיבה.
הקשרים החברתיים האמיצים שיש להן עם כמה מהבנות מעניקים להן סמכות חברתית להיות אלה שפוסקות אחרונות מה יתרחש בקבוצה. ככל שהבנות מתבגרות, במיוחד בתחילת גיל ההתבגרות, משתכללות שיטות הפגיעה, הופכות יותר מתוחכמות ומכאיבות. לעתים זו התעלמות מכוונת, סימן זעיר לבנות אחרות לגחך במופגן, או היתקלות "מקרית" במסדרון שמפילה את החפצים של הילדה הדחויה. לדברי החוקרים, האינטימיות הופכת כלי עבור הבת התוקפנית – בעזרתה היא משיגה מידע שבעזרתו תוכל להשתמש כנגד החברה. כך קורה במרבית המקרים, אולם יש גם בנות שהופכות "שנויות במחלוקות" – חלק מהילדים מחבבים אותן, והחלק הנותר מאוד לא מחבב אותן. בשני המקרים, מאגר החברות מצטמצם אצל הבנות שנוקטות אלימות ביחסים. ההתנהגות הפוגעת, כך מתברר, אינה נעלמת במהירות והקשיים החברתיים נמשכים גם אל שנות העשרה המאוחרות.
הכוח החברתי אינו הופך, כך מתברר, את הילדים שמשתמשים באלימות חברתית למאושרים יותר. ההיפך מכך הוא הנכון, הם שרויים במועקה נפשית וחברתית, הם מודאגים האם התנהגותם תגרום לדחייתם מהקבוצה, הם חוששים שלא ייוותרו להם חברים להיות עמם יחד. לילדים האלה תחושת חוסר ערך ורמת פגיעות גבוהה. לעתים מדובר במעגל קסמים שהילדים מתקשים לצאת ממנו – כאשר ילדים בקבוצה מתעלמים מהם או מקניטים אותם, הם מחפשים דרכים לנקום בהם ("את קיללת אותי, כעת אני אספר עלייך כל מיני דברים") ולזכות בסיפוק רגעי בכך שהם דוחים מישהו או מקניטים ומעליבים אותו. הממצא העגום ביותר עולה ממחקרי אורך – אלימות ילדים, כולל אלימות ביחסים, פוגעת בהסתגלותם החברתית והתפקודית בטווח הארוך.
הקורבנות לאלימות ביחסים
לא קל להיות חברה של הבת התוקפנית. מצד אחד מתקיימת בקשר הזה רמה גבוהה של אינטימיות, לעתים יותר מאשר בחברות עם בנות אחרות. אבל הקשר הזה מלווה יותר בתוקפנות, בבגידה, בהתנהגות של יצירת קואליציות ודרישה לבלעדיות על היחסים. אם החברה נותנת תשומת לב לאחרות, הבת התוקפנית תגיב בקנאות רבה. בנות שנופלות קורבן לפגיעה חברתית כזו נקלעות למצוקה ואינן יודעות כיצד להיחלץ ממנה.
היינו שתי בנות מובילות בגיחה, ריקי הייתה ילדה כריזמטית, חזקה, נראתה טוב. תמיד התלבשה יפה והייתה אטרקטיבית לבנים. שתינו היינו תלמידות טובות, למדנו פסנתר. אני הייתי "מלאך", ילדה טובה. מאוד סבלתי ממנה. היא הייתה מסוגלת להחליט שהיא ברוגז איתי ושעליי לבקש ממנה סליחה. גם כשלא הבנתי במה חטאתי הרגשתי אשמה בתקלה וביקשתי ממנה סליחה רק כדי שתפסיק את הברוגז. כל הזמן חששתי: האם היא תאהב אותי? האם היא תתייחס אליי היום? מכיוון שהייתי חסרת ביטחון, זה רק העצים את הסבל שלי. אני חושבת שההתנהגות שלה הייתה פשוט רוע לשמו. לפעמים היא נטפלה גם לבנות אחרות. כשהתחלנו ללכת לצופים היה בינינו מתח סביב השאלה מיהי מלכת הכיתה (אני האמנתי שהיא המלכה). המשכנו להיות חברות, כולל הכנת שיעורים ביחד, אבל פתאום היא הייתה מתחברת עם בת אחרת ושוב עושה ברוגז איתי. בכיתה ז, בחטיבת הביניים, שיבצו כל אחת מאיתנו ללמוד בכיתה אחרת וכך התרחקנו קצת. היא הייתה מפלרטטת הרבה עם הבנים. היו לה חברים אבל גם אתם היא יצרה חברויות ופירקה אותן.
אימא שלי ידעה על היחסים הבעייתיים, אבל בגלל שסבא שלי חלה באותה תקופה לא היה להם כוח לעזור לי. היחסים הגרועים שלנו נפסקו כשהכרתי את החבר הראשון שלי. הוא קלט את הבעייתיות והציע לי להפסיק להיות חברה שלה.
מרבית הילדים שנפגעים בבית הספר (שני שלישים) נפגעים מאלימות פיזית או מאלימות חברתית, אך לא משניהם. אין הבדלים בין המינים בשכיחות הפגיעה אבל הבנות נוטות יותר להיפגע רגשית מאשר הבנים. ילדים שנופלים קורבן להתנהגות כזו חשים יותר בדידות, דיכאון, חרדה חברתית, ונטייה להימנעות חברתית. אף על פי שאלימות פיזית בולטת הרבה יותר, מתברר שדווקא אלימות ביחסים גורמת ליותר קשיי הסתגלות של הקורבנות, דיכאון ומחשבות אובדניות.
התערבות
כיוון שבאלימות החברתית נרקחו יצרים עזים, תחכום, לחצים חריפים ודמויות כוחניות, נחוצה התערבות שראשיתה בהיוועצות ובתכנון מפורטים והמשכה בגישה אסרטיבית ונחושה מצד כל המעורבים. אני ממליץ על שלושה מהלכי טיפול שבאים בזה אחר זה. ראשית, חשיפה של ההתנהגות הפוגעת; אחר כך גינוי של המעשים; ושלישית ולבסוף, ייעוץ וטיפול לכל המעורבים.
את המהלכים האלה כדאי לנווט על פי "גישת האקולוגיה החברתית" במתכונת של התערבות רב תחומית שמכוונת לא רק לפרט אלא גם לקבוצה החברתית וגם לארגון שבתוכו מתרחש האירוע.
חשיפה
התנהגות כוחנית כזו משגשגת כאשר מערכת היחסים נשמרת בחשאי. קיימים מניעים חזקים לכל הצדדים להסוות ולהכחיש ויש להביא אותם בחשבון. הפוגעות יודעות שזהו מעשה מגונה ואכזרי. אפילו ממרחק של שנים, כך אני נוכח בסדנאות שלי, מבוגרים מתביישים להודות בהתנהגות כה כוחנית ומשפילה שהם היו מעורבים בה בילדותם. הנפגעות, מצידן, חוששות שחשיפת ההצקה תגביר את הדחייה החברתית שלהן. בכוח הביטוי "אור השמש מחטא את החיידקים", כיוון הפעולה הראשוני הוא חשיפה של ההתנהגות התוקפנית. הדרך היעילה ביותר לאתר פגיעות אינה באמצעות תצפית הנערכת מבחוץ, אלא בעזרת דיווח של הילדים עצמם על אודות התהליכים המתרחשים ביניהם. כיוון שמדובר במערכת יחסים מתוחכמת שקל לבנות להכחיש אותה, חשוב שהמורה תהיה רגישה לשינויים במערכות היחסים ותעודד בעדינות את התלמידות לעדכן אותה במה שמתרחש. חשוב לבסס תמונה מעודכנת ומפורטת שתאפשר אחר כך להעלות את הנושא בכיתה או ביחידות. שאלות ישירות לבנות שמעורבות, פוגעות ונפגעות, עלולות להיתקל בהכחשה גורפת. מכיוון שאין כלים יעילים אחרים לאיתור (שאלונים), חשוב להטות אוזן, להתעניין. החשיפה ממחישה לתלמידים שהמורה עוקבת, מתעניינת ומגלה אכפתיות, שלא ניתן לחסום ולהסתיר התנהגות אנטי חברתית, שהמורה מעורבת מבחינה חברתית ומוכנה להשפיע.
לחשיפה תפקיד טיפולי חיוני – לעזור לתלמידה להבין את עצמה, את התנהגותה ואת מניעיה. שיחה מוצלחת תסייע לתוקפת גם לגלות אמפתיה לבת הנפגעת ("יש לך מושג כיצד היא הרגישה כאשר כולם התרחקו ממנה, כאשר הייתה מבודדת במשך חודש?"). ללא תובנה כזו קטן הסיכוי שההתנהגות תשתנה.
שיחה יחידנית – יש לשקול אם לשוחח ביחידות כאשר החשיפה עלולה להביך תלמידים אחרים, כאשר המורה מבקשת לבסס את היתרון שיש לה ביחסים של אחד על אחד, כאשר צפויה תמיכה גורפת של קבוצת בנים או בנות התומכות בתלמיד התוקפני (ועלולה לשבש את מאמצי המורה ולהחריף עוד יותר את החרם). שיחה יחידנית מומלצת גם כאשר המורה מבקשת לברר פרטים נוספים ומאמינה שתזכה בשיתוף פעולה. וכמו במבנה של שיחת משמעת, מתחילים בבירור העובדות (בואי תספרי מה קרה), אוספים פרטים רבים כלל האפשר (איך הכול התחיל? מי עוד הייתה נוכחת?). לאחר שמתגבשת תמונה ברורה כדאי לעבור למניעים (מדוע חשבת שמגיע לה עונש?). בשלב הזה אפשר לשקף גם רגשות (אני מבין שמאוד כעסת עליה; יש לך מושג מה היא הרגישה?). סיכום השיחה צריך להתמקד בהיבטים התנהגותיים בעתיד – כיצד למנוע הישנות, איך לפשר ולסיים את הסכסוך.
שיחה עם הכיתה כולה – ברוב המקרים רצוי לנהל שיחה כללית ולא לנקוב בשמות התלמידים שפוגעים או נפגעים. רצוי להיעזר בקטעי ספרות או לנצל גורם מזמן, מריבה גלויה שפרצה בכיתה. חשוב לשוחח גם על המשמעות של חברות, כיצד מותר להתנהג ואיזה דפוס פוגע בזולת. רצוי לקיים שיחה קצרה, יחידנית, עם כל המעורבים ישירות במקרה, ולהודיע להם (ואולי גם לבקש את הסכמתם) על אודות הכוונה לקיים שיחה.
דיווח להורים – תמיד רצוי לדווח להורים על התנהגות יוצאת דופן של ילדיהם (חיובית או שלילית). מכיוון שמדובר בהתנהגות חמורה, מומלץ שהשיחה תיערך פנים אל פנים (ולא בטלפון או במכתב). יש לכוון את המחנכת כיצד לנהל שיחה זו ולהעלות השערות מה יהיו ההתנגדויות וכיצד להשיג שיתוף פעולה. הורים רבים (במיוחד אימהות) מגיבים בחוסר אמון כאשר מדווחים להם על ההתנהגות הכוחנית של ילדם. לאחר שהם מאשימים את הבנות הנפגעות ואת המחנכת, הם ממהרים לתת לבנם או לבתם גיבוי סוחף. במקרים קיצוניים המחנכת תשקול (לאחר התייעצות עם הצוות הטיפולי) לערוך הסכם עם הבן או עם הבת הפוגעים שהעניין "נשאר ביניהם" ואינו מדווח, ובתנאי שההתנהגות הפוגעת לא תחזור על עצמה.
גינוי
גינוי של השימוש ביחסים חברתיים כדי לפגוע באחרים ימחיש לתלמידה הפוגעת ולכל הכיתה שמדובר בהתנהגות שלילית, לא מוסרית, שמחנכת הכיתה נחושה שלא לאפשר את התרחשותה. כדאי להשוות בין אלימות ביחסים לבין אלימות פיזית (מכות) ולהסביר שחרם, הפצת שמועות ונידוי הם פעולות חמורות כמו תגרה בחצר ואף יותר מכך. כיוון שהבת הפוגעת וחברותיה ינסו להכחיש, להטיל את האחריות על בנות אחרות או לטשטש את כל העניין ("לא התכוונו ברצינות", "היא מגזימה", "זה סתם היה בצחוק"), חיוני להתעקש שכוונת השיחה להסביר שאצלנו בכיתה אין משיגים פופולאריות במחיר של פגיעה באחרים, שהתנהגות כזו אסורה. במקרים קיצוניים, כשברור למחנכת שהדפוס הכוחני הזה עלול לשוב, מוטב לשלב גם איום חד וברור.
טיפול
את הטיפול יש לערוך הן עם הנפגעים והן עם הפוגעים. לאלה שהפכו קורבן יש לתת תמיכה ובמקביל לעודד את ההורים לתמוך בבנם או בבתם. חשוב להסביר שהחרם והדחייה הם מהלך כוחני שאינו קשור לתכונותיהם האישיות. יש לעודד את התלמיד הנפגע לבוא ולספר כאשר הוא חש איום על מעמדו החברתי ולהסביר שבכוונת המחנך להגן עליו בכל מחיר.
באשר לפוגע – מטרות הטיפול עשויות להיות הגברת התובנה העצמית, להגביר את האמפתיה לאחרים, לפתח דרכי תקשורת והתנהגות פרו סוציאלית שיסייעו לרכוש חברים וחברות באופן ישיר והוגן. הטיפול עשוי בעקיפין לסייע בהתמודדות עם סכסוכים במשפחה (אם יש כאלה). בכיתה וגם במסגרת פרטנית אפשר להשתמש בספרותרפיה. אפשר לגלות את הברבור שמאחורי הברווזון המכוער ולהיעזר בספרים שיצאו לאור בישראל כגון "החרם" ו"קירות שלא רואים". בספרה "לבד מול כולן" מציעה רייצ'ל סימונס מגוון עקרונות וכלים למורים ולהורים כיצד למזער את הפגיעה הנפשית כתוצאה מחרם ושמועות.
בעבודה עם הפוגעות יש לזכור שכמו אנשים אחרים שנוקטים אלימות, כגון בעלים פוגעים, הבנות עלולות לנסות ולמזער את משמעות הפגיעה ולהטיל האחריות על הזולת, על הקורבן.
לרוב בריונים גם אינם מעוניינים להיכנס לתהליך טיפולי. נחוץ אפוא לשקול מהו הקונטקסט והמניע להציע לתלמיד הפוגע סיוע נפשי. אפשר להציע את הטיפול במסגרת של קבוצת בנים או בנות. הסכנה שמרחפת כל העת היא שהילדה תתחבר עם בנות כוחיות כמוה ותקבל גיבוי ותלמד שיטות נוספות כיצד להמשיך בהתנהגות הפוגעת. אפשר לערוך מפגשים במסגרת דיאדית ואפילו בהקשר של טיפול משפחתי, אם יש לכך משאלה של ההורים ועילה מתאימה.
לא רצוי לכפות טיפול. כדאי להציע לילדה עילה שמשרתת את מטרותיה, למשל, לסייע לשפר את מעמדה החברתי, או לצמצם סכסוכים. מכיוון שיכולות להיות נסיבות שונות וחוזים טיפוליים מסוגים שונים, קשה להמליץ על שיטת טיפול מסוימת.
