תוכן
אין כוונתנו בכך לגישות נוקשות של הורים, הנעוצות במבנה אישיותם, או הקשורות במופרעות–נפש קשה, אלא לגישות הנעוצות במסורות של מעמד ושל תרבות, שהם בבחינת הרגלי–חשיבה ודפוסי–חיים. גישות אלו הן רבות ושונות. יש הנוטים להדגיש את ערך ההישגים, החשיבה והדיבור ומתעלמים ביודעין מהערכת הרגשות. יש הרואים ברגשות אַספקט אי–רציונאלי המביא לידי בלבול, חולשה, רכרוכיות ורגשנות, שיש להתגבר עליהם לפי שהם מביאים לידי תלות באחרים. יש הרואים ברגשות תחום אינטימי של הפרט, שאין לזולת זכות ליטול בו חלק – לא בדרך השאלה, לא על–ידי לחץ ולא בדרך התערבות אחרת. יש הורים הסבורים שהם למודי–ניסיון, ולפיכך הם "יודעים" מה טוב עבור הילד, מה צריך שיינתן לו, מתי וכיצד, בלי להתחשב בהרגשת הילד עצמו, בטעמו המיוחד, בדעתו, במצב רוחו וכיו"ב. יש הורים הנוהגים בילדיהם על–פי העיקרון: ילד טוב הוא ילד שרואים אותו ואין שומעים אותו. ויש הורים שהם כה טרודים בעניינים שלהם, עד שאינם מתפנים כלל להקשיב לילדיהם.
בבתים רבים מתייחסים אל הרגשות יחס נוֹרמטיבי, כאל פעולה שניתן לשלוט בה, לשנותה או להכחידה מבחוץ. התחושות זוכות להבנה ולהתחשבות, לא כן הרגשות. כאשר ילד טוען כי קר לו – אין מאשימים אותו, גם אין אומרים לו שישתוק או שיתבייש, אלא דואגים שיהיה לו חם. כאשר הילד טוען שאינו רואה היטב, מביאים אותו לבדיקה ודואגים שיקבל טיפול נאות. כאשר הילד מתלונן על כאב גופני, שואלים מה כואב לו ובודקים את מקום הכאב. אולם כאשר הילד טוען שהוא מפחד, או כשרואים שהוא מקנא או שדבר–מה אחר מציק לנפשו – לא רבים ההורים המתייחסים אליו מתוך אותה גישה עניינית, שמטרתה לבדוק, לגלות את הסיבות ולעשות לתיקון המצב. הנטייה הרוֹוחת היא להתעלם מן האמת הטמונה ברגשות: יש שמבטלים אותם, יש שלועגים להם, יש שרואים בה משהו בלתי מוצדק, או לא יפה, ויש הטוענים שאין לתת להם ביטוי כלל וכלל. וכאשר אין מגלים כלפי הרגשות של הפרט אותה מידה של הקשבה, לפחות, שמגלים כלפי התחושות, גם אי–אפשר לדאוג ליצירת אקלים נאות, לטיפול ולתנאים שיביאו את הילד לידי תפקוד יעיל והרגשה נוחה.
אפשר שקל לו יותר למבוגר ל"הקשיב" לכאב גופני. הכאב הגופני מכריז על עצמו בקול רם יותר, והמבוגר אינו רואה בו, בדרך–כל, משום הטחת אשמה. ההרגשות והכאבים הנפשיים, לעומת זה, קולם נשמע רק באוזני אלה שחושיהם דקים ומכוּונים כלפיהם. מה גם שהמבוגר נוטה לפעמים להיפגע מהרגשותיו של הילד, שגורמיהן עלולים להיות מיוחסים לו, ולפיכך, מתוך התגוננות, הוא נוטה להתעלם ממשמעותן האמיתית.
רבים מקרב ההורים אינם מכירים בערכה של ההקשבה לביטויים רגשיים אמיתיים (אפילו הם קיצוניים). ברם, דווקא כאשר מגלים אוזן קשבת להרגשות עויינות כגון אלה יש סיכוי שהן תיעלמנה או שעוצמתן תפחת, או שיתועלו לאפיקים חיוביים, כדי לפנות מקום להרגשות החיוביות. ולהיפך: אי ביטוין של ההרגשות השליליות גורם להצטברות של איבה, המתפרצת לאחר–מכן בדרכים מדרכים שונות, בלא כל אפשרות לשלוט בה.
עקב סיבות אלו ואחרות שורר בבתים רבים אקלים שבו חש הילד שלא "כדאי" לו לבטא את הרגשותיו האמיתיות, או לפחות חלק מהן, אקלים שבו הוא לומד מה הוא "צריך" להרגיש, לרצות ולחשוב. על–ידי כך הוא מתרחק מהאמת שלו, או שהוא מרגיש עצמו בודד ומבודד עם אותו חלק מעצמו שלא ניתן לביטוי. הוא נוטה אז להתבייש בהרגשות מסוימות, לפחד מהן, להתכחש להן, להינתק מהן, ותחת שאלו יופעלו בו כמוֹטיבים לחשיבה יוצרת, ללמידה ולמימוש עצמו, הן נדחקות לקרן–זווית וגורמות משם לסילופים, לסיבוכים ולמאבקים סמויים וגלויים.
מתוך ההקדמה של רנה הרוּשוֹבסקי לספר-אנתולוגיה "הייעוץ בחינוך – עקרונות וגישות", עמ' 10-11.
