תוכן
אם בעבר זכו מורים בחברה הערבית לכבוד והפכו למנהיגים, הרי שגם הם נאלצים היום להתמודד עם הפיחות שחל במעמדם, ההגבלות על סמכותם והאלימות הגוברת בקרב בני הנוער.
החברה הערבית בישראל היא ביסודה פטריארכאלית, מתוקף ההיסטוריה שלה כחברה כפרית, מסורתית ושמרנית. מערכת החינוך שלה היא בבואה של החברה הערבית הכללית, ובעיקר המקומית.
בשנים האחרונות, ובמיוחד בעשור האחרון, קיימת בעיה מובהקת של סמכות המורים והמנהלים בבתי הספר במגזר הערבי בישראל. מידת החומרה של הבעיה שונה מאזור לאזור ומקהילה לקהילה, ומושפעת מגורמים רבים כגון מצב סוציו-אקונומי, המיקום הגיאוגרפי ועוד.
החברה הערבית בישראל עברה בהתפתחותה שלבים רבים ולא קלים. בסוף שנות הארבעים זו הייתה חברה כפרית מסורתית, שהמנהיגות הדתית בה הייתה זו שהכתיבה בעיקר את הטון התרבותי-חינוכי, כשהיא נשענת על המוטיבים והעקרונות הישנים, השאובים מהדת ומהמסורת.
ישראל עשתה כברת דרך ארוכה בניסיונה לגשר על הפערים בין החברה הערבית מול החברה היהודית, ונעזרה בחינוך כדי להביא לצמצום הפערים הכללים. הדבר בא לידי ביטוי בגידול מתמיד במספר הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות, במספר האקדמאים ובעלי המקצועות החופשיים ועוד. זהו אחד המדדים המעידים על מידת השינוי שחל באותה חברה כפרית מסורתית, ועל כברת הדרך שעברה מאז.
בהשראת המבנה הפטריארכאלי של המשפחה המסורתית, והכבוד שהחברה רחשה מאז ומתמיד לאנשים משכילים, זכו המורים להערכה רבה, ומעמדם נתפס כגבוה. משפחה שאחד מבניה היה משכיל חשה גאווה, וכך זה נמשך עד היום.
החינוך היה אפוא מנוף להתקדמות, ורבות מהמשפחות הכפריות הדלות שיפרו את מעמדן עקב כך שאחד מבניהן למד. הוא אף הוצג בגאווה בכל אירוע ומפגש, בעיקר מול משפחות אחרות מאותה קהילה ומיישובים סמוכים.
היחס הזה השפיע במידה רבה על מעמדם וסמכותם של המורה והמנהל בבית הספר. שם הם זכו לכבוד והיו "מורמים מעם". גם התלמידים רחשו כבוד רב למורים, ולא המרו את פיהם.
אלימות בבתי הספר
סמכות המורים הייתה לא רק פורמאלית; היא הייתה גם חברתית ומוסרית, ובתוקף הנסיבות רבים מהם צמחו להיות מנהיגים בקהילותיהם.
השינוי והפיחות בסמכות המורים והמנהלים החל ככל שהחברה התקדמה לכאורה, וניסתה להידמות לחברה היהודית. השינויים הסוציו-אקונומיים בחברה הערבית גרמו לכך שמעמד המורה, וכפועל יוצא הסמכות המוסרית והפורמאלית בכלל, פחתו.
הפיחות בתהליך החינוכי, בחברה הנמצאת בשלבי מעבר וזקוקה למובילי דרך, גרם למשבר מנהיגות ולאובדן דרך. כתוצאה מכך החלו להופיע תופעות לוואי שלא אפיינו בעבר את החברה הערבית, כמו למשל, התערערות המבנה ההיררכי של המשפחה המורחבת, המשפחה הגרעינית והקהילה כולה.
אחד הביטויים לכך הוא האלימות של בני הנוער, שבאה לידי ביטוי גם בבתי הספר. באחדים מהם מדובר כבר במגיפה שהולכת ומתפשטת ומכלה כל חלקה טובה. אחד הגורמים לכך הוא הרפורמה במערכת החינוך בשנות ה-60 וה-70, שקטעה את רצף התהליך החינוכי והוסיפה מעברים בשלבי החינוך. מעברים אלה מיותרים למגזר הערבי, שלא נדרש לאינטגרציה כמו המגזר היהודי. הכוונה בעיקר לחטיבות הביניים, שהרפורמה יצרה ונטלה בכך מן המורים את היכולת להתמודד עם גיל ההתבגרות.
גורם נוסף הוא חולשת החינוך הערכי במערכת החינוך הערבית, והיעדרן של תנועות נוער במגזר הערבי. אלו יכולות היו, בפעילות תרבותית רציפה, לתעל מרץ רב ויכולות של הנוער לאפיקים חיוביים. הוסיפו לכך את האווירה הכללית שמקיפה אותנו וסרטי הטלוויזיה הנוטפים אלימות, והרי לכם תוצאה קשה.
אסור גם לשכוח את תפקוד הבית כגורם מחנך. זה לוקה בחסר, כשההורים עסוקים לפרנסתם והם מטילים את מלוא האחריות וכובד המשימה החינוכית על בית הספר. כאשר זה מתקשה במילוי המשימה, קל ונוח להטיל בו את האשם. אבל אסור לשכוח: בין הסיבות לבעיית האלימות, יש להצביע על הבית, כיצד התחנך ומה קורה לו שם, בסביבתו הקרובה, ועל הרחוב והשפעותיו.
ממדי האלימות בחלק מבתי הספר במגזר הערבי הינם די רציניים, ומגיעים לידיעת הציבור רק במקרים קיצוניים. המורים והמנהלים במגזר הערבי עומדים לעתים חסרי אונים לנוכח הבעיה. אחת הסיבות לכך היא שחלק מהמורים התחנכו בעבר במערכת החינוך הערבית המסורתית, ולמדו להתמודד עם האלימות בצורה אלימה. היום, כשהחוקים במדינה וזכויות התלמיד מגבילים אותם, הם אינם מיומנים די הצורך בשיטות חלופיות.
יחסי הורים-מורים
סיבה נוספת לממדי האלימות בבתי הספר היא משבר האמון בין המורים והמנהל לבין ההורים. הסמכות ההורית במגזר פגועה מאוד, בייחוד אצל ההורים הצעירים, וזאת בגלל פירוק כמעט מוחלט של המבנה המסורתי של המשפחה והשינויים במצב הסוציו-אקונומי. יש כאן הליכה בעקבות התהליכים המתרחשים במגזר היהודי, ואפילו חריפים עוד יותר.
תפקיד מערכת החינוך במגזר הערבי הוא להוביל לשיקום הסמכות המורית וההורית גם יחד. זו חובתה, ויש לעשות לשם כך הכול ובהקדם, כי שתי הסמכויות הללו תלויות זו בזו במשימה המורכבת של חינוך הדור הצעיר.
השותפות בין קהילת ההורים ובית הספר עברה שלבים רבים בהתפתחותה. יש לציין שהתפתחותה של המעורבות ההורית בחינוך הלכה יד ביד עם ההתפתחות הסוציו-אקונומית של החברה הערבית הכללית.
בשנות ה-40 רחשה הקהילה כבוד רב לבית הספר, למוריו ומנהלו וזאת מתוך הבנת חשיבות תהליך ההשכלה ותפקידו בקידום החברה ופרטיה. המורים בשלב זה היו חדורים תחושת שליחות חברתית ומוסרית גבוהה, והיו מוערכים. הם ניסו לעשות את תפקידם על הצד הטוב ביותר, מה גם שרובם היו נבחרים ובעלי יכולות וידע יחסי, ונחשבו "מורמים מעם". יש לזכור שכל זה היה ביחס לחברה ולקהילה המקיפה אותם אז. תפיסת המעורבות של הקהילה ושל ההורים באותה תקופה הסתכמה בכך שהיתה מחרה-מחזיקה בכל דבר הנעשה בביה"ס, ללא עוררין וללא ביקורת. האמון היה מוחלט.
השלב השני בתהליך, כעבור דור, נפתח עם התבגרותו של הדור הצעיר שלמד בביה"ס, והפך להיות הורים תחת אותם מורים כמעט, אם נזכור שהתחלופה של המורים במגזר אינה גדולה. דור זה, שצמח בתנאים סוציו-אקונומיים טובים יותר משל הוריו, היה ברובו ביקורתי מאוד כלפי מערכת החינוך.
מצד אחד, חלקו חווה את הנעשה במערכת החינוך במגזר היהודי, בייחוד את נושא הפתיחות, הפלורליזם והמעורבות של הקהילה. יש לזכור שמולו, בבית הספר הערבי, תפקד צוות שברובו התחנך על ברכי האסכולה הישנה, לפיה בית הספר הוא הפוסק היחיד ועל-פיו יישק כל דבר בתוכו ואף בקהילה. צוות זה התקשה לקלוט את הצורך הגובר של ההורים להתחבר אל מה שקורה בתחום החינוך והביא לעימותים ביניהם.
מעורבות קהילתית:
השלב השלישי, זה שאנחנו שרויים בו עתה, הוא שלב התחלופה בהנהגות החינוכיות בבתי הספר והתחדשות רבה בצוותים. רוב ההנהגות החינוכיות החדשות נקלטו במערכת לאחר הכשרה אקדמית, על-פי רוב במכללות ובאוניברסיטאות. אנשי החינוך החדשים הגיעו כשבעורפם נושבת רוח השינוי ובאופק החינוכי-חברתי מתנוססים דגלי ההכרח במעורבות ושותפות הקהילה.
הנהגות חינוכיות רבות במגזר הערבי השכילו לחבור אל הקהילות שלהן ולשתפן. לעיתים אף לרתום אותן לעזרה בעשייה בתוך בית הספר, כשהתהליך כולו נתמך ברקע ע"י ארגונים שונים שהובילו רעיונות ברוח זו: החברה למתנ"סים, בתי הספר הקהילתיים, בתי הספר הדמוקרטיים ועוד.
מניסיוני האישי – כמי שהוביל וממשיך להוביל תהליך של דמוקרטיזציה בבית הספר ובניית פרלמנט בית ספרי, שבו חברים נציגי תלמידים, נציגי הורים ונציגי מורים, ושם מתקיימים דיונים בנושאים שונים ומתקבלות החלטות הנוגעות לעשייה החינוכית בביה"ס – הדבר הביא לקפיצה עצומה במעורבות של הקהילה בכל הקשור לנעשה בבית הספר. אפשר להוסיף, כי הקהילה עצמה חשה בגין כך גאווה רבה מול קהילות אחרות. הרבה מהפוטנציאל הטמון בקהילה תועל לאפיקים חיוביים לטובת בית הספר. הפעילות הזו תורמת רבות בצורה עקיפה לשיקום הסמכות המורית בבית הספר.
נכבדי העדה מתערבים
היחס לאלימות עבר שינוי, במקביל להתפתחות שחלה בחברה ובבתי הספר. בעבר עונשים גופניים היו מקובלים וחלק מדרך הטיפול של מורים, ותלמידים רבים כתבו על כך מאוחר יותר, כשבגרו ועזבו את בית הספר. היו תלמידים שזכרו את המורים לפי מידת העונשים הגופניים שהטילו עליהם. ההורים והקהילה קיבלו את דרך הענישה הזו, שהרי גם בבית העונש הגופני היה מקובל.
עם השינויים שחלו בחברה ובחינוך, כולל העלאת המודעות לנושא זכויות התלמיד והחקיקה האוסרת על עונשים גופניים, התמעטו העונשים הגופניים גם בבתי הספר במגזר הערבי והפכו נדירים יותר ויותר, אך האלימות עצמה כלל לא פחתה.
כיום המורים מתלבטים כיצד להתמודד עם אלימות התלמידים, והמערכת משקיעה משאבים רבים בטיפול בנושא.
אלימות בגיל ההתבגרות בבית הספר מטופלת ע"י המחנכים, היועצים ובעיקר ע"י מעורבות של נכבדי הקהילה. במקרים שהתוצאות של מעשה האלימות הן חריגות, כגון אירעו פגיעות פיזיות קשות או שמדובר במעשה ונדליזם, ההורים והקהילה מתערבים כדי להשכין שלום.
יש להדגיש, עם זאת, כי יש עדיין כבוד כלפי המורה והמחנך וסמכותו התרבותית לא נעלמה כליל, בוודאי בהשוואה למצב במגזר היהודי. זה בא לידי ביטוי אפילו בדברים פשוטים, כמו למשל לא לקרוא למורה בשמו הפרטי, אלא להקדים לשם את המילה המורה או המנהל. אמנם חלפה מן העולם התקופה שבה התלמידים עמדו עם כניסת המורה לכיתה, אך מצד שני, נדיר לראות תלמיד שמתחצף למורה ובפניו.
הפערים בין מערכות החינוך היהודית והערבית במדינת ישראל עדיין גדולים ביותר, תלוי בפרמטר אותו מנסים לבדוק. מבחינת ההישגים הלימודיים, שהמדדים העיקריים להם הם מבחני המיצ"ב או מבחני הבגרות, הפערים ברורים לטובת מערכת החינוך היהודית. מדוע? הלא משאבים פורמליים שווים, המוענקים לשתי המערכות, לא אמורים להצמיח תוצאות והישגים שונים. יותר מכך: אם ניקח את ההשכלה הפורמלית של המורים בשתי מערכות החינוך, הערבית והיהודית, נמצא כי אין פערים גדולים ואף ישנה נטייה מסויימת לטובת המגזר הערבי .
לעומת זאת, נושא התשתיות והמבנים הפיזיים מהווה בעיה רצינית במגזר הערבי. המחסור בחדרי לימוד תקניים גורם, בין היתר, לצפיפות רבה בכיתות. כמו כן לא ניתן להתעלם ממגוון ההיצע והבחירה של נושאי הלימוד כגורם בעל השפעה נכבדת. התלמיד במגזר היהודי יכול למצוא את עצמו לרוב מטופל באופן פרטני על ידי אנשי מקצוע, ואילו במגזר הערבי הדבר אינו במוקד העשייה החינוכית.
בנוסף, מערכת החינוך הערבי מתמודדת עם אתגרים שבמהותם שונים ונוספים לאתגרים ולמטלות שיש למערכת החינוך היהודית. דוגמה לכך הם נושאי הזהות, האזרחות והאקטואליה, בייחוד בעידן התקשורת הפתוחה ועידן האינטרנט.
הלבטים הם רבים ועמדה ברורה אין. משבר המנהיגות בחברה הערבית משפיע בצורה מעמיקה ומקרין על האווירה ברחוב ובבית הספר. בדרך כלל בחרו בתי הספר במגזר הערבי לא לנקוט עמדה בסוגיה זו. וכידוע, אי נקיטת עמדה היא עמדה בעייתית בפני עצמה.
פועל יוצא מכך הוא:
נושא החינוך הערכי יוצא בלתי-מספק.
החינוך האמנותי במגזר הערבי, מול החינוך האמנותי במגזר היהודי, לוקה בחסר בשל המודעות הנמוכה והמחסור במורים המתמחים בתחום זה. אי לכך, התלמידים היצירתיים אינם מקבלים מענה לנטיותיהם.
מחסור בפעילות בלתי פורמאלית, שהרשויות אמורות לספק לבני הנוער, ומתנ"סים אינם תמיד בנמצא.
מחסור בחינוך למצוינות, שאינו בראש מעיניה של המערכת הערבית.
החינוך הגופני לנערות – גם הוא אינו במיטבו.
לסיכום
נושא הסמכות המורית וההורית בקהילה הכללית והחינוכית במגזר הערבי נפגם מכך, שחברה זו עברה, ועדיין עוברת, תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רדיקאליים.
אחד הדברים שאנשי החינוך במגזר הערבי צריכים לתת עליו את הדעת באופן מעמיק הוא הצורך לשמור על הצביון התרבותי של הקהילה, דבר הטומן בחובו בין היתר את סוגיית הסמכות המורית וההורית.
אנשי החינוך הערבים ניצבים אפוא בדילמה בין שתי תפיסות, שכן נושא הסמכות נוגד, מנטאלית וערכית, את הפתיחות והדמוקרטיזציה שמנסים להנהיג ולהחדיר למערכת החינוך. התפיסה המסורתית, הגורסת כי הסמכות תהיה בידי המבוגרים, מורים והורים, בלבד, ניצבת מול הפתיחות, הפוגמת לכאורה בסמכות המורית וההורית, אך גורמת לחיזוק היצירתיות אצל התלמידים, תורמת לפיתוח אישיותם העצמאית ולהיבטים חיוביים נוספים.
