תוכן
אוכלוסיית התלמידים המתמודדים עם לקויות למידה מהווה כ-10%-15% מכלל התלמידים במערכת החינוך בישראל. מרביתם משולבים בכיתות רגילות, באופן שמצריך היערכות בית ספרית שתיתן מענה לצרכי התלמידים בכל שלב בהתפתחותם ותאפשר להם למצות את יכולותיהם. במצב זה המורים שמלמדים בכיתות רגילות עומדים מול אתגר לא פשוט – הם נדרשים, בהתאם למדיניות משרד החינוך, ליישם תהליכי איתור לזיהוי סימנים ללקות למידה, לבנות התערבויות חינוכיות וטיפוליות הכוללות התאמות בדרכי ההוראה וההיבחנות ומענה לצרכיו הרגשיים של התלמיד. שילוב מוצלח של תלמידים עם לקויות למידה דורש התייחסות להתמודדות המורים עם השילוב ולעמדותיהם בנושא. במאמר זה אדון באתגר שבהתמודדותם של המורים שמשלבים בכיתה הרגילה תלמידים לקויי למידה, אציג עדויות שאספתי ממורות ואציין המלצות יישומיות שעשויות לסייע למורים בהתמודדות.
בישראל ההגדרה המקובלת ללקות למידה, שעליה מסתמך האבחון של משרד החינוך, היא זו של מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-5, 2013) לפי מדריך זה לקות למידה היא הפרעה נוירו-התפתחותית בעלת בסיס ביולוגי שיש לה השלכות קוגניטיביות. קיימים ארבעה קריטריונים אבחנתיים ללקות למידה:
א. קשיים בלמידה ובשימוש במיומנויות אקדמיות שנמשכים לפחות שישה חודשים למרות התערבות ממוקדת להתמודדות איתם ושבאים לידי ביטוי לפחות באחד מבין התחומים הבאים: קריאה והבנת הנקרא, כתיבה והבעה בכתב, או מתמטיקה.
ב. המיומנויות האקדמיות הפגועות נמוכות באופן משמעותי מהמצופות ביחס לגילו הכרונולוגי של הפרט וגורמות להפרעה משמעותית בתפקוד האקדמי או המקצועי או בפעילויות בחיי היומיום.
ג. קשיי הלמידה מתחילים במהלך שנות הלימוד בבית הספר אך עשויים שלא לבוא לידי ביטוי עד שהתלמיד נדרש ליישם מיומנויות לימודיות שאותן הוא מתקשה לבצע.
ד. קשיי הלמידה אינם ניתנים להסבר על-ידי גורם אחר כמו יכולת אינטלקטואלית נמוכה, בעיות ראייה או שמיעה, הפרעות מנטאליות או נוירולוגיות אחרות, מצוקה פסיכולוגית, העדר בקיאות בשפה או בהנחיות אקדמיות, או הוראה לא מותאמת (DSM-5, 2013).
