תוכן
אי אפשר "לחנך לאהבה"
לא לאהבת הארץ, ולא לאהבת הנוף
באהבה אפשר להדביק את הזולת
אהבה אפשר לעורר לפעמים
אבל לא ביד רמה – ולא בזרוע נטויה
("אהבה", עמוס עוז)
באחד האמשים שיחקתי עם ילדיי ב"ארץ עיר" והגענו לאות ה"א, ושם בנקודת זמן זו החלו הוויכוחים בבית – האם הורות היא מקצוע? כמובן שכל הסיפור התחיל כאשר בתי החליטה לכתוב בטור שמתחת לכותרת "מקצוע" את המילה הורות. בתי, נערה מתבגרת, סיפרה לי שהיא גילתה שלא כל ההורים הם אותו הדבר. שאלתיה מה השוני בינינו לבין הורים אחרים? והיא השיבה, להפתעתי הגמורה: "הורים הם בני אדם שונים שיש להם אופי שונה, וכך כל אחד מההורים נותן לילדים שלו משהו אחר החשוב לו". חקרתי אותה עוד, והיא הוסיפה: "הורים צריכים לדעת לא רק לחנך את הילדים וללמד אותם מה מותר ומה אסור, חשוב שינמקו, וחשוב גם שימצאו מקום להתייעץ כשהעניין נוגע לגורל הילד (כמו, למשל, לעבור דירה)" ואחר כך הוסיפה: "הורים כאלה כל ילד רוצה".
כאשר ילד יוצא לאוויר העולם, הוא נולד חסר ישע. אנו ההורים צריכים לאהוב אותו ולדאוג לו, לחבק אותו, לתמוך בו, ללמד אותו, לתת לו הזדמנות להתנסות במיומנויות חברתיות, לתת לו יחס חם, אהבה ותמיכה שבלעדיהם לא יוכל להתפתח; לתת לו לחוות מסגרת חינוכית תומכת.
הילדים גדלים ונשלחים לבתי-הספר ואנו מצפים שגם שם הם יקבלו אהבה וחיזוקים, הכוונה, תמיכה, חום אנושי, עזרה, הרגשה של בית, בית-חינוך. חשוב שנאפשר להם לחשוב אחרת, לשחק, לבחור את חבריהם, לא להסכים עם כל מה שנאמר להם, והכול… כדי לעזור להם לחשוב, לדבר, לבקר ולהסביר את עמדתם בכל עניין שירצו.
רק עמדה הנשענת על מימוש זכויות לכל השותפים בבית, בבית-הספר, בכל מקום: דבר נקשר בדבר.
ילדים הם אנשים צעירים שיש לאהוב אותם, להאזין להם, לתת להם אפשרויות לשיחה ודיון בנושאים המטרידים אותם, להתחשב בדעתם, להסביר להם דברים "בגובה העיניים" שלהם, להיות אתם ולא מולם, לתת להם הרגשה של בני אדם רצויים ומכובדים.
כך גם מספרים לנו בהלכות שבת – הלכות חינוך:
"אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו – אלו תלמידי חכמים" (דברי הימים א', טז, 22).
נקודת המוצא לחינוך הילד היא החובה שלא לפגוע בו. ילדים שירגישו את עצמם חשובים ושווים יתייחסו לעצמם ואל סביבתם כחשובים. המחשבה שאכן אתה חשוב ושווה בעיני הוריך, משפיעה על הילד ועל סביבתו.
תנאים הולמים
הקמנו תא משפחתי, והופ… אנחנו כבר הורים.
אם נבחר להכיר בילדינו כאנשים צעירים בעלי רגשות ומחשבות משלהם, אם נשכיל לתמוך בהם – הם יתמכו באחרים בסביבת חייהם וידעו לתת מעצמם למען הכלל.
אם נרבה לכעוס, צאצאינו יהיו כעוסים וחסרי פשרות, הורים כוחניים הנוהגים לדבר בבוטות לילדיהם – ילדיהם "יחקו" את נורמות ההתנהגות הללו ויפעלו על פיהן בכיתה, בתנועה וכו'.
הורים היודעים ליצור איזון בין תגובות כעס לתגובות שמחה, יגדלו את ילדיהם להיות בריאים יותר בנפשם, כאלה שידעו לתעל כעסים ולשמוח, לבד או עם אחרים; הורים מחייכים יגדלו ילד מאושר יותר.
הורים שגדלו בסביבת חיים המאפשרת להיות שונה אך שווה, יכבדו את זכויותיהם של ילדם. הורים המציבים מטרות שניתן להשיגן, ובונים יחד עם הילד, תוך הקשבה לרצונותיו, את השלבים שאותם צריך לעבור, שלב אחר שלב כדי להשיג את מה שהציבו לו – יגדלו ילד סקרן יותר, המציב לעצמו גבולות, אך חותר כל העת להשיג את הטוב ביותר עבורו. הורים שנתנו בילדם אמון – ילדם ידע לתת באחרים אמון. ילד שמרגיש שהוריו שומרים ומגנים עליו, ויש לו תחומי אחריות בביתו, זכויות ואחריות בגבולות ברורים – יגדל ויהיה אדם בטוח יותר בעצמו, המתנסה באורחות חיים, ושומר על זכויות האחרים מסביבו.
אמון ואהבת הורים כבסיס לחינוך לכבוד האדם
אילו מאורחות החיים היינו מעדיפים לאמץ היום כדי שילדינו יהיו מאושרים יותר ומכבדים יותר?
חשוב שהורים ילמדו להעניק חיזוקים חיוביים לילדיהם על כישוריהם ובחירתם, שיתייחסו לשאלות ילדיהם וישיבו להם תשובות כנות על שאלותיהם. שיטפחו אורח חיים אמפתי השומר ומטפח את זכותם של ילדינו להיות מוגנים מכל תופעה של אלימות פיזית או מילולית, בבית ומחוצה לו. אחריות ההורים להעניק טיפול מתמשך – רפואי, רגשי וכו', לכבד את זכותם של הילדים לשעות פנאי, לעיסוקיהם או תחביביהם השונים. ראוי לשוחח עם הילדים בנימוס, כדי שאלה "יתאמנו" ויחקו את דרכי השיח של הוריהם. כך יוכלו הילדים לבקש את אשר הם רוצים (בדרך מכבדת), בידיעה ברורה שזכותו של האחר לסרב.
ילדים ראויים לזכויות וכבוד אנושי כמו כל אדם אחר בחברה. לא עוד גברים שולטים בנשים ובילדים, אלא קשר משמעותי בין ההורים לבין עצמם וביניהם לבין ילדיהם; קשר המושתת על אהבה, אמון, הבנות והסכמות מבטיח שהילדים יגדלו בריאים בנפשם ויהפכו בעצמם להורים אמפתיים ותומכים.
ככל שחינוך הילדים יהיה משתף יותר, מייעץ ולא בדרך של כפייה, כך יבין הילד, ואחר כך המתבגר, את תהליכי החיברות הנעימים לו, השוללים כפייה ומובילים להסכמה בין אנשים, להתחשבות באחרים. כך תמומש זכותם של ילדים לחיות במשפחה ולהרגיש שייכים אליה. ראוי לשוחח אם הילדים בבית ולהגיע אתם להבנות משותפות בכל הקשור לסדרי הבית. זכותם של ילדים לשוחח עם הוריהם, לא להסכים עם דעותיהם, אך חובתם לפנות אליהם בנימוס ובכבוד. כאן חבויה הזכות ל"הורים קשובים"; ראוי שהורים יפסיקו מפעילותם השוטפת וייתנו את מרב תשומת הלב לילד הרוצה לשתף אותם בחוויות שעברו עליו היום בגן או בבית-הספר. לילד ולמתבגר קשה לעתים לדחות סיפוקים "לעניינים בוערים", במיוחד כאשר הם אובדי עצות.
יהודה אטלס מיטיב לתאר במשפט אחד ממה עלינו ההורים להיזהר:
"כשאני מספר לך משהו, ואתה כל הזמן רק 'יופי, יופי' משיב, אני יודע שאתה בכלל לא מקשיב…".
("הילד הזה הוא אני", יהודה אטלס).
באמנת האו"ם למען הילד משנת 1989 נאמר: "מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לגבש דעות משלו את הזכות להביע דעות אלו בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו, ויתנו לדעותיו של הילד משקל ראוי, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו".
(אמנת האו"ם לזכויות הילד, סעיף 12א)
בתפקידי כממונה על יישום חוק זכויות תלמידים נחשפתי למקרים בהם ההורים לא היו מספיק עירניים למצוקות של ילדיהם:
במשך חודשיים לא סיפרה שירה לאמה שחברותיה התעללו בה וקראו לה "מסריחה, מכוערת…". כל בוקר עם הגיעה לכיתה. כל בוקר הגיעה מהוססת לשער בית-הספר ושם שיחקו בה חברותיה כבכדור, דחפו אותה לכאן ולשם, בליווי הקנטות. חודשיים ישבה ילדה בת תשע דוממה בכיתה. חששה להצביע, חששה לדבר. בסתר לבה קיוותה שאכן עוד כמה ימים והעניין ייפסק. לאחר כחודשיים החלו להופיע כל בוקר כאבי בטן, מיחושים בראשה ובחלקי הגוף האחרים. הוריה הבינו אז שלילדה יש מצוקה כלשהי בבית-הספר והיא ממאנת לספר עליה. רק לאחר שההורים פנו לבית-הספר, ונעשה בירור בכיתה, הם הבינו את העוול שנגרם לבתם, את חוסר האונים וההשפלה שחוותה.
תלמיד אחר "נזרק" מבית-הספר כיוון שאיחר באופן קבוע מדי בוקר במשך שבועיים. להורים זה נודע רק אחרי מספר שבועות, כאשר היו ב"סידורים" בעיר בשעות הבוקר ופגשו את בנם מסתובב עם ילקוט על גבו…
מתוצאות מחקר שנערך בארץ, התברר שהורה מדבר עם ילדו בממוצע 10 דקות ביום. מה שמצביע על תופעה שכיחה של התרחקות ההורים מהמתרחש בחיי ילדם. מצב זה יוצר אצל הילד ניכור והתרחקות והוא אינו פתוח לשתף את הוריו בצרות הקטנות שלו.
ההורים סיפרו שהם עובדים שעות ארוכות כדי לתת יותר לילדיהם, יותר ממה שהיה להם כילדים. הם טענו שהם חברים לילדיהם והכול גלוי ופתוח בבית, ובכל זאת הופתעו… הם, כמו ילדיהם, חסרי אונים ומנסים להבין:
מדוע הילדה לא שיתפה את הקרובים לה ביותר בהתעללות היום-יומית שהיא עברה? מדוע בחר הבן לענוד פירסינג?…
מדוע יום-יום איחר הנער לבית-הספר?
כיצד זה קרה שלאורך כל שנת הלימודים נער אחר ענה בבוטות למורים, עשה בכיתה כבשלו… החביא את המכתבים שהתקבלו מבית-הספר?…
מה קרה בתקשורת בין הצעירים להורים, אם לדבריהם "הכול פתוח וגלוי"?…
בימינו, ההורים מפתחים קריירה מקצועית וחלקם לא נמצאים בבית עם ילדיהם רוב שעות היום. חברות הפרסום מעצבות את מכירת מוצריהן (בטלוויזיה ובאינטרנט) כתחליף לאהבת אם, כמוצא לבדידות ולניכור ו"מחנכות" את ילדינו שעל כל התנהגות יש לקבל פרס וסיפוק מידי. ההורים, משתפי פעולה סמויים, נוטים "לקנות" את לב הילדים במתנות כאלה ואחרות המשדרות אכפתיות – אך נעדרות חום ביתי, חיבוק, עידוד בשעת מצוקה, האזנה והתייחסות לתהיות של ילדיהם. כך מאבדים ההורים את זכותם להקשיב לקול הפנימי של ילדיהם ולהבין את מה שלא נאמר על ידם, והתוצאה – איבוד ההזדמנות לחנך ילדים קשובים לתחושות האישיות של כל אחד מבני הבית.
טיפוח יחסי קרבה, חמימות אנושית והזדמנויות רבות יותר לשיח בבית ימנעו התרחקות מנטלית ויעוררו את הילדים לשתף את ההורים בכל הקורה אותם. אנו ההורים, כמבוגרים וכמחנכים, חייבים למצוא את הדרך לנבכי נפשו של הילד; אם נדע להאזין בזמן, לא נופתע כשנשמע מה עבר על ילדינו.
האם כף היד הרשעה אוהבת?
קווים של עשן נטו במלוכסן ואבא שלי הכה אותי וכל העומדים צחקו למראה מה שסיפרתי אמת ויציב
(מתוך: "כף יד רשעה" דליה רביקוביץ)
בהסתמך על חוק כבוד האדם וחירותו נקבע בבית המשפט כי אסור להורים להכות למטרות חינוכיות. בשנתיים האחרונות קבע בית המשפט העליון שאין מקום לענישה גופנית במערכת החינוך.
בית המשפט דן בתיקו של נער שתבע את הוריו על שהכו אותו כדרך חינוכית, לדעתם, לעצב דרכי התנהגות נאותות.
השופט ש' טימן ציין:
"מעולם לא סברתי שהפעלת כוח הינה חיונית לחינוכו של ילד.
הילד אינו רכוש של הוריו, ואין הם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם. הורות זו עבודה במשרה מלאה. לא כל הילדים קלים, ולא כל ההורים בעלי מזג נוח. חוסר הניסיון בלהיות הורה מביא לעתים לשגיאות הנעשות בתום לב… חינוך הילד לא יוגשם על ידי מכות. החינוך על דרך ענישה גופנית, אינו חינוך. הוא פוגע בכבוד האדם, מחטיא את מטרתו, זוהי תרופה גרועה יותר מהמחלה. זהו חולי שיש להעבירו מהעולם. ההורים הם המשענת של הילד. התא המשפחתי אינו כלא, שבו על הילד לחיות בפחד ובאימה מפני הוריו. ענישה גופנית אינה הולמת את הנורמות בחברה דמוקרטית".
ברור לכולנו: הורים רוצים בחינוך הטוב ביותר לילדיהם, למעשה החברה שלנו כולה זקוקה לכך. על מנת להיות אזרחים המסוגלים להשתתפות מלאה בחברה, צעירינו חייבים להיות אנשים בני תרבות וחינוך.
מי שולט בשלט?
עם נגישות המידע באמצעות כלי התקשורת לילדים ולנוער, חדלו ההורים להיות מקור הידע וזו אולי סיבה נוספת להיחלשות סמכותם.
הצפייה בטלוויזיה היא מוקד התרבות הדומיננטית והיא משמשת כיום מוקד המשפחה. הטלוויזיה היא מקום המפגש היומי לכל בני הבית; היא מחליפה את השיח, את ההתלבטות המשותפת, את היציאה לחיק הטבע או נסיעה לסבא וסבתא.
הילדים "מאמצים" להם התנהגויות ותפיסות חשיבה שלא תמיד מתאימות לתרבות בית ההורים ובית-הספר.
הילדים "בוחרים" סגנון חיים, טקסי חברה המעניקים להם – כביכול – שייכות חברתית מקומית ובין-לאומית. הם בוחרים לבטוח בטקסטים מכל סוג – מילוליים או חזותיים, מוזיקליים, משודרים או מודפסים, המנחים אותם לתפיסת חיים המערערת את תרבות הבית ו/או הסביבה, הכול כדי להשיג את המעמד הנכסף – להיות מקובלים יותר.
האם אנו ההורים נשלוט בשלט?
האם לא ראוי שנקדיש מזמננו לשיחות חולין עם ילדינו?
בעידן המידע הזורם מכל עבר, כאשר "בכפר הגלובלי" הידע הוא נחלת הרבים, דווקא אז מתעצם תפקיד ההורים כמעצבי התנהגות ערכית.
– צפו עם ילדיכם בשידורי הטלוויזיה, שוחחו עמם על מה שנצפה. עוררו שיחה סביב הרעיונות שהועלו, "גלו" להם מה היו המסרים הסמויים.
– דברו אתם על ההתנהגויות הלא ראויות שהתגלו, שאלו אותם כיצד הם היו מגיבים במצבים מסוימים שבהם נמצאו גיבורי הסרט או התשדיר, גרו אותם לפעילות שתדחה גילויי אלימות כפי שהופיעו. הרשו להם לבקר אירועים בביתכם, וכך ירגישו חופשי יותר גם לערער על המסרים באמצעי התקשורת הסובבים אותם.
– למדו אותם לבקר תופעות חברתיות שלא ראויות בעיניכם, אמנו אותם יום-יום להיות נאמנים לדעותיהם אך לעתים גם להתפשר עם אחרים.
– אל תספרו לאף אחד את סודותיהם – שמרו על זכותם לפרטיות. כך הם "יתאמנו" בשמירת הפרטיות שלכם ושל חבריהם.
– שחקו אתם משחקי סימולציה על דילמות חברתיות-ערכיות המעסיקות אותם.
– הפנו אותם לספרים, מאמרים, כתבי עת (תלויי גיל) העוסקים באותו התחום.
– ציירו אתם, דאגו לקיים אתם שיח המעודד "אוורור רגשות", פעילות אחרת למען עצמם, למען הסובבים אותם, בדרך לעיצוב עמדות התורמות לחיברות – ולא ישיבה פסיבית מול המרקע.
– דאגו לפחות לארוחה משותפת אחת של כולם כל יום. תנו גם להם אחריות באותו מפגש משפחתי-יומי, צאו עמם לטבע, למוזיאון, לסרט או לתיאטרון.
– ערכו ערב שירה אחת לשבוע בארוחה המשפחתית, מצאו מה מרתק את הילדים.
– צאו מהמקום שמרתק אותם אל המקום שאליו אתם רוצים להגיע.
– חזקו את הביטחון העצמי של הילדים.
– עודדו אותם לשאול שאלות, לעורר ספקנות, צרו הזדמנויות לביטוי רגשות הפחד והכעס שלהם ללא חשש מעונש או מתגובה שלילית אחרת – שהרי הכעסים הם תולדה של לחצים, בין אם אישיים ובין אם חברתיים.
– התייחסו לכעסים שלהם ולהתנהגותם בדרך שתחזק אצלם התנהגות חיובית בכל עת. דאגו לגיוון, לחיזוקים, לעידוד, ועוררו אצלם את תחושת השייכות והאהבה שרק אתם מסוגלים להעניק להם.
בני, למשל, לא יוותר על תכניות טלוויזיה המשודרות בערוץ ההיסטוריה. באמצעות אירועים היסטוריים אנו משוחחים על ערכים חברתיים: זכויות אדם בשואה, אפרטהייד אז והיום, מקומם של זרים במדינות השונות, על ערכי חברה המשתנים בהתאם לרוח התקופה ועל תרבות. בני חושב שתכניות אלו יכולות להיות תחליף אופטימלי למורה להיסטוריה, שדרכי ההוראה שלה פחות אטרקטיביות – מאידך גיסא אינו מוכן לוותר על השיעורים בהיסטוריה בגלל השיח הקבוצתי, הוויכוח, הקשר האישי עם המורה ועם החברים, ההסברים הנוספים וההשוואות לתהליכים מקבילים בהיסטוריה האנושית כפי שמציגה המורה בכיתה. אנו ההורים חייבים ליטול את היזמה לצפות יחד עם הילדים בתכניות, לכוון אותם, לשוחח אתם, אולי לעתים אף להגביל את הצפייה למען מפגש של חברים או משפחה, מפגש עם כתבי עת וספרים, או פעילות אחרת משותפת עם אנשים הקרובים להם.
לדוגמה, תלמידת כיתה ח' מספרת על הסדרה "המורדים": "כל סדר היום השתנה אצלנו בהתאם לשעת השידור. מי מורד בכלל… משנים רק את סדרי הבית, החברה… ילדים הנחשפים לסדרה כזו, ללא הכנה מוקדמת עלולים לחשוב כי מה שמתואר בסדרה הוא מציאות. זו המציאות, הרגילה והראויה".
הנורמות המוצגות בסדרה מערערות את הביטחון של הילדים בסביבות החיים שלהם, מה עוד שכולם רוצים להיות מקובלים, נאהבים ורצויים, וכדי להשיג את המאפיינים הללו הם יחקו את גיבורי הסדרה שמציגים תמונת חיים לא מציאותית, שאינה מקובלת בתרבות שלנו כאן בארץ… לא יעלה על הדעת שניסחף כל כך אחרי דמויות לא מציאותיות, בדיה קולנועית… הדבר ממנו אני כן חוששת, ומאוד, זה שבעוד 5 שנים מהיום, כאשר צופי הסדרה יגיעו לגיל המדובר והמסעיר – 16, הם לא יחיו בסרט. ואני עוד יותר מקווה שלא יחיו בסרט שנקרא "המורדים", כי אם כן – כולנו נהיה בצרות.
בשם המושג "להיות מקובל" ונאהב בחברת הילדים, בוחרים ילדינו להביע את דעותיהם בדרך מסוימת, להתלבש על פי צו אופנה מסוים ולהתנהג אחרת מהמצופה בחברת המבוגרים, כך שיעוררו אצל האחרים (בין אם בקבוצת הגיל שאליה הם משתייכים ובין אם בחברת המבוגרים) תשומת לב, חיובית או שלילית, העיקר שיהיו מקובלים בעיני הקבוצה.
אחריות הורית
עלינו ההורים מוטלת האחריות להיות "הורים מקצוענים" מעצם התחייבותנו לעצמנו בהקמת תא משפחתי. אנשים הבוחרים להקים תא משפחתי, חייבים לקחת בחשבון לא רק קריירה אישית ומקצוע עתיר פרנסה ומכבד, אלא הם חייבים להחליט על פי אילו ערכים יחנכו את ילדיהם, על מה יסכימו להתפשר, ועל מה לא יוותרו. האם הילדים יחוו הורים תומכים, מייעצים, דואגים, היודעים לתת חופש בגבולות מוסכמים?
האם יהיה להם הפנאי להאזין …מה היה בגן? למה ניתן היה לוותר פעם לשירה? מה מעניין מאוד בדרך הביטוי הקולנועית בסרט "צבעי גן עדן", מה היה מרגש ביותר? על מה אנו משוחחים אחרי הצפייה בסרט? מדוע ראוי להתלבש בחולצה עם שרוול ארוך ולא ראוי ללכת לבית-הספר לבושים בחולצת בטן? מדוע מפחדת שני לספר להוריה שהיא נכשלה במבחן בצרפתית?
פסיקה של בית-המשפט האמריקאי בעניין הורים פרודים: "הורים אשר מונעים מבן-זוגם לשעבר גישה לילדיהם יישלחו לקורס הורות, יידונו לעבודות שירות, ייקנסו ואף ייאסרו על פי החוק הפדרלי החדש […] הורים אשר יפרו את סדרי הראייה יחויבו בקורס אשר ילמד אותם מהי האחריות המוטלת עליהם ומהן חובותיהם. ההורה האחר יחויב בנוכחות גם כן". הורים חייבים להתייחס ברצינות לחובותיהם ההוריות.
בחברה מתקדמת כשלנו, כשהמורה כבר אינו מקור הידע הבלעדי וכשתהליכי הלמידה מתרחשים לא רק בבתי-הספר, אנו, ההורים, מחויבים יותר מאי פעם לשתף פעולה בגיבוש הסכמות חינוכיות, חברתיות ומוסריות שעל בסיסן נבנה ביחד עם הילדים סולם של ערכים אידיאולוגיים והתנהגותיים הראויים לילדינו.
כאשר נשכיל לשתף את ילדינו בבניית ההסכמות, וקולם יישמע – יהיה זה מנוף לקידום ההידברות והאמון בין המבוגרים לילדים. ילדינו ילמדו לקחת אחריות ולקיים את המוסכם. כך נבנה חברה המבוססת על אכפתיות אנושית, חברה הרגישה לצרכים השונים של חבריה.
כשבתי ואני סיימנו לשחק "בארץ עיר" מצאתי את עצמי מהרהרת בדבריה, וכשכתבתי את המאמר התחזקה בי הדעה שהורות היא מקצוע מיוחד במינו. למקצוע זה לא נדרשים נתוני סף אקדמיים, אך נדרשים נתוני סף רגשיים ומוסריים, כאלה המפתחים את ההכרח בנטילת האחריות והחובה להעניק מנות יתר של אהבה, דאגה וחום אנושי, המפתחים בנו את הרצון, היכולת והשאיפה לתת את המיטב שבנו, כדי שילדינו יהיו אנשים מאושרים, טובים, המכבדים אחרים ויודעים לתמוך בשונים מהם.
עיקרון טובת הילד מנחה את זכויות הילדים במשפחה:
"…זכותו הראשונה והבלתי ניתנת לערעור של הילד היא להביע את מחשבותיו ולקחת חלק פעיל בשיקולינו ובפסיקותינו על אודותיו. כאשר נגדל לכדי כבוד ואמון, כאשר הילד עצמו ייתן אמון ויאמר מה זכותו – תהיינה פחות חידות ושגיאות".
יאנוש קורצ'אק
