תוכן
ד', מורה מצפון הארץ, עברה לאחרונה חוויה קשה. "נשארתי לבדי בכיתה עם ילד חסר רסן שבועט, מקלל, נוגח בי עם ראשו בבטני כדי לרמוס ולהדוף אותי.
הוא נתן לי מכה בראש, בעט ברגלי, איים לרצוח אותי, קרא לי 'בת זונה' והכה אותי בכל חלקי גופי.
בשלב מסוים, חלק מהילדים שצפו באירוע החלו לשיר 'מוות למורה'. הלב מסרב להאמין, לאן נמשיך מכאן והלאה?".
האירוע הקשה התרחש לאחר שניסתה להפריד בין שני תלמידים שרבו ביניהם.
את המכתב היא הפיצה ברשת מתוך תסכול רב: "למה אנחנו מחכים? למודעת אבל?", הוסיפה מ' וכתבה. "ציפיתי לתגובה חריפה ומגבה, ומה שהבנתי הוא ש'אי אפשר עכשיו' ויש 'אילוצים של הסעות' ועוד כהנה וכהנה".
כשלוקחים בחשבון את התוצאות הקשות ואת הפגיעה הפיסית והנפשית שנגרמה לה, האם טוב עשתה המורה שהתערבה בריב בין התלמידים?
ענת אשר, יועצת להורים ולצוותים חינוכיים, סבורה שכן. "זה תפקידה כמבוגר אחראי בבית הספר, לייצג גישה לפיה יש לעזור לחלש ולגונן עליו", היא אומרת.
אשר, המנהלת את הפורום של מכון אדלר ברשת, טוענת שהמורים מצויים בין הפטיש והסדן: "בין הורים שלעתים נותנים גיבוי טוטלי ל'ילד המסכן שהיה חייב להגן על עצמו', לבין בית הספר שלא תומך מספיק במורים", היא מפרטת, "שתופש את עצמו פחות כגוף מחנך ויותר כנותן שירות, ולכן חשוב לו יותר הדימוי – מה ידווחו עליו בתקשורת וכמה תלמידים יירשמו בשנה הבאה".
איך מתמודדים עם אירוע כה קשה?
"יש תגובה מיידית ויש תגובה לטווח ארוך, ברגע האלימות התגובה צריכה להיות חריפה מאוד, כמו להשעות את התלמיד ובהמשך אף להעביר אותו כיתה. חייבים להעביר מסר של יראו וייראו, ולהציג את סובלנות לאלימות ולהתנהגויות שליליות. אם מדובר בנזק כספי, הוא או הוריו יצטרכו גם לשלם עליו.
לעומת זאת, התגובה לטווח ארוך צריכה להיות פרויקט של חיזוק התלמיד, ובהמשך עבודה על הקשרים והיחסים בין תלמידים לבין מורים בבית הספר".
איזו עבודה צריכה להיעשות לחיזוק התלמיד?
"הקו המנחה מבחינת המורים והצוות החינוכי, הוא ההבנה שילד אלים הוא ילד שלא מסתדר, ילד שרע לו.
התפקיד שלנו הוא מחד להעמיד גבולות ברורים וקווים אדומים, ומאידך לחזק את הילד, זה לא מספיק שהילד יתנצל, הוא צריך להבין שלמעשים הקשים שלו יש השלכות והוא צריך לשלם על כך. שברת – אתה צריך לתקן, לכלכת – תנקה,
פגעת קשה במישהו, אתה צריך לעשות פעולת תיקון, כמו למשל מעשה שתורם לחברה".
מה מוסיף התיקון על פעולת העונש?
"בלי תיקון לא עשינו דבר. כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית, חייבים לאפשר לו חוויה מתקנת. צריך לייצר עבורו הזדמנויות לקחת אחריות, להראות שהוא חיובי, לתרום לאחרים.
פעולת התיקון צריכה להיות הגיונית, קשורה למעשה ומלמדת, היא אמורה לאפשר לו לחוות לא רק מה לא לעשות, אלא גם מה כן. למשל, אם תלמיד רב בהפסקה, אפשר לתת לו להיות אחראי על קבוצת ילדים צעירים יותר. כך נותנים לו כוח והוא תורם מעצמו, תוך ויתור על משחק עם חבריו, אסור לעבור לסדר היום בלי לתקן,
כי ילד שתורם מתנסה באחריות ובחוויה חיובית. בדרך זו אנחנו מחזקים אותו ולא משאירים אותו בסטיגמה של הילד השלילי.
לילד שהתנהגויותיו המפריעות והשליליות נעשו בכיתה, אפשר לומר: 'רוצה לחזור לכיתה? אז יש לך עבודות שירות', בית ספר צריך להמציא לו משימות כמו לשבת עם ילד צעיר יותר וללמד אותו מקצוע שבו הוא טוב. כך אנחנו מחזקים את ההערכה העצמית שלו, ומאפשרים לו חווית נתינה חיובית".
לטפח את תחושת השייכות
אירועים כגון אלו, מאמינה אשר, מהווים בסיס ללמידה. "בית הספר צריך לשים בראש מעייניו את טיפוח האווירה והקשר בין תלמידים למורים, כדי שלא יישנו מעשים כאלה", היא אומרת.
"זה אומר מצד אחד להציב גבולות, ומצד שני לבנות תקשורת נכונה ומקרבת, שבה התלמידים יודעים שהמורה קשוב לבעיותיהם.
תלמיד צריך לדעת שהוא חשוב למורה, ואז הוא לא יוכל להתייחס אליו בצורה משפילה".
כלומר, אנחנו מעבירים למעשה חלק מן האחריות לקורבן?
"זו לא הכוונה. חשוב להבין שאירוע כזה של השפלה – מצד התלמיד המכה ומצד כמה מחבריו – מעיד על כשל בקשר בין מורים לתלמידים. יש משהו עמוק באווירה של בית הספר ובתחושות של התלמידים, ועוינות שמאפשרת מעשים כאלה. אבל אם תלמידים מרגישים תחושת שייכות לבית הספר, אם כולנו בסירה אחת, אז המורה הוא לא האויב שלהם והם לא ישמחו לאידו. לכן צריך לבדוק למה התלמידים אנטגוניסטים ומרשים לעצמם לפגוע באחרים.
איך אפשר לחזק את תחושת השייכות של התלמידים כדי למנוע אירועים שכאלה?
"הגישה שלי, הנגזרת מהגישה האדלריאנית, טוענת שכדי לטפח את תחושת השייכות על הילד להרגיש בראש ובראשונה תחושת ערך. את זה משיגים באמצעות חיזוקים ועידוד. ילד צריך להרגיש אהוב, נחוץ ויכול (נקרא אנ"י על פי הגישה האדלריאנית. ר.ג.). הוא ירגיש אהוב אם יתקשרו אתו ויתנו לו הרגשה שאיכפת ממנו, ללא שיפוטיות וביקורת. הוא ירגיש נחוץ אם נטיל עליו תפקידים שהוא יכול לעמוד בהם. הוא ירגיש שהוא יכול, אם במקום להתמקד בחסרונות, נחזק את המקומות החזקים וכך אם הוא טוב בכדורסל לא נתעקש על שחייה. בית ספר צריך לעבוד על האנ"י של הילד, ויחד עם זאת להיות נחוש בתגובה כלפי התנהגויות שליליות".
מהם התנאים להצלחה של מהלך כזה?
"זה עובד כאשר הצוות החינוכי בבית הספר הוא מיומן ויודע להציב לעצמו מטרות. אחד הקשיים בהשגת מטרות אלה הוא המסרים החברתיים שמעודדים אלימות.הורים רבים מספרים שהילד שלהם חזר מהגן, היה חייב להתפרק, ואז לא נורא אם הוא בועט או זורק כיסא, ולא נורא אם הוא מחזיר מכות לילדה קטנה ממנו בהרבה, נהפוך הוא.המסר הוא מזעזע – 'לכסח' את החלש. זו חברה אלימה שבועטת בכל סמכות והכול בה מותר.גם הגישות הפסיכולוגיות של הילד במרכז, שלפיהן צריך להכיל את כל תסכוליו, אינו תורמות לחיזוקו של הילד ולהצבת גבולות. אבל זה המסר שרוב הפסיכולוגים מעבירים כיום להורים".
נובע מכך שאת מייחסת תפקיד מרכזי להורים.
"בהחלט. אבל ההורים מבולבלים. מצד אחד הם אמורים לקבל אוטומטית גם התנהגויות שליליות ומפריעות של ילדיהם, ולכן מאפשרים מרחב ללא גבולות, שבו אין התחשבות ואין כבוד לזולת.מצד שני, הם לא יודעים איך לחזק את ילדיהם, ובין היתר מתקשים לעזור להם להבין את הסיבה לכעסים, לדבר עליהם, ובכך לנסות לשלוט בהם.
צריך לזכור כי הכעס הוא הכלי של החלש. אם יש לילד ביטחון, הוא מוערך ויש לו מקום – בבית ובבית הספר – אין לו סיבה לתסכול וצורך בכעס. כעס הוא לא מקום חזק, הוא בעצם חוסר אונים וצעקה לשינוי".
