תוכן
חיכיתי לד"ר יצחק יסעור-לנדאו בלובי של מלון "עונות" בנתניה. ד"ר יסעור-לנדאו הופיע שם לפני קבוצה של אזרחים עובדי צה"ל, העומדים לפרוש לפנסיה וחוששים בוודאי מן הצפוי להם. ד"ר יסעור-לנדאו הוזמן כדי להרגיע אותם – והוא הצחיק אותם, כי זה אחד מנושאי התמחותו: שימוש בהומור (הוא קורא לזה: "שימור ההומור") כדי להתגבר על בעיות ומשברים בחיי יום-יום. בתום ההרצאה הוא עוד עמד שם דקות ארוכות מוקף שומעים שבאו אליו עם פנים זורחות לומר לו כמה הם נהנו. לכולם השיב בחיוך נדיב שזה "הרבה בזכות הקהל", מה שכמובן נעם לכל שומע.
ד"ר יסעור-לנדאו מרבה להופיע גם לפני מורים (לא מזמן השכיב מצחוק מורות מבית הספר א"ד גורדון בתל אביב). הוא עצמו בעל תואר דוקטור בחינוך, ונראה שאין מתאים ממנו לענות על השאלה: איך אפשר להשתמש בהומור בהוראה?
לראות דברים מזווית אחרת
"הומור", השיב לי ד"ר יסעור-לנדאו, "הוא היכולת לראות דברים בפרספקטיבה אחרת – חדשה, מרעננת. אתן לך דוגמה להומור יהודי קלסי: בֶּרל ושמֶרל נוסעים ברכבת. הם לא יושבים זה ליד זה, אלא זה מול זה, ואינם יכולים לדבר ביניהם. כשהם יורדים, ברל אומר לשמרל, 'תגיד, אני ראיתי טוב? אתה ישבת וקראת עיתון אנטישמי?' אומר שמרל. 'נכון'. 'איך אתה יכול?' שואל ברל. 'אני אגיד לך: כל שבוע אני קורא ב'ג'ואיש כרוניקל' כמה רע ליהודים וכמה קשה להם. עכשיו אני קורא עיתון אנטישמי ושם כתוב שהיהודים מצליחים, כולם עשירים והם שולטים בכל העולם'.
"זה מה שנקרא לראות את הדברים מזווית אחרת. אפשר לאמן אנשים – גם מורים – לעשות את זה. ואפשר לאמן את המורים להביא גם את התלמידים לכך שילמדו לראות דברים בפרספקטיבה. היכולת הזאת של שימור ההומור כדי לנצל אותו גם במצבים קשים של ביקורת וכעס – חשובה מאוד דווקא למורים מפני שהם נמצאים כל הזמן תחת ביקורת ותחת לחצים".
חשיבות ההומור בהוראה – כמו חשיבות ההומור בחיים בכלל – אינה זקוקה להוכחה. בשני מישורים ההומור יכול לחולל פלאים בכיתה. האחד, ביצירת אווירה נעימה, פתוחה, באמצעות אמירות יזומות מצד המורה או כתגובה על מעשים ועל דיבורים של תלמידים.
האחר, בהעברת חומר הלימוד או, כמו שהתבטא אחד המרואיינים לכתבה זו, "כמו טעם מתוק שמוסיפים לתרופה כדי להקל את בליעתה", כך הומור יכול להחליק פנימה חומר קשה לקליטה, להמס התנגדויות ולעשות את הכול הרבה יותר קל.
אין רצפטים מוכנים מראש
אם אמנם השימוש בהומור יכול לעזור בשתי המשימות העיקריות של המורה בכיתה – יצירת אווירה חיובית והעברת חומר לימוד – למה לא יהיה חוש הומור תנאי מוקדם לקבלת מועמדים למקצוע ההוראה? פניתי בשאלה זו אל שניים שהכשרת המורים היא תחום עיסוקם – ד"ר יוסי אורן, מנהל מכללת סמינר הקיבוצים, ופרופ' ציפי ליבמן, הדיקאנית האקדמית של המכללה.
פרופ' ליבמן: "העדר הומור לא פוסל אדם להוראה. מורה טוב אינו אוסף אחיד של תכונות, לכל אחד יש 'צד חזק' ו'צד חלש'. אצל האחד הצד החזק הוא ההומור, אצל השני זה דווקא הרצינות, הסמכותיות, המנהיגות, ואצל השלישי – כושר הסבר יוצא מן הכלל או כושר התחברות ואמפתיה נדירים. תלוי גם מי התלמידים. לתלמידים מסוימים מתאים מורה כזה, ולאחרים – מורה אחר. לא לכל הכיתות מתאים מורה ליצן. אבל ההומור, שהוא מכשיר חשוב מאוד בחיים בכלל, יכול להיות מכשיר יעיל גם בהוראה. התנאי הוא שההומור יהיה טבעי. מורה שההומור אינו חלק מאישיותו, ייראה פונטי אם ינסה 'לשחק אותה'".
אבל אם ההומור יכול לשמש ככלי יעיל, למה לא לאפשר לכל המורים לנצל אותו? אם יש בכיתה מצבים שבהם ההומור יכול לספק מוצא מצוין, למה לא להכין תיק, כמו בצבא: אתה נתקל? תלמיד מימין? שלוף תרגולת הומור ג'. למה זה לא אפשרי?
פרופ' ליבמן: "כי אתה יודע מה קורה כשמשתמשים בהומור לפי רצפטים מוכנים מראש. כשהשימוש בהומור נעשה מיכני, התלמידים מזהים את זה מהר מאוד, וכשסיטואציה מסוימת חוזרת, הם יגידו, 'זהו, עכשיו המורה יסר בדיחה', והמורה עצמו הופך לבדיחה.
"בהעברת חומר לימוד, לעומת זאת, אפשר בהחלט לעשות שימוש מושכל בבדיחות. כשאתה משתמש בבדיחה כדי להדגים משהו הקשור בחומר הנלמד – זה שימוש נכון, כי הבדיחה משמשת אמצעי עזר ללימוד שמקל על התלמיד את הבנת העניין. במקרה כזה, הצחוק משפר את האווירה בכיתה, והשיפור הזה אינו מלאכותי – הוא תוצאת לוואי של משהו שנעשה לחלוטין במסגרת השיעור.
"אתן לך דוגמה. בשיעור סטטיסטיקה אני מדברת על הדרך שבה צריך לבחון ממצאים ולהחליט האם הם סבירים או לא. ואז אני מביאה את הסיפור הא: אדם עולה לאוטובוס ונותן לנהג עשרה שקלים. הנהג מתבלבל ונותן לו עודף ממאה. האיש לוקח את הכסף ומתיישב. כעבור כמה דקות הנהג תופס את עצמו ושואל את הנוסע, 'תסלח לי, נכון שנתת לי עשרה שקלים?' האיש אומר, 'כן'. 'ונכון שנתתי לך עודף ממאה?' האיש אומר, 'כן', פה הנהג כבר מתפוצץ, 'וזה לא נראה לך לא בסדר?' 'לא', אומר האיש, 'מה, אני יודע כמה עולה היום כרטיס?'
"בנקודה זו כולם צוחקים, אבל גם מבינים למה אני מתכוונת כשאני מדברת על ממצאים לא סבירים. ברור שגם בדיחות צריך לדעת מתי, כמה ואיך לסַפֵּר. זה מה שעושה את ההוראה למקצוע קשה שמחייב הכנה רבה כל כך – זה שאי אפשר לעבוד בו לפי רצפטים. בגלל זה אנחנו מחזיקים פה את הסטודנטים שלנו ארבע שנים ומעודדים אותם לגלות מהן נקודות החוזק שלהם – מה מתאים להם ומה לא מתאים להם, איך ללמוד מטעויות ואיך להצליח לקרוא נכון את הסיטואציה בכיתה.
"בגלל זה, עם כל הכבוד, גם אי אפשר לקחת בוגרי אוניברסיטה, לעשות להם קורס של שלושה חודשים ולומר להם, 'אתם יכולים עכשיו להיות מורים'. מי שלא היה בכיתה ולא התנסה בזה, לא יבין שיש דברים שעובדים, ויש כאלה שלא; יש דברים שעובדים אצל מישהו אחד ולא עובדים אצל מישהו אחר. לא כל דבר עובד אצל כל אחד, וכך גם עם ההומור".
צריך לדעת את הגבולות
ד"ר אורן: "הוראה היא בעצם דרמה יוצרת. גם אם אתה יבש כמו צנון, אין לך ברירה: הכיתה מאלצת אותך לאלתר, להגיב. הרי אתה שם בקרב. כשאתה מורה, הכיתה מספקת לך כל חמש דקות הזדמנויות לאבד את שיווי המשקל, ואתה כל הזמן במעקב. אם אתה מתרגז ומתחיל לצרוח – הפסדת. יכול להיות שברגע נתון השגת את השקט שרצית, אבל התלמידים זיהו אצלך את נקודת התרופה. 'אם המורה צורח', הם אומרים לעצמם, 'יש לו בעיה'. לעומת זאת, הם יתנו קרדיט למורה שיאפשר מידה מסוימת של אי שקט. כשהם יראו שהוא לא מתרגש מזה, הוא כאילו אומר להם, 'יש עכשיו קצת רעש, אבל זה בסדר, אני בטוח שזה יעבור, עוד מעט הדברים יסתדרו'. והמסר הזה באמת מרגיע.
"החוכמה היא להבין שלא כל הדברים שהתלמידים זורקים עליך כמורה – באמת מכוונים אליך אישית. אתה מכיר את זה שאנשים פוגעים בך ומעליבים אותך, ובסוף אומרים לך, 'תשמע זה לא אישי, אל תיקח את זה אישית'. בכיתה זה באמת כך. בכיתה באמת אסור לקחת את זה אישית. הרבה פעמים התלמיד שופך עליך את מה שהוא היה רוצה אולי לשפוך על אבא שלו, אך כמורה אסור לך להגיב מהמקום הזה. אסור לך להגיב מתוך עלבון או פגיעה. אתה צריך ללמד את התלמיד בדיוק מה מותר ומה אסור לו לעשות. בלי גבולות ברורים לא יתרחש שום תהליך, לא של למידה ולא של חינוך.
"אלימות פיזית היא דוגמה למצב שבו אסור להגיב בהומור. לדעתי צריך להגיב על אלימות ביד חזקה, ביד ממש. שהמורה תתפוס לילד את הידיים, תעמוד לידו סנטר מול סנטר ותגיד לו, 'עכשיו אתה מפסיק! אתה שומע? עכשיו!' שימוש בהומור במקרים כאלה רק מחריף את הבעיה, כי מה תחשוב הכיתה במקרה כזה, 'המורה לא מסוגל להתמודד עם המצב אז הוא מספר לנו בדיחות'".
מה יעשו מורים שאין להם חוש הומור?
מורים שאינם בטוחים בחוש ההומור שלהם או שהניסיונות להפגין הומור ספונטני ייראו אצלם מאולצים, שכן מטבעם הם 'מורים סמכותיים', יכולים להשתמש בהומור במהלך העברת החומר הלימודי. בתנאי שהם מאמינים, כמובן, שההומור הוא כלי פדגוגי יעיל. הם יכולים לשלב בהרצאתם בדיחות שמדגימות ומבהירות את הנלמד. במקרה כזה הבדיחה תשרת את ההוראה, אבל גם תשבור את מה עלול להצטייר כ'סמכותנות יתר' או כ'אדישות' מצד המורה. ד"ר יסעור-לנדאו קצת מסויג בעניין הזה:
"אפשר להכין מראש בדיחות הקשורות בנושא – אם מוצאים כאלה – אבל צריך גם להיזהר, כי כמעט בכל כיתה עלול להיות איזה תלמיד חוכמולוג, שאחרי שכולם יצחקו מהבדיחה, הוא ישמיע פתאום חה-חה-חה ציני, שיהרוס את הכול.
"כדי להחיות חומר יבש באמצעות הומור, לא מוכרחים לספר בדיחות דווקא. בכל מקום ובכל מצב אני מעודד את המורים לחפש את הדברים שיש בהם פוטנציאל של הליכה עם הדמיון. כל 'התפרעות' כזאת של הדמיון – גם אם אינה בדיחה מצחיקה מאוד – מעלה חיוך, ודי גם בזה. בביולוגיה, למשל, בשיעור לחינוך מיני, כשרואים בסרט תאי מין מתרוצצים בזריזות, וביניהם תא אחד שנע בכבדות, אפשר לומר, 'התא הזה רץ כמו ראש הממשלה'. בשיעור גיאוגרפיה, כשמדברים על שני נהרות שמתחברים, אפשר לתאר אותם כבני זוג חבוקים שעוד מעט יפצחו בריקוד סלסה. אולי זה לא מבריק מי יודע מה, אבל זה שונה, זה מרענן, וזה יוצר אווירה יותר קלה, יותר פתוחה בכיתה.
"אבל אם מורה מחליט בכל זאת לעשות שימוש בבדיחות בכיתה לשם העברת חומר לימודי – כדאי שינסה קודם את הבדיחה אצלו בבית, על הילדים שלו, כדי לראות מה הם אומרים – 'אבא/ אמא זה נהדר', או 'אוי, אבא/אמא – לא, זה זקן'.
"ויש עוד משהו שצריך להיזהר ממנו – לא להחליף הומור בסרקזם ולגלוג. יש מורים שכדי להשיג צחוקים בכיתה, עושים צחוק מאחד הילדים. כולם צוחקים, והמורה מאושר – ורק הילד המסוים נפגע. סרקזם וציניות אינם הומור, הם סוג של אלימות, ואלימות שאתה לא שוכח כל החיים, הומור, לעומת זאת, הוא משהו שכולם נהנים ממנו – גם המשמיע וגם השומעים. מבחינה זו, ההומור הטוב ביותר הוא כמובן ההומור העצמי. שמעתי פעם מורה קירח אומר, 'כשהייתי צעיר יותר, נהגתי לחפוף את השיער בהֵייד-אֶנד שוּלדֶרס. היום – אני חופף רק בשוּלדֶרס'. הוא אמר את זה, הילדים צחקו ולא קרה שום דבר. זה היה מסר נהדר לילדים, שאדם יכול לצחוק קצת על עצמו. זה לא גורע מכבודו ולא הופך אותו לליצן".
השיעור כמופע בידור
לני רביץ לא פחד אף פעם להיראות כליצן. רביץ, שמנהל היום מכון גשטאלט ומפעיל סדנאות להומור וצחוק – שימש 11 שנים כמורה לאנגלית ו-26 שנים כמפקח על לימוד האנגלית מטעם משרד החינוך.
דרך ההוראה שלו הדהימה לא רק מורים ומנהלים אלא גם את התלמידים עצמם. בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו מחוץ למערכת, אבל גם היום הוא משוכנע שדרכו היא הדרך הנכונה. "הכול מת בבית הספר בארץ. מת, חסר נשמה – ואני, בכל מקום שאני נמצא, אני רוצה לכייף. גם בכיתה". אצל לני, שחקן לשעבר, השיעור הוא מופע שבו המורה מוזמן להרביץ קטעי פנטומימה, להצחיק ולשחק משחקים.
"אם ד"ר אדמס הכניס צחוקים למחלקה אונקולוגית של ילדים, ודאי וודאי שאפשר להכניס צחוקים לכיתה. אם אפשר להתחיל את השיעור בתפילה – למה לא להתחיל אותו בבדיחה או במשחק. למשל, תפיסת כדור דמיוני: המורה זורק את ה'כדור' לאחר התלמידים, התלמיד מוסר אותו לתלמיד אחר. ממנו חוזר ה'כדור' למורה או עובר לתלמיד שלישי. באמצע, ה'כדור' נעשה פתאום כבד מאוד ואי אפשר לזרוק אותו, צריך למסור אותו מקרוב, או שלהפך, ה'כדור' נהיה פתאום קל כמו בלון. לא הרבה – שלוש-ארבע דקות כאלה, ואחרי זה, האווירה בכיתה תהיה אחרת לגמרי. אחרי זה אפשר ללמד כל מקצוע וכולם יהיו ערניים ושמחים".
דרכו של רביץ היא חריגה, כמובן, וספק אם הוא יכול לשמש מודל לחיקוי, אבל זה לא אומר שאין מה ללמוד ממנו. עצם נקודת המוצא שלו, שיצירת קשר בין שני בני אדם (כולל קשר בין מורה לתלמיד) היא דבר שצריך ללמוד (הוא מציע כמובן שנלמד את זה אצלו, בסדנאות שלו) ולא להסתפק במה שאנחנו מביאים איתנו מהבית – ראויה לתשומת לב.
הדברים ראויים להישמע גם בגלל התוצאות שהשיגה "שיטת רביץ" בשטח. "באחד הימים" (כך הוא מספר בספרו אופטימיות נצחית), "התפרצה לכיתתי, באמצע השיעור, אם כעוסה ודרשה שבנה יעזוב מייד את החדר ויחזור איתה הביתה. 'יש לו חום גבוה, אבל הוא לא רצה להפסיד את השיעור שלך', הסבירה האם בהתנצלות. רק כשהילד קם ללכת, הבחנתי בשולי פיג'מה מציצים ממכנסי הג'ינס שלו". אבל המורה רביץ השיג לא רק אהבה. התלמידים שלו למדו אצלו הרבה יותר טוב. רבים מאלה שקיבלו סדרות של שליליים אצל כל המורים האחרים, קיבלו אצלו תשיעיות ועשיריות.
רביץ עצמו מודה שדרך ההוראה שלו בעייתית וכרוכה בסכנות: "הייתה לי כיתה אחת, כיתה י', שאחרי כמה שיעורים, התלמידים כתבו למנהל מכתב ובו ביקשו להחליף אותי, כי אני לא רציני והם פוחדים שבגללי לא יצליחו בבגרות. הם כתבו שהמורה ליצן ואי אפשר ללמוד אנגלית עם הליצן הזה. אז אצלם הפסקתי לספר בדיחות והמשכתי עם הבדיחות רק בכיתות האחרות".
רביץ הוא כנראה לא דוגמה – ואפילו ד"ר יוסי אורן, שאוהב אותו ומעריך אותו מאוד, מזמין אותו להופיע לפני סגל המורים של מכללת סמינר הקיבוצים ("הוא מגלגל אותם מצחוק"), אבל לא ללמד את פרחי ההוראה. דומה שגם בעיניו "שיטת רביץ" היא רק קוריוז.
חבל הצלה במצבים קשים
"רוב המצבים בכיתה – גם הקשים ביותר – ניתנים לפתרון באמצעות הומור", אומרת מלי ארבל, מורה ומחנכת (בשנת שבתון) בבית הספר היסודי ברמת ישי. "ההומור עשוי לעזור במיוחד בטיפול בילדים שמתויגים כבעייתיים. המערכת נוטה להעניק לילדים כאלה טיפול יתר – שיחות נפש, מפגשים עם אנשי מקצוע ועוד כל מיני התערבויות מלחיצות. בסוף, הילד מוצא את עצמו חנוק מרוב טיפול, ובמקום להרגיש יותר טוב – הוא מרגיש הרבה יותר רע, כי הוא מתחיל לתפוס את עצמו כבעייתי. הרבה פעמים אפשר לעקוף את כל התסבוכת הזאת אם ניגשים אל ה'בעיה' בחיוך, או בקריצה.
"אבל המורה צריך לגלות הומור לא רק כשהוא זה שמדבר", מדגישה ארבל, "אלא גם כשמדברים אליו. יש התבטאויות של תלמידים שאפשר לראות בהן התחצפויות אך אפשר גם לראות בהן ניסיונות – מגושמים אולי – של הומור נגדי. מורה שיחמיץ את הנקודה הזאת ויתייחס לזה כאל התחצפות – לא רק שלא יצדק, הוא גם יתסכל את תלמידיו ויוכיח ש'אין מי לדבר, המורה הזה לא מבין אותנו'".
לילי קריכלי, מורה לחינוך מיוחד בבית הספר יעד בבת ים, נתקלה בהתחצפות כזאת. היא פתרה אותה בהומור, שבעיניה הוא כלי נהדר דווקא בגלל שהוא עוזר "להחליק" מצבים, שיכולים בקלות להידרדר למצבי עימות:
"אתמול", מספרת קירכלי, "ביקשתי מתלמיד לעזור לי לסחוב ספסל, שהייתי צריכה אותו לשיעור. הוא ענה לי: 'מה פתאום, מה אני הצ'יפס שלך?' בז'רגון שלהם, צ'יפס פירושו – שפוט או פראייר. אמרתי לו: 'מה, אתה צ'יפס? איזה יופי. אני מתה על צ'יפס'. 'לא לצ'יפס כזה התכוונתי. התכוונתי שאני לא הפראייר שלך', השיב התלמיד. 'עזוב', אמרתי לו, 'תישאר צ'יפס – ועוד תוסיף לזה המבורגר'. דבריי הצחיקו אותו והוא בא ועזר לי. ילד אחר אולי היה מגיב אחרת, אולי היה נעלב ושובר את הכלים, אבל הוא זרם עם זה נהדר".
גם נילי ברוידא, מורה בחטיבת הביניים חשמונאים בבת ים, נחלצה באמצעות הומור ממצב בעייתי בכיתה:
"באמצע שיעור תנ"ך, אחד התלמידים התחיל לריב עם תלמידה שישבה לידו וצעק לה, 'לכי תזדייני'. יכולתי כמובן להגיד לו, 'איך אתה מדבר?' ואז הוא היה מתחיל לומר לי, 'זה לא אני, זה היא, היא אמרה לי ככה וככה'. הייתי נכנסת איתו ראש בראש, וכל השיעור היה הולך לי.
"במקום זאת, כשהוא אמר לה, 'לכי תזדייני', אמרתי לו, 'תשמע, היא לא יכולה לעשות את זה עכשיו. עכשיו היא לומדת תנ"ך'. כל הכיתה צחקה דקה וחצי, ואחרי זה כולם נרגעו והשיעור נמשך. בסוף קראתי לו, כמובן, ושטפתי אותו על צורת הדיבור שלו".
אלי נחמה, מנהל בית הספר א"ד גורדון בתל אביב, יודע משהו על הומור, כי היה קומיקאי בעברו, שחקן תיאטרון מוערך, שהגיע אל ההוראה דרך הבימוי, כולל בימוי בבתי ספר. בגורדון הוא מלמד את תלמידי כיתה ח' כישורי חיים. הוא עושה את זה בחדר שלו, חדר המנהל, המחולק לשניים: חלק רשמי, שבו שולחן עבודה וכיסא, וחלק אחר, שהוא "הסלון של אלי", שבו הוא יושב עם התלמידים באווירה משוחררת, שכוללת היתר לחלוץ נעליים.
"דווקא בגלל שאנחנו מתמודדים בבית הספר עם כל כך הרבה דברים קשים ואנחנו עוסקים בדבר העדין והרציני הזה, שהוא נפש הילדים – אנחנו מוכרחים לעשות את זה קל. עם גבולות מאוד ברורים, ובכל זאת קל. וקל זה אומר לעשות את זה עם הומור".
כצפוי, נסיים בבדיחה. אולי היא לא תצחיק את אלי נחמה, אבל מורים ותלמידים בוודאי ייהנו ממנה:
– אמא, די, נמאס לי. אני לא רוצה ללכת יותר לבית הספר. המורים מציקים לי והילדים צוחקים עליי.
– מוישה, אין דבר כזה. אתה חייב ללכת. אתה המנהל.
