תוכן
"מדוע שלא יהרוס את הצעצועים שלו? הרי הם שלו!"
"מדוע להעניש אותו על שהוא חוטף חפצים מילד אחר? הרי זה יפגע באסרטיביות שלו…".
"למה שיפנה בנימוס למבוגרים? הרי כולנו שווים".
"בואו נדבר אליו בגובה העיניים".
אמירות כאלה הן מפירותיה של "רוח הזמן", והפירות הם באושים ורעילים. "לא פעם מתקבל הרושם, כי העובדה שמותר להציג לילד דרישות כאילו פרחה מתודעתם של הורים רבים. אין הכוונה לתביעות גדולות חלילה, אלא רק לדברים שפעם, בעבר הלא מאוד רחוק, היו מובנים מאליהם: להתנהג 'יפה', לשבת בשקט, לעזור להורים, לדבר פחות או יותר בנימוס, לא לצווח 'בא לי' כצורת הבקשה הנפוצה ביותר […] התוצאה היא ילדים שמתנהגים באופן בלתי קביל לחלוטין, והוריהם, למרבית הזוועה, אינם מכהים בהם ואינם מעירים להם גם את הקלה שבהערות". כך כותב העיתונאי עלי מוהר (העיר, 17 ביולי 2003) בהתייחסו לכישלון החינוכי בישראל ולהישגים הדלים של התלמידים. שבועות ספורים אחר כך הוא מוסיף: "כוונות טובות, כמו הגנה על זכויות הילד והקפדה על הימנעות מ'אלימות מילולית' ומענישה, כמו סירוס הסמכות, הן שהובילו לעלייה בחוצפה ובאלימות של הילדים". (העיר 7 באוגוסט 2003).
שום חברה לא תוכל להתקיים באופן סביר, אם הפרטים שבה לא יפנימו גבולות ודרישות מוסריות, קבע פרויד, שנתפס בתודעת הציבור כאבי אבות המתירנות. ומה בנוגע לילדים עצמם? אלה שלמענם אנו מנסים לשנות את העולם? מה קורה לילד, שאינו מקבל סמכות, מתחצף למורים ומפריע? מה קורה לו כאשר אינו מחכה לתורו ודוחף אחרים, או מבטא את זעמו במכות ובהשתוללות?
לא טוב לילד חסר הגבולות. הוא אמנם נהנה מתחושת הכוח, אך זו מתחלפת חיש מהר בתחושות קשות של בדידות וכאב. ילדים בני גילו לא ירצו לשחק אתו. הוא מרביץ להם וחוטף מהם חפצים, ומי רוצה שירביצו לו או יחטפו לו חפצים מהידיים?
מורים לא יאהבו אותו, משום שקשה לאהוב תלמיד מפריע, משתולל ומתחצף. מסגרות חינוכיות ירחיקו אותו מקרבן ובמוקדם או במאוחר הוא יחווה בדידות ודחייה.
כל החום, הקבלה והסלחנות, כמו גם החיזורים חסרי הקשר למציאות שמשפחתו מעניקה לו, לא יוכלו לבוא במקום תחושות הערך והשייכות, שההצלחה בלימודים וחברת השווים יכולות להעניק.
דליה, אם לשניים, פנתה לטיפול בשל תחושת דיכאון. במהרה התברר כי לא בדיכאון מדובר, אלא במועקה שנובעת מדאגתה הרבה לבכורה בן השבע, צחי. לעתים קרובות עורר בה צחי תחושות של כעס וחוסר אונים, לצד תחושות של דאגה וחמלה. הכעס היה מתעורר בה בעיקר כשצחי הציק לאחיו הקטן, יאיר.
דליה שהאמינה בגישה חינוכית רכה ומקבלת, מיקדה את מאמציה בשיחות עם צחי, בניסיון לעזור לו להבין מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. השיחות לא הובילו לשום שינוי בהתנהגותו, ותחושת חוסר האונים של דליה התעצמה. צחי שהתרגל לזלזל בדרישות המבוגרים, התעלם גם מהוראות הגננת ונהג להכות ילדים חלשים בגן. הגננת הגיבה בכעס ובדחייה, וצחי חש שאינה אוהבת אותו. הוא סיפר על כך לאמו בכאב רב. בוקר אחד התעורר משנתו והודיע שאינו רוצה ללכת לגן, כי הגננת אינה אוהבת אותו. האם שהזדהתה עם כאב הדחייה של בנה, מיהרה לגן, ישבה עם הגננת והסבירה לה כי צריך "לקבל", "להכיל" ו"להבין"… היא התעלמה מהעובדה, כי גם אותה פוקדים רגשות כעס וטינה על בנה כאשר הוא מציק לאחיו ואינו שומע לדרישותיה. מעמדתה האימהית, הטעונה ברגשות אשם וחמלה, לא השכילה דליה להבין כי כל עוד צחי לא ישנה את התנהגותו יתקשו לאהוב אותו. ואכן, כאשר החל צחי את לימודיו בבית הספר שבו ועלו הבעיות המוכרות מן הגן. הוא הרבה להכות, לחטוף ולדחוף. תגובת ההנהלה לא איחרה לבוא. בשיחות שקיימו עם המשפחה, העלו את האפשרות להרחיק את צחי מבית הספר, והוא שוב חש כי אינו רצוי, אינו אהוב ואינו שייך. דליה המשיכה לכאוב את כאבו של בנה, ורק בסיועה של המטפלת הבינה שעליה לשנות כיוון. צחי לא היה זקוק לרחמים – הוא היה זקוק לגבולות!
צחי אינו הילד היחיד שחסך בגבולות הוריים מותיר אותו ללא הכנה מספקת להתמודדות עם מסגרות. ילדים רבים, בעיקר היצרים יותר ובעלי התגובה הסוערות יותר, מתקשים להתמודד עם מסגרת ומגיבים על כל תסכול, ולו הקטן ביותר, בעוצמה רגשית גבוהה במיוחד.
בית הספר הוא אחת המסגרות הראשונות שהילד פוגש, והוא מהווה מקור לתסכולים רבים. ההכפפה לסמכות המורה, הדרישות הלימודיות, ההשתייכות לקבוצה, הישיבה בכיתה והכנת השיעורים, מחייבות כיום דחיית סיפוקים ויכולת לשאת שעמום. תגובות המורה עלולות לעורר רתיעה או כעס, והמפגש החברתי הוא לעתים מקור לקנאה ועלבון. מי יכין את הילד להתמודד עם התסכולים המצפים לו בבית הספר הרגיל? האם יוכלו ההורים לעשות זאת? איך עושים זאת? האם מדובר ב"כלים פסיכולוגיים" מתוחכמים? – כלל וכלל לא!
אין מדובר במשימה מסובכת במיוחד אלא בפעילות של יומיום, שההורים יכולים לבצע על הצד הטוב ביותר. כל אימת שההורה מציב גבול לביטויי הכעס של ילדו ואינו מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו – הוא מלמד אותו לשאת תסכול ולהכיל אכזבה. כל פעם שההורה כופה על ילדו להמתין לתורו, להתאפק, לשתף פעולה ולא לתקוף – הוא מלמד אותו להכיל תוקפנות ומשפר את המיומנויות החברתיות שלו. ילד שהוצבו לו גבולות בבית, יגיע לגן ולבית הספר כשהוא בשל להתמודדות עם רגשות האכזבה והתסכול שמסגרות אלה מעוררות, ויוכל להשתלב בהן בהצלחה, להתחבב על סביבתו ולחוש רצוי ואהוב. ולהפך, כאשר הגבולות בבית אינם ברורים, יגלה הילד קושי בהסתגלות למסגרת ויחוש דחוי ולא אהוב.
מחקרים שנערכו על ידי דיאנה באומריינד, חוקרת אמריקנית בעלת שם, הראו כי הורים סמכותיים שהציבו גבולות לילדיהם והענישו אותם, לצד היותם חמים וקרובים אליהם, גידלו ילדים שהצטיינו ביכולתם לשתף פעולה עם בני גילם, השתלבו יפה במסגרות חברתיות וגילו שמחת חיים.
כל מסגרת, חברתית או תעסוקתית, מפגישה אותנו עם תסכולים, ולכן אין זה מפתיע לגלות כי בעיות התנהגות בבית הספר מנבאות בעיות בתחום התעסוקתי ובתחום הקשרים הבינאישיים הקרובים. השכל הישר מלמד אותנו, כי ילד שגדל בתוך בועה, המאפשרת לו אך ורק חוויות של נועם, רוך ואהבה, לא יצליח לעמוד בתסכולים שהמציאות עתידה לזמן לו במשך חייו. לעומתו, ילד שטועם את טעמם של הגבולות והתסכול, ומתמודד עם האכזבה והכעס שהם מעוררים, יצלח בבגרותו את הקשיים והמשברים ביתר קלות.
ילד שהציבו לו גבולות לא ירגיש ש"הכול מגיע לו", ויוכל ליצור קשרים אמיצים ועמידים גם כאשר הם מעוררים תסכול ואכזבה. מנגד הוא לא יחוש מחויבות לכל גחמה של הזולת, ויפתח אסרטיביות ויכולת לתסכל לעתים את הקרובים אליו. במהלך חייו יוכל לבנות קשרים ארוכי טווח, המבוססים על ההכרה, שגם לאהבה ולקבלה יש גבולות.
יש הורים שיטענו, כי מסגרת אינה חזות הכול, ולא מעט אנשים יודעים הצלחה ואושר מחוץ לה. אחרים יעידו שכל חייהן חלמו על פריקת עול והיו רוצים להעניק לילדיהם את החופש שתמיד נכספו אליו. הורים שרוצים להעניק לילדיהם את החופש שתמיד נכספו אליו. הורים שרוצים להעניק לילדיהם ילדות משוחררת ונעורים של חופש, שוכחים אולי כי גם ציפור דרור אינה מסתפקת בהתנהלות חסרת תוחלת, וגם כאשר היא נראית משוחררת וחופשית במעופה, היא מכוונת עצמה למטרה.
ישנם הורים המתעלמים מהעובדה שבית הספר אינו בהכרח מסגרת צרת אופקים, משעממת, מעיקה ומגבילה. האתגרים הלימודיים שהוא מציב והמסגרת החברתית שהוא מספק, הם מקור לתחושת ערך עצמי וסיפוק. נער שנשר מהמסגרת החינוכית, יהיה חייב לחפש לעצמו, כל יום מחדש, חברה ומקורות עניין, ולא – השעמום, תחושת הריקנות וחוסר הערך והמשמעות ירבצו לפתחו. גם העתיד המקצועי שהוא חולם עליו ככל נער בגילו יהיה מעורפל ובלתי מושג.
אור, נער בן 18, גדל בבית הורים מתירנים וליברלים. הם לא נאבקו איתו כאשר סירב ללכת לבית הספר, ובסופו של דבר, אפשרו לו לעזוב. למרות טיפול פסיכולוגי של שנים, לא הצליח אור לחזור למסגרת לימודית ולתפקד ברמה ההולמת את יכולתו, ובעוד שחבריו סיימו את בחינות הבגרות ועמדו להתגייס לצבא, עסק הוא בעבודות מזדמנות, ותוכניותיו לעתיד היו מעורפלות. הוריו של אור הבחינו בכישלון הטיפול והפנו את בנם למטפלת שנקטה גישה שונה לחלוטין. המטפלת התמקדה בהצבת גבולות לאור והתייחסה אליו בחומרה, אם גם באכפתיות רבה. היא עמדה על כך שיתחיל לתפקד בחיי היומיום ויבצע מטלות שקודם נמנע מהן לחלוטין, כדוגמת ניקוי החדר והדחת הכלים. המטפלת הייתה ביקורתית והציבה דרישות, אך גם ביטאה התפעלות והערכה מהתקדמותו של אור. הפרשנויות שניתנו לאור במהלך הטיפול התמקדו בהתייחסות הרכה והליברלית של הוריו ובהשלכותיה על הקושי שלו לעמוד בתסכול. במהלך הטיפול, הצליח אור להשתלב במסגרות של לימודים ועבודה וחש גאווה רבה לנוכח יכולת ההתמודדות שלו. על בסיס זה הצליח לבנות תוכניות לעתיד, שלא היו מעורפלות ותלושות מהמציאות כבעבר, והעניקו לו תחושות של סיפוק, גאווה ותקווה.
במהלך הטיפול חלה התפתחות נוספת באישיותו של אור. הוא חש שהוא מצליח לעמוד בפיתויים שבעבר לא עמד בהם, ומתעוררים בו לבטים מוסריים שכמותם לא ידע. כל פעם שבחר לנהוג באופן מוסרי, חש סיפוק רב, וערכו העצמי עלה בעיניו.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, הצבת הגבולות אינה מרדדת את עולמו הפנימי של הילד ואינה מגבילה את התפתחותו הרוחנית. להפך, הצבת הגבולות שמהווה את תמצית הציפיות ההוריות והערכים ההוריים, תורמת להעשרת העולם הפנימי בתקוות וציפיות, בקונפליקטים ופנטזיות. צעירים שהוריהם נמנעו מלהציב להם גבולות ודרישות – חייהם הרגשיים מרוקנים ותחושות שיממון ודכדוך משתלטות עליהם. בהיעדר מחויבות, אין גם חלומות על שחרור ומרידה, אין במה למרוד ואין ממה להשתחרר.
גדי טאוב, בספרו המרד השפוף (הקיבוץ המאוחד), מתייחס לרגשות הדכדוך והריקנות של צעירים הגדלים באווירה מתירנית. הוא טוען כי האפשרות המסעירה של מרד נגזלת מצעירים אלה. במצב שבו אתה משוחרר מלכתחילה, אומר טאוב אין לך ממה להשתחרר ואתה מפסיד חוויה נפלאה ומרגשת. אנו סוברות כי במצב כזה, צעירים ששואפים לחוויה של השתחררות, עלולים לחצות את הקווים למחוזות קיצוניים ומסוכנים עד מאוד. אם בעבר חשו הצעירים תחושת שחרור ומרד כשעישנו סיגריות, או התנערו מכבלי הדת, הרי כעת יש סכנה כי תחושת השחרור תתקבל רק אם יטלו סמים מסוכנים או יידרדרו לפשע.
באין מקום לפנטזיה, ובאין הגבלה על הדחפים, הם נותרים במערומיהם, תרתי משמע, וכל שנוצר הוא לציית לקריאתם של יצרים גולמיים.
