שלום לך,
את צודקת שיש צורך להסתכל על איך אפשר למנוע מקרים דומים. אנחנו רוצים לראות ילדים שיכולים להתחשב באחרים; שכאשר עולה לראש שלהם רעיון "מצחיק" כזה, הם גם מסוגלים להרגיש אכפתיות ולחשוב שהרעיון מעליב ומשפיל. בפוטנציאל, ילדים בכיתה ה' – ועוד לפני כיתה ה' – יכולים לחשוב פעמיים ולראות את ההשלכות למעשיהם. אבל לצערנו, יש ילדים רבים שלא ממשמים את הפוטנציאל הזה. זאת אומרת, יש ילדים רבים שלא מרגישים אכפתיות ועוד לא הצליחו לפתח את החשיבה הנדרשת להתחשב ברגשות של אחרים. בשפה פשוטה, הם תקועים.
התקיעות הזאת היא בעיה מרכזית היום בקרב הילדים והמתבגרים, כתוצאה משינויים חברתיים ותרבותיים משמעותיים. הבשורה הטובה היא שיש פתרון. (בעצם, זה זאת המטרה של לייף סנטר שמספק קורסים, ייעוץ, והדרך להורים ולמורים כאחד לעזור לילדים תקועים).
כמורה, יש הרבה שאת יכולה לעשות, אבל הפתרון הוא לא מיידי. כשמדובר על התפתחות, אנחנו צריכים לחכות עד שהתוצאות מופיעות באופן ספונטני. זה דומה לצמח שמניב פרחים או פירות באופן ספונטני, כאילו פתאומי. כדי להצמיח את הילדים, קודם את צריכה לספק את ההקשר והנסיבות הנכונים המאפשרים התקדמות וגידול. שוב, זה כמו הצמח שצריך להיות בגינה, באדמה, עם דשן, מים ואור לפני שהוא יכול לגדול. ההקשר של התלמיד הוא החיבור עם מורתו. את רוצה לטפח קשר עם תלמידייך המאפשר להם לרצות להיות טובים עבורך, להקשיב לך, להיות דומה לך, לקבל את הנחייתך, לחפש את קרבתך וכיוונך. בהשתלמות שלנו, "הכוח להיות מורה," אנחנו מדברים על איך עושים את זה.
בזמן שאת מטפחת את ההקשר הנכון לתלמיד(ים), אין ברירה אלא לפצות על ההתנהגויות הלא בוגרות. זאת אומרת, מכיוון שהפתרון האמיתי הוא יותר בגרות, עד שתראי סימנים של התקדמות, את צריכה למצוא את הדרך לעקוף את ההתנהגויות הלא בוגרות. למשל, במצב שתיארת, כדי לפצות על חוסר הבגרות בילד שהדביק את הדף על גבו של תלמיד אחר, את מדברת איתו אחרי השיעור – שמצד אחד, הרעיון שלו מאוד הצחיק אותו ואת התלמידים האחרים ואולי הוא חשב שזה סתם בדיחה; אבל מצד שני, כשהוא חושב פעמיים על הרעיון, זה די מעליב ומביך לילד. את מעודדת אותו ועוזרת לו לכתוב מכתב התנצלות ומבטיחה לו שתתני את המכתב לילד הנפגע. (אחרי שאת מוסרת את המכתב, את מדווחת לו שהתלמיד קיבל את המכתב ומאוד שמח). כמובן, אני רק מתארת אפשרות אחת. כשאת מכירה את התלמידים שלך, את יודעת מה מתאים ויעיל ומה לא מתאים ויעיל כדי ללוות אותם בכיוון הנכון.
השלב הבא הוא הפתרון האמיתי, וזה לרכך את לבו של הילד. יש ילדים שממוגנים בצורה חזקה ביותר. קשה מאוד לראות בהם חמלה ואכפתיות כלפי אחרים. יש ילדים אחרים שממוגנים אבל יותר קל לעורר בהם רגש של אכפתיות. המטרה היא לרכך את המגננות האלה כדי שלילדים יהיו רגשות של אכפתיות, אכזבה, עצב, פחד, זהירות, רצון להיות אנשים טובים, ועוד הרבה. הסיבה שהקשר איתך – עם המורים בכלל – כל כך קריטי היא שאם חסר לילדים את הקשר הזה, הם חייבים לפתח מגננות כדי לא להיפגע מתלמידים אחרים. ילדים ונוער יכולים להיות מאוד פוגעניים, ולכן הם מפתחים מגננות כדי לא להרגיש אכפתיות ורגשות אחרים פגיעים. מקובל אצלם להיות "קול" ולא לפחד משום דבר. רק קשר בטוח עם המורה (כמובן, גם עם הורים) מאפשר לתלמידים להרגיש את הרגשות המניעים אותם להתנהגות בוגרת. יותר מזה, ילדים לא יכולים להישאר פנויים ללמידה כשהם ממוגנים ובלי הרגשות הנכונים שלהם.
בברכה,
שושנה הימן
