תוכן
מבוא
מוסד הפנימייה בישראל
המונח "פנימייה" הוא כינוי למוסדות שחיים בהם בני אדם ברוב ימות השנה תחת סמכות מרכזית אחת, והקשרים הבין-אישיים ביניהם אינם קשרי משפחה (ווזנר ואחרים, 1993). הפנימייה היא ארגון חינוך או "חינוך מחדש" המַבנה סביבת חיים מקפת לחניכיו. הפנימייה כוללת מגורים, ובדרך כלל גם לימודים ותכניות חינוכיות אחרות. ישנם כמה סוגים של פנימיות בישראל, הנבדלות זו מזו במטרותיהן, במבנה שלהן וביחסים הנוצרים בהן בין הצוות החינוכי לחניכים (עטר, 2007 ; גרופר ורומי, 2014). לתכונה המשותפת לכלל הפנימיות, בהיותן סביבת חיים מקפת לחניכיהן, אפשר לקרוא גם "סגירות". מידת הסגירות של הפנימייה מעידה הן על היקף קשריה עם הסביבה שמחוץ לה, כגון משפחות החניכים וקהילותיהם, והן על מטרתה, על המבנה שלה ועל היחסים השוררים בה. עוד תכונה אופיינית משותפת לרוב המסגרות הפנימייתיות היא חתירתן להגשים מטרות חינוכיות מיוחדות או להחיל מטרות חינוכיות רווחות על אוכלוסיית חניכים בעלת תכונות דומות (קשתי ואחרים, 1997 ; זיוון, 2013 ; שלו ואחרים, 2015). שכיחותו של החינוך הפנימייתי בישראל מקורו בשני תהליכים. הראשון, החברה היהודית המסורתית באשכנז ובספרד ראתה בחיוב את הוצאת הבן המתבגר מביתו ואת שילוחו לישיבה או למרכז תורני יוקרתי אחר לצורך לימודים, וכנראה גם ביסוס מעמדו החברתי בקהילה. תהליך זה נסמך על דבריהם של התנאים אשר הורו בפרקי אבות "הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) (שינובר, 2010). התהליך השני ראשיתו בתקופת היישוב העברי שקדמה להקמת המדינה. בתקופה זו ראו ב"יציאה להכשרה" — ההצטרפות לחברת נוער בקיבוץ בארץ-ישראל או לחברת לימוד חקלאית בגולה — שלב רצוי בתהליך הגשמתה של האידאולוגיה הציונית החלוצית ששררה אז. כך נתפסה מסגרת החינוך שמחוץ למשפחה לא כמסגרת טיפולית מיוחדת אשר נועדה ליתומים, לילדים עם פיגור או לנוער עבריין בלבד,
כמו שהיה מקובל ברוב הפנימיות בעולם, אלא גם כמסגרת הישיבה או כזו המכשירה כוח חלוץ חברתי כמו הקיבוצים וחוות הלימוד החקלאיות (קשתי ואריאלי, 1976 ; הכהן, 2011 ; שלו ואחרים, 2015). בתקופת היישוב הישן היו מוסדות פנימייתיים כדוגמת בתי יתומים אשר סיפקו לנזקקים להם תנאי חינוך וגדילה בסיסיים ברוחה של היהדות הדתית. הרשויות הציבוריות ביישוב העברי לפני הקמת המדינה ולאחריה הקימו מסגרות פנימייתיות חינוכיות לצעירים בעיקר משני סוגים: מסגרות טיפוליות לבעלי קשיים חינוכיים; וכפרי נוער ובתי ספר חקלאיים לילדים רגילים שתנאים פוליטיים או חברתיים, כגון מצוקה, הרחיקו אותם ממשפחותיהם. בתווך נמצאו פנימיות משפחתיות, ציבוריות או פרטיות, בעיקר לגיל הצעיר. הפנימיות החינוכיות העל-יסודיות לפני הקמת המדינה, וגם לאחריה, נשאו רובן אופי ומגמה של הכשרת חניכיהן לתפקידי עילית חברתיים, כגון התיישבות וביטחון, בלא שימת לב למצבם או למוצאם החברתי (קשתי ואחרים, 1997 ; עטר, 2007 ; גרופר ורומי, 2015). אפשר לומר ש"תודעת המעמד" של קבוצות עילית אלו אשר התפתחה בקרב החניכים העל-יסודיים התבססה על חובות יותר מאשר על זכויות. הפנימיות מחזקות פעמים רבות גם את הנטיות להישגיות של התלמידים בתחומים שונים, כגון בשירות הצבאי, בלימודים גבוהים ובשירות הציבורי. עדות אפשרית לכך
היא שרבים מבני האליטות החברתיות כיום בישראל הם חניכי פנימיות לשעבר (חכימי וכהנא, 1990 ; אריאל ומילשטיין, 2006). אם כן, נראה שמעל הכול לאורך השנים נודעת לפנימיות חשיבות רבה ככלי מרכזי בתהליכי הקליטה, החִברוּת והאינטגרציה של עולים וּותיקים, וילדיהם (גרופר ורומי, 2014). ראוי לשים לב שחלק ניכר מהתהליכים האלה מתנהלים בפנימיות בדרכי נועם ללא כפייה וללא עלבון של החניכים (חכימי וכהנא, 1990 ; מירו ו גרופר, 2006). כאן המקום לציין שהשינויים החינוכיים ו השינויים בתהליכי החִברוּת בחייהם של חניכי הפנימיות מתקיימים מעצם השהות בפנימייה, כלומר הפנימייה עצמה היא האמצעי העיקרי המחולל את השינוי (קשתי ואריאלי, 1976 ; ווזנר, 1997).
נראה שבשנים האחרונות המערכת הפנימייתית נעשתה מקוטבת; מצד אחד, כפרי הנוער ובתי הספר החקלאיים הקולטים בעיקר נוער במצוקה ועולים, ומן הצד האחר, פנימיות בעלות מאפיינים אליטיסטיים הקולטות צעירים משכבות חברתיות מבוססות, למשל ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות, פנימיות צבאיות ופנימיות ללימודי סביבה, אמנויות ומדעים. באופן כללי, החינוך הפנימייתי מתפתח בעשורים האחרונים לקראת יתר פתיחות, מסגל מטרות חינוך הרווחות בחברה, ומפתח מערכת יחסים גמישה בין הצוות לחניכים (קשתי ואחרים, 1997 ;
שיינוביץ, 2005 ; שינובר, 2010 ; גרופר ורומי, 2014 ; שלו ואחרים, 2015). התפתחות מוסד הפנימייה בישראל במשך השנים.
בסקירה זו נבחנו היבטים שונים בתהליך התפתחותם של המוסדות הפנימייתיים, בד בבד עם תהליכים שהתרחשו בכל תקופה ביישוב ובמדינת ישראל, החל בשנות העשרים ועד היום. בכל תקופה הובאו המאפיינים הייחודיים של הפנימיות, סוג החניכים שפקדו אותן, הערכים העיקריים שלאורם חינכו, ובחלק מהתקופות צוינה ייחודיותם של הפנימיות לעומת מערכות החינוך הרגילות בארץ. בסוף שנות העשרים, בתקופה שקדמה לקום המדינה, אופיינו המוסדות הפנימייתיים בלכידות פנימית ואף בהיבדלות חברתית, שהובילו ליחסים קרובים בין החניכים. יותר מאשר החינוך לרכישת מקצוע, הקו החינוכי שהנחה את המוסדות הפנימייתיים הותווה לאור "מודל החלוץ הציוני" שגובש באותה עת Kashti, 1998). מודל החלוץ הציוני רואה ב"יהודי החדש" אדם בעל חוסן ובריאות גופנית, אמיץ, עובד אדמה, קרוב לטבע, מגן על עצמו ונלחם במתנכלים לו, והוא שולל את "היהודי הגלותי" ואת קיומו. הוא שואף לבריאה של "אדם חדש" ו"עם חדש", שלא יהיו נגועים ב"מחלות הגולה". תרבותו ושפתו היא העברית. התגלמות היהודי החדש היא החלוץ ההולך לפני המחנה. החלוץ עלה ארצה, הקדיש את חייו לארץ, והוא שהכשיר את הקרקע וסלל את הדרך לעם שיבוא בעקבותיו (זילברשטיין, 2010). אפשר לראות שהמוסדות הפנימייתיים היו בית גידול טבעי לקבוצת אליטה בחברה הישראלית באותה עת אשר יישמו בפועל ערכים אלו ואף המשיכו להנחילם לאחר מכן בשלל דרכים (אריאל ומילשטיין, Kashti, 1998 ;2006).
