תוכן
בדרך כלל, מנהיגות הורית נבחנת ונמדדת על-פי תוצריה כשהיא נתפסת כאובייקט. התנהגויות תת-משיגות ואנטי חברתיות של ילדים מונָחות פעמים רבות לְפִתחה.
לא פעם, כשמנסים להסביר את מיעוט ההצלחות של מערכות חינוכיות וחברתיות, מטילים את האחריות על כישלונה התפקודי של המנהיגות ההורית. למעשה, מצטיירת כאן מציאות הורית פרדוקסלית. מחד, ההורות נתפסת, במשתמע, כגורם ראשון במעלה לתפקוד נאות של ילדים ומערכות. מאידך, אין היא מקבלת הכרה, מקום ומעמד שהם הכרחיים להפעלת המנהיגות. בעיקר היא אינה מתקבלת כמהות וישות לעצמה. למעשה, ההורות וההורים הם "שקופים": לא רואים אותם אלא רואים דרכם.
המטרה שלנו היא לבחון את הדרך המיטבית לשיח מחבֵּר המאפשר לגיטימציה ומתן כבוד הדדי לתלמיד ולהוריו.
התפתחות רגשית, קוגניטיבית וחברתית של ילדים בבית הספר היסודי בגילי 12-6
הרגש הוא טמיר ונסתר, קשה לעיתים לתפיסה במוח החושב. אחד הרעיונות הבסיסיים והבעייתיים בתפיסת הילד הוא שאנשים יכולים להרגיש כמה אמוציות בו-זמנית, כולל אמוציות אמביוולנטיות. לעיתים בין הגילים 7-5, ילדים מתחילים להבין שהם יכולים להרגיש שני רגשות תואמים בו-זמנית. לאט לאט, הם מבינים שהם מסוגלים להרגיש בו-זמנית שני רגשות שליליים או שני רגשות חיוביים כלפי אותו אדם. הם גם מבינים שהם מסוגלים בו-זמנית לחוות רגשות שליליים וחיוביים שמתייחסים למקורות שונים. בגיל הילדות המאוחר, ילדים תופסים שהם (ואחרים) יכולים לחוות בו-זמנית רגשות חיוביים ושליליים המתייחסים לאותו מקור. בערך בגיל 10, ילדים גם מסוגלים לחוות אמביוולנטיות רגשית, ותופסים שרגשות חיוביים ושליליים יכולים לפעול הדדית אחד על השני ושלאנשים יכולים להיות רגשות מעורבים (זמורי, 2003, ובר-אל, 1996).
הקשר של ילדים עם הוריהם משפיע על תחושת הביטחון שלהם ועל הדימוי העצמי שלהם – האישי והחברתי. תחושות אלו, בתורן, מעוררות תגובות אמוציונליות של הילדים. לדוגמה, ילדים עם קשרים בטוחים עם הוריהם נוטים להראות יותר רגשות חיוביים ופחות חרדה חברתית מילדים שיש להם היקשרות לא בטוחה להוריהם (זמורי, 2003).
הסיבות לאמוציות ממשיכות להשתנות בילדוּת. תחושת הביטחון של הילד גם מושפעת מהשגת מטרות. אם הילד מציב לעצמו מטרות ומשיג אותן, הדבר הופך למקור של שמחה וגאווה. עם זאת, דימויו העצמי מתערער לנוכח כישלונות, במיוחד כישלונות חוזרים ונשנים. למשל, מקובלות חברתית תשפר את מצב רוחו של הילד (זמורי, 2003).
הפחדים של ילדים בגיל בית ספר יסודי קשורים באופן כללי לדברים אמיתיים, לא כמו בגן, שבו הפחדים ממוקדים בגורמים דמיוניים. הסיבות לכעס משתנות כאשר ילדים מפתחים הבנה טובה יותר של כוונות ומניעים של אחרים. אכן הם יכעסו פחות כאשר יפגעו בהם ללא כוונה (בר-אל, 1996).
מתוך המחקרים העוסקים בגירושין ובהתמודדות עם מצבים משפחתיים מורכבים במשפחות חד-הוריות, אנחנו לומדים כמה עקרונות חשובים שיכולים לסייע לנו בשיח עם ילדים.
כאשר מגיע הזמן לשתף את הילדים במצב משפחתי מורכב, בדרך כלל ההורים שחווים את המשבר במלוא עוצמתו, אינם מסוגלים לספר לילדים על המתרחש באופן נכון, בעדינות ובהדרגתיות, תוך כדי הקניית תחושת ביטחון לילד שעתידו אינו עומד בסכנה בעקבות המצב החדש.
במחקר שערך לספרו, מצא וורנר טרוייר, שיש ילדים שלא קיבלו כל אזהרה לְמה שעומד להתרחש, עד כדי כך שהיו ילדים שקמו בוקר אחד וגילו לתדהמתם שהוריהם גרושים, לעיתים כשהאב כבר לא היה בבית. גם כשהילדים כבר ידעו שהוריהם גרושים או מתגרשים, ההורים עדיין לא הסבירו להם מה עומד לקרות: היכן הם יגורו, באיזה אופן יִראו מעתה והלאה את שני ההורים ובאיזו תדירות (טרוייר, 1980).
הורים חשים שהילדים צעירים מכדי להבין את הכאב והבחירה שבמצב הנתון. לעומתם, אנשי המקצוע מאמינים שהילדים, אפילו אלה שבגן, יהיו מסוגלים להבין את המצב אם ידברו איתם עליו בפתיחות ובשפה ברורה. מעבר לכך, אמירה ברורה נותנת לילד את התחושה שהוא יכול לבטוח בהוריו (מקיי ועמיתים, 2004).
לכן, דרך ההתמודדות המועדפת היא שיח סביב הנושא באופן בהיר וענייני המבהיר לילד מה תהיה צורת החיים שלו מעתה והלאה ואיזה סוג משפחה יהיה לו.
אז איך מסבירים את השוֹנוּת בהרכבי המשפחה?
"בכיתה שלנו בכל יומולדת, יש מין מסורת מאד מכובדת:
תמיד במסיבה חתן השמחה, מספר לכולם סיפור-משפחה
מי הוא ומה הוא ואיזה הורים, אחים אחיות וכאלה דברים,
מה הוא אוהב ומה הוא שונא, למי הוא דומה וממי הוא שונה.
אז מחר גם אני אעמוד שם מולם ומה כבר אפשר לספר לכולם?
כמה מעצבן שדווקא לי, קשה לספר על המשפחה שלי."
(מתוך: ״כל אחד והמשפחה שלו" – יהודה אטלס, יעל משאלי. איורים: רינת הופר)
לא סתם הילד בשיר מביע קושי לספר על משפחתו. בעבר ההומוגניות הייתה שֵׁם המשחק: אבא, אימא, שני ילדים – זה היה לכאורה פשוט יותר ולא היה צורך בהסברים. כיום האפשרויות מגוונות, כך שהילדים פוגשים במסגרות שונות את חבריהם עם הרכבי משפחה שונים: אבא, אבא וילד; אימא, אימא ושתי בנות; רק אימא; רק אבא; אימא וחבר; אבא ואשתו החדשה עם ילד אחד או יותר; אימא חילונית ואבא שומר שבת; וגם יש – סבתא ואימא.
השאלות עולות כבר בגילים הצעירים, כי עבור ילד – המשפחה הגרעינית היא מיקרוקוסמוס של העולם. ואז, כשפוגשים הרכב משפחה שונה מה"סטנדרט", ממה שמקובל, עולות לעיתים שאלות. לעיתים ילדים יכולים לקבל מצבים שונים בטבעיות והם לא שואלים שאלות. התגובה של המבוגרים תשפיע במידה רבה על צורת ההתייחסות של הילדים.
נציג בפניכם כמה עקרונות חינוכיים-טיפולים שיכולים להוביל את התיווך והשיח למקום חיובי ולגיטימי:
ערך השוויוניות – כל אדם נברא בצלם
הדגישו לילדים שכולנו בני אדם, דומים אך שונים, ולכל אחד זכות לדעה, חלומות, תשוקות ורצונות משלו. הדעה של אחד לא חשובה יותר מדעתו של אחר. אין חלום ששווה יותר מחלומו של אחר. יש דרכים שונות שבהן אפשר לחיות את החיים.
איננו יודעים הכול, גם לא ההורים שלנו. עלינו לקבל ואפילו לנסות להתיידד עם מה ששונה מאיתנו.
כבוד הדדי
לפני שאנחנו דורשים מהילד לכבד אותנו, את חבריו ואת סביבתו, בוודאי את מה ששונה ממה שמקובל, עלינו לנהוג בכבוד בילד, וכך הוא יחווה דרך חיים פתוחה ומקבלת. נכבד את ילדינו, נקשיב להם, לשוֹנוּת שלהם, לדרך הייחודית שבה הם חווים את העולם, שאינה בהכרח זהה לשלנו, ונעריך אותה ונכבד אותה – וכך נגדל ילדים שהם בעצמם מכבדים. נכבד את השונה מאיתנו וניתן לו מקום ולגיטימציה גם בשיח הפנימי בתוכנו.
דוגמה אישית
הילדים מקשיבים לשיחות בינינו, המבוגרים, ולומדים מהן. אם למשל אתם מתייחסים לילדה מבית הספר כאל "זו עם שתי האימהות", הילדים שומעים ומבינים שיש כאן "עניין", שיש כאן משהו שונה או חריג. אז שימו לב לדרך שבה אתם מתבטאים ביחס לאחרים כשאתם ליד הילדים.
התאמה לגיל הכרונולוגי של הילד
כשילד שואל שאלה כמו "למה ליעל יש רק אימא"? צריך להסביר להם, לא להתעלם מהשאלה, אבל אין צורך לפתח את הנושא ולהכביר במונחים שהילד עדיין לא בָּשֵל לכך. מספיק לספר לו שיש כל מיני סוגים של משפחות, וכמו שאצלנו, למשל, יש אבא, אימא, אתה ואחיך, ליעל יש רק אימא. כל אחד בוחר את דרך חייו ואת מה שמתאים לו, והכי חשוב זה לכבד כל צורת חיים שהיא.
