רקע
ה' מצווה על יונה הנביא ללכת אל "נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (ד', 11), ולקרוא עליה כי "עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (א', 2). יונה בורח "מלפני ה'", שהנימוק לבריחתו חסר.
לבסוף נאלץ יונה ללכת אל נינווה ולהזהיר את תושביה ש"עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת." (ג', 4). אנשי נינווה שבים "מדרכם הרעה" ואלוהים ניחם על הרעה "ולא עשה" (ג', 10).
תם הסיפור של נינווה, אך לא תם הוויכוח בין יונה לה', שכן "וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ." (ד',1). נינווה רחוקה מלבו של יונה. הוא היה רוצה לראות אותה "נהפכת".
סיום זה חושף ויכוח עקרוני בין יונה לה': דעתו של יונה היא שאנשי נינווה חטאו, ולכן עליהם להיענש על-פי מידת הדין. אלוהים, שהוא "אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד" (ד',2) מציג עמדה שחוטא השב מדרכו הרעה, אין להענישו – מידת הרחמים.
בפרק ד' אלוהים מחליט ללמד את יונה לקח, ולהעביר אותו חוויה שאולי תשנה את עמדתו. הוא עושה את זה באמצעות עץ הקיקיון. בעת שיונה יושב במדבר וממתין לראות מה יקרה לנינווה, אלוהים מזמן לו קיקיון "לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ" (ד', 6).
כצפוי – יונה שמח מאוד. אחר כך אלוהים מזמן תולעת, והקיקיון מתייבש. עכשיו, כשהדבר פוגע בו, יונה מבקש את נפשו למות. יונה, כמו בני אדם רבים, קרוב אצל עצמו. חורה לו על הקיקיון שיבש, על אף שלא עמל בו ולא גידל אותו (ד, 10). לא חורה לו על "נינווה, העיר הגדולה", שאלוהים עמל וגידל.
כדי להבין את האחר, עלינו לשים את עצמנו במקומו.
איננו יודעים אם יונה השתכנע, אך דעתו של אלוהים נשמעה, ולו הזכות למילה האחרונה.
