תוכן
הצעד הראשון במתן עזרה לילדים עם קשיי למידה הוא שההורים יבינו את האופי של הקשיים האלה ושילמדו באמת לקבל את ילדיהם כפי שהם ולא בהתאם לציפיות שהיו להם לגביהם. עליהם לעזור לילדים להבין את החוזקות והחולשות שלהם בלימודים. הורים רבים ספרו לי כי לפני שהפכו הורים, הרעיון "לקבל את הילדים כפי שהם" היה נראה להם משימה קלה, מה שהתברר אחר-כך כטעות. ההורים מדמיינים את דמות הילדים שירצו, הרבה לפני שנולדו, מה שיוצר פעמים רבות פער בין הדמיון למציאות ואז מופיעה האכזבה.
חוסר הבנת ההורים את דפוסי הלמידה וקשייהם של ילדם לקוי הלמידה, עלול להוביל לפיתוח ציפיות לא-מציאותיות מהילד, מה שעלול ליצור פגיעה בהערכה העצמית שלו ולהורדת המוטיבציה.
עבדתי פעם עם הורים לילד בן תשע שתיארו את בנם כחסר אחריות, חסר מוטיבציה ומניפולטיבי. הם היו מתוסכלים מכך שהילד לא הצליח להכין את שיעורי הבית ולבצע מטלות בבית. הם נפלו לתוך התנהגות שלילית ונקטו בעונשים. הם האמינו שהוא יכול לבצע את המטלות כמו שצריך, לו רק היה רוצה. התסכול שלהם בלט מאוד כבר בפגישה הראשונה שלי אתם. הם אמרו: אנחנו עודדנו אותו שישקיע יותר, הענשנו אותו בכך שמנענו ממנו לצפות בטלוויזיה ולשחק במשחקי מחשב, אנחנו "עומדים לו על הראש" שיעשה את עבודותיו, אבל המצב נהיה רק יותר גרוע והקשר שלנו אתו נורא ואיום.
לאחר שבחנתי את ההיסטוריה ההתפתחותית והלימודית שלו, ביקשתי שיאבחנו את החוזקות והקשיים הלימודיים שלו. האבחון הראה באופן ברור קשיי למידה שלא זוהו בעבר, במיוחד בכישורי שפה ובכישורי ארגון. הידיעה הזאת שינתה את הציפיות של הוריו. הם עבדו יחד עם צוות בית-הספר על מנת לפתח ציפיות התואמות את יכולתו של הילד ושירותי תמיכה שיעזרו לו להתקדם.
כתוצאה מהשינוי בהתנהגות ההורים והמורים כלפי הילד, הוא הצליח להפגין הבנה לגבי קשייו הלימודיים והביע רצון להצליח, הגישה השלילית שלו פחתה והוא לקח חלק פעיל בעיצוב תוכנית לימודיו. המאבחן עבר על תוצאות האבחון יחד עם הילד, הסביר לו על קשייו הלימודיים בשפה ברורה ומובנת, עזר לו לזהות את תחומי החוזק ואת "איי הכישרון" שלו וכן הסביר לו את הצעדים שבהם ניתן לנקוט על מנת לתת מענה לקשיים האלה. לאחר השיחה הזו התוודה הילד בפניי שבעצם הוא חשב שהואנורא מטומטם וטיפש ואף פעם לא יהיה מסוגל ללמוד. ההבנה לגבי קשייו הלימודיים ואפשרות הטיפול בהם, עזרה לילד לפתח תחושה של שליטה, אחריות ואופטימיות.
ללמד ילדים איך לפתור בעיות ואיך לקבל החלטות
האמונה שלאדם יש שליטה על תחומים רבים בחייו ושהוא מסוגל להצביע באופן ברור על התחומים האלה ולהגדיר אותם, זהו הסימן הבולט ביותר להערכה עצמית ולעמידות גבוהה. האמונה הזו באה יחד עם תחושה של שליטה שיוצרת בסיס למוטיבציה. כדי לתת את תחושת השליטה הזו לילדנו, אנו צריכים להעניק להם הזדמנויות לפתח את הכישורים שלהם בפתרון בעיות וקבלת החלטות. ללא כישורים אלה, ילדים לא יכולים להרגיש שהם שולטים במה שקורה להם.
מסיבה זו, חשוב לומר להורים שיימנעו מלפתור את בעיות ילדיהם. עדיף לשתף את הילד בתהליך החשיבה ובהפעלת שיקולים לגבי פתרונות אפשריים. כדאי לחשוב על שניים- שלושה פתרונות אפשריים, להחליט לגבי אחד וליישם אותו. קיימות שתי סיבות עיקריות לכך:
- חשוב לברר כי מה שאנחנו רואים כבעיה נתפס גם בעיני ילדנו כבעיה (לאור ניסיוני, נוכחתי לדעת שלא תמיד קיימת הסכמה בין ההורים לילדיהם לגבי מהות הבעיה).
- אנו זקוקים לפתרונות חלופיים למקרה שהפתרון שבחרנו אינו יעיל (כדי להפחית תחושת כשלון, אנו צריכים לצפות לכך ששיטה מסוימת לא תהיה יעילה).
התרשמתי מכך שכבר מגיל צעיר, ילדים יכולים להציע פתרונות חכמים לבעיות – כמו בסיפור שקראנו למעלה, על טקס שבועות – אם נותנים להם את האפשרות. למשל, פעם עבדתי עם ילדה בת שבע שמשימות כמו התארגנות ליציאה לבית-הספר בבוקר, ביצוע מטלות בבית (כמו סידור צעצועים) והכנת שיעורי הבית, היו קשות במיוחד עבורה. כשההורים שלה הזכירו לה שעליה לבצע את משימותיה היא כעסה וטענה שהם מציקים לה. שאלתי אותה מה היא מציעה והייתי מופתעת מהפתרונות האפשריים שעליהם חשבה: לקנות שעון מעורר שמעיר אותה פעמיים בבוקר, כך שהיא תצטרך לקום רק בפעם השנייה שיצלצל, לכתוב רשימה של מטלות שעליה לבצע ולתלות אותה על דלת המקרר ושיתנו לה לנוח במשך שעה כשהיא מגיעה הביתה מבית-הספר, במקום לדרוש ממנה להכין את שיעורי הבית מייד כשהיא מגיעה. שוחחנו עם הוריה על הפתרונות וחשבנו יחד על פתרונות חלופיים במידה שדברים לא ילכו בדיוק כמו שצריך: למשל, אם היא שוכחת לבצע משימה, מותר להורים לשלוח אותה לבדוק את הרשימה. אם לא סיימה את שיעורי הבית עד ארוחת הערב, אז ביום המחרת היא תתחיל להכין את שיעורי הבית בשעה מוקדמת יותר. הגורם החשוב ביותר בתהליך הזה היה שהילדה לקחה חלק פעיל בתהליך פתרון הבעיות.
לחזק את תחושת האחריות של ילדים על ידי כך שמבקשים מהם לתרום ולהשתתף
כשמבקשים מילדים לתרום לסביבה שבה הם חיים ולטובת אחרים, מסייעים להם בטיפוח הערכה עצמית ועמידות. ברבות השנים למדתי, שאחת הדרכים היותר יעילות לחזק הערכה עצמית ומוטיבציה, היא להעביר לילדינו את המסר שיש להם מה לתת ולתרום לאחרים, הנוכחות שלהם גורמת לשינוי חיובי בחיי אחרים.
המסר שההורים צריכים להעביר לילדיהם צריך להיות: "אנחנו זקוקים לעזרה שלכם". הפעילות יכולה להיות עבודות בית או עזרה בחלוקת אוכל לנזקקים או להשתתף בצעדה למען מטרה חשובה. ה"פעילויות התורמות" האלה מסייעות לטיפוח הערכה עצמית וכבוד ומעניקות עידוד ומוטיבציה להעיז ולנסות לבצע משימות שהפגישו אותם עם קשיים בעבר. אנו חייבים לזכור שהצלחה הנה מנוף להתמודדות מוצלחת בעתיד.
"איי הכישרון" של ילדינו יכולים להדריך אותנו במציאת מטלות מתאימות על מנת לעזור לאחרים. טיפלתי בנערה לקוית למידה שמאוד אהבה ילדים קטנים. כשביקשו ממנה לשמור על שני ילדים קטנים בשכונה, אחת לשבוע, תחושת האחריות שלה גדלה מאוד. ילד בן עשר עם קשיי למידה התנדב לשוחח עם פנסיונרים בבית אבות, אחת לשבוע, זה חיזק באופן פעיל את הביטחון העצמי שלו.
ללמוד מהטעויות במקום להרגיש כישלון
כל ילד מפחד מעשיית טעויות שיגרמו לו להראות מטומטם. לעומת זאת, ילדים עם ליקויי למידה חווים הרבה יותר כשלון ומצבים של אי-נעימות מילדים שאין להם את הבעיות האלה. נוסף על כך, ילדים עם ליקויי למידה פוחדים הרבה יותר מכישלון. בעוד שילדים עם הערכה עצמית גבוהה רואים את טעויותיהם כהזדמנויות ללמידה, הרי שילדים עם הערכה עצמית נמוכה רואים את טעויותיהם כבלתי-ניתנות לשינוי ולעתים קרובות הם נמנעים מלנסות לבצע מטלות בהן הם מצפים לכישלון. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים מסתגלים, חיוני שנעזור להם לפתח גישה יותר חיובית כלפי טעויות.
כיצד עושים זאת? שתי שאלות יכולות להדריך אותנו, שאותן אני שואלת לעתים קרובות כאשר אני עובדת עם הורים, והן:
- כשאתה עושה טעות, איך אתה מתנהג, מה הילדים שלך רואים בבית?
- איך אתה מגיב כשהילדים שלך עושים טעות?
אנו מטפחים הערכה עצמית ותקווה אצל ילדינו כשאנו מראים להם הערכה ואהבה ללא תנאים, כל ילד צריך להרגיש שהוא יחיד ומיוחד להוריו ואנחנו ההורים צריכים להיות "המבוגר המשמעותי" בחיי ילדינו, מבוגר שממנו הם יכולים "לקבל כוח".עצה חשובה להורים. מצאו זמן שתוכלו להקדיש לילד פעם ביום, או בשבוע, זמן שבו תוכלו להיות רק אתו ולעשות איזושהי פעילות משותפת. לילדים צעירים חשוב להדגיש ולומר: "כשאני קורא או משחק אתך, זה זמן כל-כך מיוחד, שגם אם הטלפון יצלצל אני לא אענה." הקדשת זמן לילדים עם ליקויי למידה, חשובה במיוחד, מאחר שלעתים קרובות הם מרגישים שהם מאכזבים את סביבתם. ילד עם ליקויי למידה אמר לי שהוא "אכזבה" להוריו. כלפי הילדים האלה אנחנו צריכים להיות עוד יותר רגישים, על מנת שירגישו את אהבתנו ללא תנאים.אני זוכרת ילד בן חמש עם בעיות קשב שהאמין וצדק בכך, שאבא שלו מאוכזב ממנו וכועס עליו. אני הבנתי את התסכול של אביו ושוחחנו על דרכים בהן הוא יכול לגרום לילד שלו להרגיש מיוחד בעיני אביו. אב זה קבע עם ילדו פעם בשבוע "זמן פרטי" שבו הם הלכו לאכול בכל פעם במקום אחר לפי בחירת הילד. הילד סיפר לי בשמחה על "הזמן הפרטי" שלו עם אביו שגרם לשיפור במערכת היחסים שלו ועזר לילד להרגיש אהוב ומקובל – שני אבני היסוד שמהם נבנית ההערכה העצמית.
לעזור לילד שלנו "להרגיש מיוחד"
חשוב לזכור כי אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות בשביל לחזק הערכה עצמית וחוסן בילדינו, הוא למצוא דרך לעזור להם להתמודד עם מכשולים, טעויות ונסיגות.
לגבי השאלה השנייה, ההורים חייבים לבחון איך הם מגיבים כשהילד שלהם עושה טעות. מתוך תסכול, יש הורים שאמרו לילדם לקוי הלמידה: "אמרתי לך שזה לא יעבוד!" או "אתה לא משקיע מספיק" או "למה אתה לא משתמש בשכל שלך". כשילדים עושים טעויות, הם זקוקים לתמיכה שלנו ועלינו להשתמש בגישה של פתרון בעיות. הם צריכים שנאמר להם: "זה בסדר, בוא נחשוב ביחד איך אנחנו יכולים להצליח בפעם הבאה. עלינו להכין את ילדנו לאפשרות שהוא עלול לטעות "אם זה לא עובד, אנחנו יכולים לנסות דברים אחרים".
לעתים קרובות קיבלתי גם את התשובות הבאות: "הם צועקים, הם מקללים, הם מוותרים".
השאלה הראשונה מצביעה על העובדה שאנו מהווים דמות חיקוי לילדינו. זו הסיבה לכך שאני שואלת ילדים איך ההורים שלהם מגיבים לטעויות של עצמם. ילדים שגדלים בבתים שבהם ההורים מתמודדים עם טעויות בדרכים יעילות יענו: "הם צוחקים על זה", "הם אומרים שזה לא נורא", "הם חושבים מה הם צריכים לעשות אחרת בפעם הבאה".
לעתים קרובות קיבלתי גם את התשובות הבאות: "הם צועקים, הם מקללים, הם מוותרים".
לגבי השאלה השנייה, ההורים חייבים לבחון איך הם מגיבים כשהילד שלהם עושה טעות. מתוך תסכול, יש הורים שאמרו לילדם לקוי הלמידה: "אמרתי לך שזה לא יעבוד!" או "אתה לא משקיע מספיק" או "למה אתה לא משתמש בשכל שלך". כשילדים עושים טעויות, הם זקוקים לתמיכה שלנו ועלינו להשתמש בגישה של פתרון בעיות. הם צריכים שנאמר להם: "זה בסדר, בוא נחשוב ביחד איך אנחנו יכולים להצליח בפעם הבאה. עלינו להכין את ילדנו לאפשרות שהוא עלול לטעות "אם זה לא עובד, אנחנו יכולים לנסות דברים אחרים".
חשוב לזכור כי אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות בשביל לחזק הערכה עצמית וחוסן בילדינו, הוא למצוא דרך לעזור להם להתמודד עם מכשולים, טעויות ונסיגות.
