תוכן
נשיכות היא התנהגות אופיינית, אם כי לא מקובלת מבחינה חברתית, לילדים מתחת לגיל שלוש. נשיכה של ילדים בגיל הרך, למרות היותה נפוצה למדי היא התנהגות המדאיגה גננות , מטפלות וכמובן הורים. עבור הורים וצוותים חינוכיים זוהי בעיה גדולה: הורי הילד הנושך מובכים, דואגים וחוששים שיוציאו את ילדם מהפעוטון או המעון, הורי הילדים הננשכים, המגלים את סימני הנשיכה על גופם של ילדיהם, דואגים וחוששים לבטיחות ילדיהם, והצוות החינוכי- טיפולי חושש מכעס ההורים, מוצא עצמו מצטדק. במאמר זה אתמקד בפעוטות בגילאי שנה וחצי עד שלוש ( ולא בתינוקות) ואתייחס לנושאים הבאים: הסיבות לנשיכות, מה ניתן לעשות, היחסים עם הורי הילדים ומתי יש לפנות לסיוע של אנשי מקצוע.
למה זה קורה?
כדי להבין את הסיבות לנשיכות אציג בקצרה את מאפייני הפעוט ( גיל שנה וחצי עד שנתיים וחצי- שלוש) והשלכות מאפיינים אלו על הנשיכות. יכולותיו הגדלות של הילד בגיל זה, בתנועה ובהתפתחות היכולת השפתית, מאפשרים לו לפתח עצמאות וגם תחושה שהוא אדם נפרד עם רצונות משלו. זהו גם " גיל המרי" שבו תהליך ההיפרדות יוצר אצל הפעוט רצון להוכיח כי הוא בעל אישיות נפרדת והוא מביא זאת לביטוי בביטוי רצונות משלו. אם הסביבה מציבה גבולות או באה בדרישות, הילד חש צורך להוכיח את היותו נפרד בהתנגדות. האיסור על התנהגותו מוכיח לו כי הוא אכן נפרד ( למשל, כשרואים ילד מאוד מאוד עייף , עיניו כמעט נעצמות, וכשמבקשים ממנו ללכת לישון , מיד עונה" לא רוצה" כדי להצהיר על עצמאותו ורצונו הנפרד). יש פעוטות שמבטאים את מרידתם בהתנהגויות שונות , ולא בודקים זאת באמצעות נשיכות. כמו כן בגיל זה יש קושי בשליטה עצמית ובשליטה בדחפים, זהו הגיל בו נלמדים כללי " מותר " ו" אסור". לפעוטות אין עדין " שוטר פנימי" ( שהוא הבסיס להתפתחותו של מצפון ) , המתבטא בהפנמה של כללי התנהגות מקובלים בחברה, והם נזקקים ל" שוטר חיצוני" , כלומר מבוגר . ולבסוף , בגיל זה האמפתיה של הילד עדין אינה מפותחת, ולכן מתקשים להזדהות ולהבין את כאבו של הזולת. ככל שילד מתקרב לגיל שלוש- שלוש וחצי , הוא מבין כבר חוקים חברתיים ומפתח שליטה עצמית ( הרגלי ניקיון, לחכות בתור למשחק, עמידה בפיתויים) , פוחתת התנהגות הנשיכות. על הקשר בין נשיכות ותוקפנות ראו אצל קרין – ישי, 2004).
קיימות מספר סיבות האפשריות העיקריות לנשיכות , אם כי חשוב להבהיר כי קשה לזהות אצל ילד מסוים את הסיבה הספציפית לנשיכות:
א. העדר כישורים שפתיים לבטא רגשות כמו כעס ותסכול, לבטא מסרים מילוליים כמו : אני כועס עליך, אתה עומד קרוב מדי אלי, אני רוצה לשחק איתך. זוהי כנראה דרכו של הפעוט לבטא כעס , תסכול, צורך בשליטה ותשומת לב לפני שיש לו שפה לעשות זאת
ב. הצפה של גירויים קוליים, חזותיים ופעילויות.
ג. בדיקה וחקירה של תוצאות פעילותו ( " מה יקרה אם…).
ד. עייפות רבה.
ה. צורך בגרייה של אזור הפה (גרייה אוראלית).
מה אפשר לעשות? התערבות חינוכית
הצוות החינוכי צריך להתייחס לנשיכות של פעוטות כמו לכל התנהגות של ילד שעובר על הכללים. חשוב להבין כי תהליך ההפנמה של כללי מותר ואסור, לרבות התנהגות הנשיכה דורש סבלנות, אורך רוח וחזרות רבות על הכללים. אין להתעלם מהנשיכות ויש להכיל עליהן את אותם חוקים. גננות , העומדות תחת לחץ ההורים, חייבות להבין כי כמו כל תהליך למידה זהו תהליך ארוך. מכיוון שיחס הסביבה לנשיכות היא פחות סובלנית מזו שכלפי התנהגויות אחרות, הרי הילדים הנושכים נתונים לענישה רבה וחמורה יותר. הצוות החינוכי אמור להבין שזו התנהגות אופיינית לגיל ולא נמצאת בשליטת הילד, ולהימנע מלהוציא עליו את הכעס והתסכול שלו.
מה אפשר לעשות?
א. זיהוי המצבים בהם מופיעות הנשיכות במטרה למנוע אותן – מהו הגירוי המידי לנשיכה? עם מי הוא שיחק? היכן? האם תמיד נושך אותו ילד או ילדים שונים? היכן זה קורה במרחב הגן? האם הסביבה צפופה מדי? רועשת מדי? כאשר מזהים מה מעורר את הנשיכה ניתן להקל על המתח לפני שהיא מתרחשת. ואז כשרואים ילד העומד לנשוך , יש להסיח את דעתו במשחק או צעצוע , כדי להפחית את המתח שבו נמצא, ולהפנות את הקשב שלו. זכרו: כאשר מונעים מילד לנשוך, יהיה עליו למצוא דרך אחרת לצורך הנשיכה שלו ולהביע תסכול בדרך אחרת.
ב. סכסוך על חפצים ( צעצועים וכו' ) וקושי בהתחלקות הם אחד מהגירויים לנשיכות של ילדים. ראשית, דאגו למספר מספיק של צעצועים. כן ניתן למנוע נשיכות כאשר שמים לב לילדים החוטפים צעצועים.
ג. כאשר ילד נושך יש לגשת אליו ובקול תקיף אך ענייני ולא צועק, היסטרי לחזור על המשפט: "אסור לנשוך. זה כואב".
ד. אל תקדישו לנושך יותר מדי זמן, גם אל תרימו אותו על הידיים- גם תשומת לב שלילית מחזקת, ולעיתים היא אף מגבירה את הנשיכות. מצד שני חשוב לא לשכוח לחזק את הילד הנושך, או לתת לו יחס חם וחיובי כשהוא מתנהג כיאות.
ה. אם הילד עדין חסר כישורים מילוליים להביע את עצמו- נסחו עבורו את מה שלדעתך הוא חשב, למשל: יעל, האם את רוצה לרכב עכשיו על אופנים? את יכולה לשאול את אמיר האם אני יכולה לקבל את האופנים? מכיוון שפעוטות זקוקים לעזרת המבוגרים בשיום רגשותיהם . למשל: אתה מאוד כועס, אך זה אסור לנשוך כשכועסים , אתה יכול לבוא אלי לקבל עזרה ולבקש מה שאתה צריך.
ו. אם הילד כבר בעל יכולת מילולית טובה לגילו, אפשר ללמדו דרכי פעולה שונות: כך למשל הוא יכול להגיד לילד שחטף לו את הצעצוע : יאיר, זה הצעצוע שלי. תחזיר לי" ואם לא יחזיר אתה יכול לבוא אלי ואני אחזיר לך.
ז. סייעו לילד לבטא רגשות באופן מתאים. אם הוא נוטה לכעוס אפשר להגיד לו: עומר, אתה כועס כל כך! אתה ממש ממש כועס. בוא נעשה פרצוף של אריה כועס… נקרע ניירות…, נשחק בהך פטיש . בכך נסייע לילד לתעל את דחפיו וכעסיו באופן מקובל חברתית ( תיעול רגשות) .
ח. חזקו את הילד כשהוא משתמש במלים לשתף ברגשותיו וברצונותיו: "כל הכבוד שבאת לבקש את הכדור במקום לחטוף אותו . כל הכבוד! הנה לך הכדור" .
ט. הפרידו בין הנושך לננשך. לא רצוי שהנושך והננשך ישחקו יחד, בכך מרחיקים את הנושך ממקור התסכול, וגם מרגיעים את הננשך ועוזרים לו לחוש בטוח.
מה לא עוזר בהפחתת הנשיכות ?
גננות המביישות את הילד או נוקטות בענישה קשה (סגירה במחסן, טלטול, מניעת מזון וכו') לא מפחיתות את הנשיכות. לעיתים משתמשות גננות ומטפלות בריחוק רגשי מהילד כאמצעי ענישה, ובכך רק מגבירות את פחדיו, וגם את נשיכותיו. תגובות תוקפניות של הצוות החינוכי, הנובעות מתסכול , כעס או חוסר אונים, אינן מלמדות את הילד מיומנויות חברתיות שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים שגרמו לנשיכה. לפי קרין- ישי ( 2004) "כאשר מטיפים מוסר, צועקים, מענישים ומתעלמים, גורמים לו לעלבון קשה ולפגיעה בדימוי העצמי שלו ובאמון שלו במבוגרים, מבלי שיוכל לשנות את מצבו" .
קשר עם ההורים
נשיכות מהוות קושי להורי הילד הנושך , הורי הילדים הננשכים וגם ליחסי הצוות החינוכי וההורים . הורי הילד הננשך מתקשים לראות על ילדם את סימני הנשיכה והם מוחים בפני הצוות החינוכי, החש צורך להתגונן בפני הורי הילדים הננשכים. הורי הילד הננשך אינם מבינים או יודעים שמחר הנושך יכול להיות ילדם, וכי העברת ילדם לגן אחר אינה פתרון שכן זוהי התנהגות נורמטיבית לפעוטות לפני שלוש. הצוות צריך לגלות סבלנות , להרגיע, להבהיר שהתופעה נמצאת ברוב הפעוטונים, וגם להכיל את ההורים החשים שאינם יכולים להגן על ילדם. מומלץ שהצוות החינוכי ייצור קשר וידווח על הנשיכה להורי הילד הננשך, לפני שההורים יגלו את הסימנים בעצמם. לפעמים אי הדיווח והניסיון להסתיר רק מגבירים את חוסר האימון. הורים אלו צריכים להיות סמוכים ובטוחים שהצוות מטפל בנושא זה ברצינות. להורי הילד הנושך יש לדווח על התנהגות ילדם הנושך , ויש לערוך זאת בשיחה אישית, כפי שיש לערוך כך עם כל הורה של ילד עם התנהגות בעייתית. אין לדווח על כך כלאחר יד בבקר או בצהרים, כשנפגשים עם ההורה ובוודאי לא בשיחת טלפון.
מתי כדאי לקבל ייעוץ מקצועי בעניין הנשיכות?
א. כאשר ההתנהגות אינה מתאימה לגיל- התנהגות הנשיכה הולכת ופוסקת בגיל שלוש לערך. לעיתים, אם כי נדירות, נשיכות בגיל זה נובעות מאותן סיבות כמו אצל פעוטות, צורך בשליטה, תשומת לב או הגנה עצמית או תסכול וכעס רב . אם ילד לאחר גיל זה ממשיך לנשוך ואפילו מגביר את נשיכותיו כדאי לפנות להתייעצות של מומחה התפתחותי.
ב. כאשר הנשיכות מהוות סימן לקשיים של הילד- כך למשל אצל ילדים עם טמפרמנט של פעילות יתר , יופיעו יותר נשיכות בזמני פעילות מסוימים כמו בפעילות ארוכה בתוך חדר הגן ופחות בחצר או בטיול. ילדים עם קושי באינטגרציה חושית ובוויסות תחושתי, עם רגישות יתר או תת רגישות, עלולים להרגיש חוסר נוחות כשמישהו קרוב מדי אליהם, להשיג את המגע לו הם זקוקים או להגיב למגע באופן שלילי בנשיכות. גם ילדים בני יותר מגיל שלוש, עם קושי שפתי בשל קשיי תקשורת, עלולים לנשוך. במקרים כאלה מומלץ להתייעץ עם רופאים להתפתחות ילדים, מרפאות בעיסוק וקלינאיות תקשורת.
ג. כשהנשיכות הן חלק מהתנהגויות אחרות המצביעות על מצוקה כמו בכי רב, חוסר שקט , חוסר פניות למשחק וחקירה יש לפנות לפסיכולוג.
בסיכום, הצעתי במאמר צעדים אפשריים להפחתת הנשיכות בפעוטון ובגן. תגובה מהירה ועקבית יכולה לסייע לילדים נושכים ללמוד לבטא את רגשותיהם במלים , כך שיוכלו לשלוט טוב יותר בהתנהגותם. אך חשוב להכיר בכך שאין פתרון קסם שימנעו את הנשיכות או יעלימו אותן כשהן מופיעות. התנהגות הנשיכה מעמידה בפני הצוות החינוכי, מקצועיותו, מיומנויותיו ורגישויותיו אתגר גדול .
