תוכן

ליצרן המכוניות הנרי פורד מיוחסת האמירה "התעמלות היא קשקוש גמור – אם האדם בריא הוא איננו זקוק לספורט, ואם הוא חולה אסור לו לעסוק בספורט". מכאן מסקנתו הבלתי נמנעת שאין צורך להפעיל את הגוף. מעבר להיותו משפט שנון המעלה חיוך קל, אין בו ממש. לדעת הרפואה המודרני, העיסוק בספורט על כל סוגיו הוא דבר שיכול גם לשפר את איכות החיים (הגופנית והנפשית), וגם להאריך את תוחלת החיים.

בנוסף על התרומה שיש לעיסוק בספורט על בריאות הפרט העוסק בו, יכולים להיות לו גם תוצרים פוטנציאליים רבים אחרים, כאלה שמערכת החינוך מנסה להקנות בדרכים המסורתיות של הוראה פרונטלית, שיעורי חברה בכיתה וקמפיינים חינוכיים. הרשימה הבאה תנסה להציג את התוצרים הללו ולטעון כי כל אחד מהם יכול להוביל את העוסקים בספורט להיות אזרחים טובים יותר בחברה. לא נתעלם מתוצרי הלוואי השליליים של העיסוק בספורט, ונסיים ברשימת הגופים האחראיים לעיסוק בספורט במדינה. לפני הכול, נתחיל בהגדרה של המושג "ספורט".

ספורט מהו?

מה המשותף לכדורגל, רכיבה על אופניים, כדורת (באולינג), טיפוס על הרים, תחרות ריקודים וקפיצה לגובה? כולם ענפי ספורט, שכן כל פעילות גופנית עם מבנה מוסכם או סט של חוקים המאפשרת תחרות של הפרט נגד יריב או נגד עצמו נקראת ספורט. לפיכך כל אחד מהבאים הוא פעילות ספורטיבית (על פי נייס וענבר, 2003):

• ספורט פנאי – כל פעילות חברתית בידורית שמעורבת בה פעילות גופנית, לדוגמה: משחק תופסת.
• ספורט תחרותי – פעילות שבה התמודדות בין פרטים או קבוצות משמשת פסגה ומטרה רשמית, אם כי ההנאה מהפעילות עצמה ו/או מהאימונים היא העיקר. לדוגמה: טורניר קט-רגל בית-ספרי.
• ספורט הישגי – פעילות שבה ההישג הוא המטרה (שיא נמדד, אליפות וכדומה). לדוגמה: קבוצת כדורסל בליגת העל.
• ספורט צמרת – ספורט הישגי ברמה בינלאומית הכולל שאיפה להגיע להישג ברמה הגבוהה ביותר בעולם. לדוגמה: אריק זאבי, שהוא מדליסט אולימפי בג'ודו.
  מעטים מדי בישראל עוסקים בספורט הישגי, ולצערנו, עוד פחות עוסקים בספורט צמרת. הרשימה תתמקד בעיקר בעיסוק בשני סוגי הספורט הראשונים – ספורט פנאי וספורט תחרותי.

תוצרים פוטנציאליים של העיסוק בספורט

פרט לשאיפתו של מוסד החינוך, בהגדרתו הרחבה (בית ספר, תנועות נוער, מתנ"סים וכו'), להקנות לתלמידים ידע אקדמי במקצועות הלימוד השונים, אחת ממטרותיו העיקריות היא להפוך את בני הנוער לבני אדם ואזרחים טובים יותר. העיסוק בספורט על כל סוגיו, בעזרת הכוונה נכונה, יכול להשיג מטרה חינוכית זו.

אלו הם התוצרים הפוטנציאליים שבני נוער יכולים להשיג כתוצאה מהעיסוק בספורט:

1. פיתוח אינטליגנציות שונות – ב-1983 פרסם הפסיכולוג האמריקני הווארד גרדנר את מחקרו בדבר האינטליגנציות המרובות. לטענתו, האינטליגנציה האנושית מכילה כשרים שונים המסוגלים לפתור בעיות שהאדם נתקל בהן במהלך חייו. הבעיות יכולות להיות משוואה מתמטית, ניתוח פואמה או הצטיינות במשחק כדורסל, בחירה של צוות עובדים ונגינה בקלרינט. החידוש של גרדנר בהקשר החינוכי הוא שמבחני האינטליגנציה הבודקים מנת משכל (I.Q.) אינם מביאים בחשבון אינטליגנציות נוספות פרט למתמטית-לוגית ולמילולית. קיימות עוד 6 אינטליגנציות: מרחבית, מוזיקלית, גופנית, בין-אישית, תוך-אישית וסביבתית (גרדנר, 1996).

אילו אינטליגנציות באות לידי ביטוי בעיסוק בספורט? במשחק כדורגל יש צורך לדעת למסור את הכדור לשחקן הנכון ולהיות במקום הנכון כדי להבקיע שער (אינטליגנציה מרחבית); בהתעמלות קרקע ומכשירים יש צורך בשליטה בגוף ברמה גבוהה מאוד כדי להצליח לבצע תרגיל בצורה טובה (אינטליגנציה גופנית); ג'ודוקאים צריכים להיות בעלי מודעות עצמית ויכולת לרפלקציה עצמית ולהסקת מסקנות לגבי ההתנהגויות הרצויות במצבים שונים במהלך קרב (אינטליגנציה תוך-אישית).

2. כיבוד הזולת – בכל ענפי הספורט שבהם יש יותר ממשתתף אחד, בין אם מדובר בחברי קבוצתו של הספורטאי ובין אם מדובר ביריב שיכול לנצח או להפסיד במשחק, הרוח הספורטיבית מחייבת לכבד את האחר כשם שהוא מכבד אותך. בענפי ספורט מסוימים קיימת אגרסיביות שהיא חלק מהמשחק (לדוגמה כדוריד) או שהאגרסיביות היא המשחק עצמו (לדוגמה קראטה), אך בכל מקרה היא מבוטאת במסגרת הכללים הקבועים. עבירה על הכללים תגרור סנקציות על ידי שופט או על ידי המתחרה היריב, למשל הרחקה מהמשחק.
מפעל יוצא דופן שפועל במשך 3 שנים בישראל הוא "מדינת הכדורגל". מהותו היא ארגון טורנירים בין קבוצות. על פי התקנון של הארגון, כל התנהגות של אלימות פיזית או מילולית, הימנעות ממשחק או חוסר כבוד כלפי שחקנים אחרים תגרור את הסנקציה החריפה ביותר – הרחקה מפעילות. מתוך התקנון שבאתר האינטרנט של מדינת הכדורגל: "העיקרון שעומד בבסיסו [של התקנון] הוא עקרון ההסכמה ההדדית והחברות בין הקבוצות, גם אם השחקנים לא מתים זה על זה".

3. הגינות – על פי צדקיהו (2004), במשחק הוגן מודגשים ערכים של יושר וכנות כלפי חברי הקבוצה, כלפי המתחרים, השופטים, הקהל ואפילו כלפי המושג הערטילאי "מחויבות לרוח הספורט". תחום הספורט והחינוך הגופני מעמיד את הערך "משחק הוגן" גם כערך הצהרתי וגם כערך שיש ליישם אותו בכל רגע במשחק. ההתנהגות בהתאם לערכים של משחק הוגן או בניגוד להם היא שקופה בעת המשחק, ואם השחקנים או הצופים יגדלו בתרבות המטפחת משחק הוגן, הם ישללו התנהגות שלא לפי כללי המשחק ההוגן.

4. חינוך לדמוקרטיה – גם הספורט וגם הדמוקרטיה נשענים על חופש, על שוויון, על אחריות אישית ועל כבוד לזולת. בכל אחד מהעיסוקים הספורטיביים אין חשיבות למוצא האתני, למגדר או למעמד הסוציו-אקונומי. כולם יכולים להשתתף, ליהנות ואפילו לנצח. הדוגמות לכך מהעולם רבות: בנבחרת הכדורגל הצרפתית משחקים בני מיעוטים אתניים מסנגל ומאלג'יר; בליגת הכדורסל האמריקנית המקצוענית (NBA) רוב השחקנים הם בעלי צבע עור שחור; אחת הטניסאיות הגדולות בהיסטוריה, מרטינה נברטילובה האמריקנית, היא לסבית מוצהרת. בכל המקרים האלה מדובר בספורטאים השייכים לקבוצות חברתיות מקופחות במדינות שלהם, יוקרתם החברתית ועושרם הרב הגיעו בזכות האפשרות שלהם להצטיין בספורט.

5. הזדהות עם הקהילה – תחרויות הספורט מעוררות הזדהות עם המתחרים בקרב הצופים, בין אם מדובר במתחרות שהן נבחרות של מדינות, ערים או בתי ספר, וגם בענפים אישיים. החוויה הקולקטיבית של מתח, התרגשות ושמחת המנצחים או לחלופין תוגת המפסידים מגבירים את תחושת הסולידריות של כל קהילה. בשנת 2002 יצאו מיליוני דרום קוריאנים לרחובות בעקבות העפלת נבחרתם לחצי גמר טורניר גביע האולם בכדורגל (המונדיאל); בשנת 1996 שכחו אלפי תושבי בית שאן מכל טרדות היומיום שלהם כאשר קבוצת הכדורגל העירונית עשתה את המסע המופלא שלה להישארות בליגה הלאומית (על כך בסרטם של דורון צברי ורינו צרור "בית שאן: סרט מלחמה"); דבר דומה קורה גם בכל בית ספר שיש לו נבחרת המתמודדת בתחרות וזוכה להצלחה. לא פחות מכל סמל אחר של הקהילה, תחרויות ספורט מצליחות לחזק את הסולידריות של קהילות על ידי תחושות ההזדהות שהן מעוררות.

6. משמעת ומשמעת עצמית – העיסוק בספורט מקצועני מחייב אימון של כמה שעות מדי יום ואורח חיים ספורטיבי של תזונה מאוזנת ובריאה ושינה סדירה. אך גם עיסוק בספורט בצורה חובבנית מחייב משמעת עצמית ברמה מסוימת, כגון: המחויבות להתייצב פעמיים בשבוע בחדר הכושר, לצלוח את הכינרת בשחייה אחת לשנה או אפילו לבוא למגרש הכדורגל השכונתי פעם בשבוע למשחק עם החבר'ה. מעבר לכך, כאמור, כל העיסוק בספורט טומן בחובו משמעת פנימית של שמירה על כללי המשחק.

7. שיפור החשיבה וקבלת ההחלטות – בספרו של רוני לידור "חשיבה וקבלת החלטות בספורט" (1999) מתוארים התהליכים החשיבתיים שבהם מתמחים הספורטאים המקצוענים, וביניהם: עיבוד המידע בסביבות קבועות ומשתנות, מיקוד הקשב ופיצולו, זיכרון, תגובת הספורטאי למתרחש ושימוש במשובים. החשיבה המהירה בספורט חשובה לאפחות מפעולה גופנית מהירה המבוצעת בידי ספורטאי, זה נכון אצל הספורטאי המקצוען וגם אצל הספורטאי החובב, שיכול לשפר יכולות אלו במשחק עם חבריו. אם נחזור לנושא ריבוי האינטליגנציות שעוסקות בפתרון בעיות, הרי החיים הם לא רק ישיבה בכיתה ומבחנים בכתב. כדי לפתור את הבעיות שמזמן העולם המודרני, נדרשות מיומנויות של חשיבה וקבלת החלטות בסביבות קבועות ומשתנות. הספורט יכול לשפר יכולות אלו.

8. פורקן תוקפנות בצורה מבוקרת – הספורט מאפשר לאדם העוסק בו לשחרר אנרגיה גופנית ונפשית ולפרוק מתח ותוקפנות בצורה מעודנת ובאופן לגיטימי. הביטוי של רגשות איבה מתאפשר במסגרת חוקים מרסנים ומתוך ציות לשופט או למשמעת העצמית הפנימית. מחקרים רבים מצאו כי כשאנו מתוסכלים או נמצאים במצב רוח רע, אנו נוטים להרגיש טוב יותר אחרי פעילות גופנית (על כך אצל Jarvis, 1999). לכן, לא רק ענפי ספורט של אומנויות לחימה (איגרוף, היאבקות, ג'ודו ועוד) יכולים להועיל בפורקן כעסיס ולחצים (שיכולים להוביל להתנהגות תוקפנית בחברה), אלא גם אימון בחדר כושר או משחק מחניים בחצר בית הספר. אפיק אחר שאליו יכולה להיות מתועלת האנרגיה התוקפנית שנובעת מהרצון לנטילת סיכונים הוא הספורט האתגרי. מעבר למאמץ הרב שהוא דורש, בעיסוק בספורט האתגרי יש חוקים מוחשיים השונים מחוקי החברה הערטילאיים: יש לשמור עליהם לא רק כדי להימנע מלהיתפס, אלא גם להישמר מלהיפצע או לאבד את החיים. עובדה זו היא שהנחתה את הרשות למלחמה בסמים בפרויקט "כן לספורט – לא לסמים: למניעת עבריינות ושימוש בסמים" שיצא לדרך בשנת 1998. הפרויקט הופעל ב-9 יישובים ברחבי הארץ והפעיל מאות בני נוער בחוגי ספורט שונים, כגון: חדר כושר, טניס, שחייה, כדורגל, רכיבה על סוסים וסנפלינג. ברוב המקומות דווח על ירידה משמעותית בקללות, התגרויות וגילויי אלימות בקרב הצעירים המשתתפים.

הצד האפל של הספורט

לצד התוצרים החיוביים היכולים לצמוח מהעיסוק בספורט, יש גם כמה תוצרי לוואי. לאורך ההיסטוריה, העיסוק בספורט שימש כאימון לשמירה על כושר גופני לפני קרבות. היום אנו יכולים לראות שספורט יכול להוביל לתופעות כגון:

1. אלימות – כשאחד השחקנים מנסה לפגוע, בכוונה תחילה, בשחקן יריב.
2. רמאות – כשמנסים לנצח בדרכים לא כשרות של שוחד, איומים או שבירת כללי המשחק.
3. היעדר כבוד לשחקן היריב – חוסר היכולת להפסיד בכבוד, או מנגד – יחס מבזה כלפי היריב כשמנצחים אותו.
4. חוסר שוויוניות – כשלא כולם מקבלים הזדמנות שווה לשחק בגלל סיבות שונות (גזענות, סקסיזם וכיוצא בזאת).
5. שימוש לרעה בתרופות – על מנת לשפר הישגים, יש ספורטאים הנוטלים חומרים, כמו לדוגמה סטרואידים אנאבוליים, שיכולים לגרום לשינויים גופניים ומנטליים מזיקים לגוף (על כך ב"כן לספורט – לא לסמים", 1999). כדי להימנע מכל אלה, יש צורך ביד מכוונת שתחנך לעיסוק נכון בספורט, למשל מאמן, מורה לחינוך גופני או רופא.

על מי מוטלת האחריות לקיים פעילויות ספורט?

בארץ יש 2 סוגים עיקריים של מוסדות הקשורים לפעילויות ספורט, ואלה תפקידיהם (על פי רסקין, 1987):

1. מוסדות ציבור
* בית הספר – הוראת חינוך גופני בכיתות וקיום תחרויות ספורט בין-כיתתיות.
* הרשות המקומית – הפעלת מרכזי ספורט עירוניים ושכונתיים באמצעות מחלקת תרבות נוער וספורט, מדור הספורט ועוד.
* הרשות האזורית – הפעלת מתקני ספורט אזוריים כגון: מרכזים, פארקים וחופי רחצה, ותיאום בין מדורי הספורט ברשויות המקומיות.
* רשות ממשלתית – מינהל הספורט אחראי לתכנון, ייעוץ, הוצאת פרסומים והכנת כוח אדם להפעלת תכניות ספורט בהיקף ארצי.

2. ארגוני ספורט וארגוני נופש

* ארגוני הספורט והתאחדויות הספורט – הפעלת ספורט תחרותי (למשל ההתאחדות לכדורגל שמפעילה את הליגות השונות), וגם ספורט ונופש עממי כמו צעדות, מרוצים וכדומה.
* מוסדות וולונטריים וציבוריים – ארגונים וולונטריים (לדוגמה ויצ"ו), מוסדות פרטיים (קאונטרי קלאב) ומקומות עבודה שמפעילים חוגים ותחרויות לציבור ששייך אליהם.

לסיום

כל פעילות גופנית עם חוקי משחק קבועים יכולה להביא לתוצרים חינוכיים שמערכת החינוך לא תמיד מצליחה להגיע אליהם בדרכים המסורתיות. מעבר לתרומה שיש לספורט לבריאות האדם, הוא גם יכול להועיל לבריאות החברה על ידי חינוך פרטיה למשחק הוגן, לכבוד לזולת ולשוויון.

כיום מחויבים תלמידי ישראל לשעתיים שבועיות של חינוך גופני. כפי שראינו לעיל, התועלת שתצמח מהוספת שעות של עיסוק בספורט למערכת תהיה רבה לא פחות מהוספת עוד שעות תרגול של מתמטיקה או אנגלית. מעבר לכך, היחס למקצוע הזה חייב להשתנות בכך שגם מוסדות להשכלה גבוהה, למשל האוניברסיטאות, יתייחסו לציון בחינוך הגופני לא פחות מאשר לציונים האחרים.

החברה הישראלית היום נגועה בתופעות נרחבות של אלימות, סמים, חוסר כבוד לזולת, שנאת האחר ועוד. שתי דרכים עיקריות קיימות למיגור התופעות השליליות, והן יד קשה של משטרה וחינוך. הדוגמה של אורט ע"ש רוגוזין מוכיחה לנו שהחינוך לספורט הוא דרך לא שגרתית לטיפול בנושא, אבל שווה לנסות אותה, כי תראו לאן הגענו בדרכים השגרתיות.

ביבליוגרפיה

משה טלסניק, ספורט כאמצעי לצמצום אלימות בקרב בני נוער, בתוך: עיונים, בעריכת ד"ר אבי צפרוני והדס מטס, גיליון מס' 3, נובמבר 2006, כל הזכויות שמורות לאורט.