שלום אבישי

אני כל כך מבינה את התסכול שלך. אבל ניתן להתמודד ולצאת מזה. בוא נבדוק את שלב ההתפתחות שבו בתך נמצאת, אחר כך נבדוק את הסיטואציה שבה המשפחה נמצאת (ההיריון) ואז נבחן דרכי התייחסות אפשריות, נכונות ופחות מתסכלות.
ולפני הכול: כדאי לזכור שגם בתך בת ה – 3 מתוסכלת מהמצב, ולה יש פחות כלים להבין אותו, להביע אותו ולהתמודד עימו.

שלבי התפתחות בגיל הרך
על פי התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון, ישנם שמונה שלבים בהתפתחות החברתית של הילדים. בתך נמצאת בשלב השני, שנקרא: אוטונומיה (עצמאות) לעומת ספק ובושה. שלב זה מאפיין ילדים בני שנה וחצי עד גיל שלוש וחצי (בערך). אריקסון מתאר את ההתפתחות המהירה שחלה אצל ילדים בגילאים האלה, ביכולת הפיסית-המוטורית, ביכולת הלשונית, הרגשית והחברתית. בגלל היכולות הללו הילדים מתחילים לפתח עצמאות, פיזית ורגשית. מבחינה פיזית – הם רצים, קופצים, נוגעים בכל דבר וחוקרים את העולם. מבחינה רגשית וחברתית – הם מתחילים לגלות שיש להם רצונות, ובד בבד הם מגלים שהרצונות שלהם לא תמיד עולים בקנה אחד עם הרצונות של מבוגרים אחרים בסביבתם, כמו ההורים או הגננת. הילדים מתחילים לגלות שהסביבה מגבילה אותם, ודורשת מהם דרישות, ואז הם מנסים "למרוד". הם כל הזמן בודקים מה מותר ומה אפשר. כלומר הם בודקים מה הגבולות שבהם טוב, וכדאי להם לפעול. יש המכנים את התקופה הזו כתקופת ה"לא-לא" ואף "גיל התבגרות הראשון". השלב ההתפתחותי הזה מעניין, מרתק ומסקרן אבל יוצר עימותים וחיכוכים בלתי נמנעים, בעיקר כי הילדים בודקים גבולות. אחת הדרכים היא להפעיל את "נשק הבכי והצרחות" והמבוגרים שבסביבה נבהלים, חשים רגשי אשמה ו – תסכול. כתוצאה מכך, בדרך כלל, המבוגר "נשבר" ראשון. אבל זו כניעה ומכאן רגשות התסכול שלך. וטוב שאתה מרגיש את זה. זה סימן שאתה רוצה להציב לה גבולות. זו אחת המשמעויות של חינוך.

ובחיוך: בתך ככל הנראה קראה את הפרק הרלוונטי הזה בפסיכולוגיה, והיא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות. והיא עושה.

הריון במשפחה
הריון הוא תהליך רגיל ובריא, אבל הוא מייצר מתחים, גם אם לפעמים הם לא מורגשים. לא אכנס כאן בהרחבה לכל הנושא, אבל ברור שככל שמתקרב מועד הלידה, אתה ואשתך נרגשים יותר. ילדתכם הקטנה מרגישה את ההתרגשות באוויר, ואולי גם שומעת חלקי שיחות, אבל אין לה כלים, לא קוגניטיביים ולא רגשיים, לעבד את המצב. גם אם היא מבינה את המילה "תינוק" היא וודאי אינה מסוגלת לדמיין מה יקרה כשאמא תצא לבית היולדות, ובוודאי לא את מה שיקרה אחר כך. ויקרה. וזה ישפיע גם עליה.
בנוסף, איני יודעת אם, ואיך, אתם מסבירים לה למה אמא לא יכולה לגשת אליה, או לטפל בה, אבל כל הסבר שניתן הוא בעייתי מבחינת הילדה. אם ההסבר הוא שלאמא קשה – אז למה קשה לה? ולמה בעבר לא היה לה קשה? ובהתאם לאפיוני החשיבה הילדית, הילדה גם יכולה לחשוב שאולי האשמה בקושי העכשווי נעוצה בה. אם הסבר הוא שאמא בהריון – אזי מה זה הריון? ומי זה ה"הריון" הזה שבגללו אמא לא יכולה לטפל בה?
בקיצור: כל הסבר שתיתן לה, לא מובן לילדה בת 3 ורק מעלה תהיות נוספות. והיא בסך הכל רוצה את אמא. זו הסיבה היחידה שבגללה היא מתעקשת שאמא תיגש אליה (ולא בגלל שהיא לא אוהבת אותך. היא אוהבת). כשאמא ניגשת אליה, אחרי הבכי והצעקות, היא מרגישה ש"הכל בסדר". אבל אמא לא תמיד יכולה לגשת, והילדה לא מבינה למה, אז זה מתסכל אותה. והדרך של ילדים בני 3 להביע את התסכול היא באמצעות בכי, כעס, צרחות וכל מה שמשפיע על הסביבה. ומכיוון שהיא מצליחה להשפיע עליכם, ומשיגה בסוף את מבוקשה – היא ממשיכה. ואם זה לא מצליח לה בדרכים שהיא מכירה – היא עוברת להתקפים "היסטריים" ולמכות. והיא תמשיך, ותעצים את ההתנהגויות, עד שהיא תשיג את מה שהיא רוצה. ובחיוך, שוב: הילדה יודעת את כל זה. בלי לקרוא את מה שאני כותבת.
אתה צודק בתחושתך שהתהליך הזה אינו בריא, ולא בגלל התסכול שלך. התהליך הזה לא טוב כי הילדה לומדת להשיג את מבוקשה בדרכים שאינן תורמות לה, אינן מעצימות, גוררות כעסים, הענשה, עצב ותסכול. זה לא מאפשר התפתחות של יכולת הסתגלות טובה.
והנה הגענו למה שניתן לעשות:

דרכי התייחסות
להבין שהילדה בודקת את היכולות שלה, ואת הגבולות שלכם. להבין שהילדה עושה דווקא כי היא בגיל של דווקא. ולקבל את זה. בלי להתעצבן ובלי לכעוס. ראית כבר שהכעס לא עוזר. אל תיגרר להתנהגויות שהיא רוצה.
אל תיתן הסברים ארוכים ומיותרים. זה רק מעצים את התסכול.
נסה לרכוש את ליבה על מנת להפחית את המתח. המצא משחקים על מנת להכניס אותה לאמבטיה בלי מתחים. בכל מקרה: אל תתנצל, ואל תסביר. השתמש במשפטי חיווי קצרים וברורים, ובטון אסרטיבי, גם אם חם ואוהב: "עכשיו נכנסים למקלחת". בלי להגיד לה מי ירחץ אותה. אם היא תשאל – אל תענה. קח אותה לאמבטיה, הפשט אותה, ותוך כדי כך נסה לשיר לה שירים, או להשמיע שירים בטייפ, לשאול אותה איך היה בגן, להביא צעצוע חדש קטן לאמבטיה, או קצף אמבט, או משהו אחר שיעזור לה להסיח קצת את תשומת ליבה. אם היא תבכה – תגיד, ברוגע, שחבל שהיא בוכה. וזהו. זכותה לבכות. נסה לעניין אותה בבועות הסבון, או תגיד לה שהיא כבר גדולה ויכולה לעזור לך ברחיצה שלה, וזו גם הזדמנות נהדרת ללמוד על חלקי הגוף ולומר את שמות האיברים, או לבדוק מאיזה איברים יש לנו שניים, או 5, או 10, וממה רק אחד, וכו'. נסה להפוך את החוויה של המקלחת למעניינת. ואל תיעלב אם היא ממשיכה לבכות. היא עושה את זה כי היא במצוקה ולא כי היא רוצה לפגוע בך.
בקש מאשתך שלמרות ש"ליבה נקרע מהבכי" – שלא תיגש בשום אופן אל הילדה. אם היא ניגשת בעקבות הבכי – הילדה מבינה שהיא יכולה להפעיל אתכם, אז היא תמשיך לנסות. אבל אתם ההורים, אתם הבוגרים, ואתם המחליטים. אם החלטתם שאתה מקלח אותה – אז אשתך לא ניגשת! בשום אופן! שניכם משדרים לילדה שזה הסידור החדש. זה הגבול. אם תהיו עקביים אתם תראו שהילדה מבינה את ההסדר החדש, ולאחר יום או יומיים היא פשוט תפסיק לבכות, כי היא תראה שזה לא עוזר. הצבת הגבול הברור, והעקביות, אינם פוגעים בילדים. ההיפך הוא הנכון. הם מסייעים לילדים להבין איך העולם פועל, הם נותנים ביטחון ומאפשרים ניבוי של מצבים עתידיים.
נסו, אתה ואשתך, לחלק מראש, בשיחה ביניכם, את התפקידים, כך שחלק מהדברים היא תעשה (מה שהיא יכולה) וחלק – אתה. כאשר תבצעו אותם – אימרו לילדה: "הנה, עכשו אמא אתך", או: "הנה, עכשו אבא איתך". כך הילדה תרגיש שאתם נענים גם לצרכים שלה.
קחו בחשבון שעוד מעט יהיו המון שינויים, ולא תהיה לילדה ברירה והיא תיאלץ להסתגל אליהם. היא תעשה את זה טוב יותר אם היא תרגיש שאתם בטוחים בדרככם, ורגועים.
חשוב: בכל מקרה – אל "תאשים" את ההיריון בכך שאמא לא יכולה. זה מתכון בטוח לכך שהילדה לא תאהב גם את הרך הנולד, כי הוא "גזל" ממנה את אמא שלה. אפשר לשוחח איתה כאשר האווירה בבית רגועה. לספר לה "שאמא צריכה לנוח" (בלי להוסיף: "בגלל שהיא בהריון") ולומר גם: "בואי נעזור לאמא, ביחד. את כבר גדולה ויכולה לעזור". ילדים בני 3 אוהבים להרגיש גדולים (אתה זוכר: הכוחות שלהם גדלים) ולסייע. אפשר לחשוב ביחד אתה על כל מיני דרכים של עזרה: לכבד את אמא בממתק, לתת לה כוס מים, להביא לה ספר או עיתון, או נעלי בית, לאסוף את הצעצועים, ללטף לה את הבטן וגם – להתרחץ עם אבא.
בנוסף, אם היא אוהבת ומעריכה את הגננת, אפשר לכתוב, ביחד איתה, לגננת את כל מה שהיא עשתה בבית, ואיך היא "מתגברת", ולבקש מהגננת לחזק אותה על התנהגותה הבוגרת. אפשר לעשות זאת גם עם סבא/סבתא או כל דמות משמעותית אחרת.
חשוב נוסף: אין צורך להכין אותה לכך שעוד מעט יהיו לה אח/ות, והיא תהיה הגדולה וכו'. הילדה, כאמור למעלה, אינה מבינה את ההכנה. בנוסף, הדברים יקרו גם בלי ההכנה. אם היוזמה באה ממנה, והיא שואלת – תענו על פי הבנתכם.

שיהיה בהצלחה ובמזל טוב
עידית