תוכן
פרטי המקרים המתוארים הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים ומשפחותיהם.
דחייה חברתית – מספר נתונים
תופעת הדחייה החברתית נפוצה יותר מכפי שנראה לעין והשפעותיה עמוקות וממושכות. על פי נתונים שנאספו בארץ (רולידר ועמיתיו, 2000; היימן, 2003), כ-20% מן הילדים בביה"ס מדווחים כי חוו דחייה חברתית והיו קרבנות לאלימות חברתית עקיפה אשר כוללת הפצה זדונית של שמועות ושקרים, הטלת חרם, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות, או כל פעילות אחרת אשר היא במהותה דחייה חברתית ומטרתה למנוע מהקרבן ליטול חלק בפעילויות החברתיות של סביבתו (Olweus, 2001). בסקר מקיף שנערך בארץ על ידי בנבנישתי וחבריו (2005), ובו השתתף מדגם מייצג של 27,316 תלמידים מכיתות ד' עד י"ב עולה נתון חמור ומדאיג אף יותר לפיו כ-65% מהתלמידים והתלמידות דיווחו כי נחשפו לאלימות חברתית עקיפה. מחקרים מראים כי ילדים דחויים חברתית מתקשים להיחלץ מסטטוס הדחייה ונשארים דחויים במשך השנים, כאשר עם העלייה בגיל הופך מעמד הדחייה ליציב יותר (Cillisen, 2000). בנוסף, ילדים ובני נוער הסובלים מדחייה חברתית מפגינים קשיים בתחום האקדמי, בתחום הרגשי ואף בתחום החברתי (Bierman, 2004). מרכזיותה והיקפה של תופעה זו מצדיקים, לדעתי, התערבות טיפולית (אברהם, 2011).
יתרונות העבודה הקבוצתית עם ילדים דחויים חברתית
ניתן לטפל בתופעת הדחייה החברתית בדרכים שונות, לעתים על ידי עבודה פרטנית עם הילד הדחוי (אברהם, a2011), לעתים על ידי עבודה כיתתית (אברהם, b2011) ולעתים על ידי עבודה עם ההורים (אברהם, 2012). בחלק זה של המאמר אציג את יתרונותיה של העבודה הקבוצתית עם ילדים דחויים חברתית. מחקרים מבוקרים אשר בדקו את תוצאותיושל הטיפול הנפשי, מצאו כי מטופלים המתמודדים עם דחייה ובידוד חברתי וכן אלה המבקשים לפתח מיומנויות חברתיות הפיקו תועלת רבה יותר מטיפול קבוצתי לעומת גישות טיפוליות אחרות (Bloch, 1986; Kivlighan et al, 1996). ארוויון יאלום (2006) בספרו "טיפול קבוצתי – תאוריה ומעשה", מונה מספר גורמים טיפוליים אשר מאפיינים את העבודה הקבוצתית ואלו אשר מסייעים בשינוי ובהטבה במצב המטופלים. אתייחס לחלק מהם תוך דגש על קבוצת הילדים הדחויים חברתית. הגורם הראשון הוא הפחת תקווה במטופל כי השינוי אפשרי. כבר בשלב טרום הקבוצה, בו מקיימים המנחים ריאיונות אישיים עם המשתתפים הפוטנציאלים (עוד על הריאיון בהמשך המאמר), מציגים המנחים הסבר על אופן העבודה בקבוצה ועל כושר הריפוי של הקבוצה. גם האמונה של המטפלים בעצמם וביעילות הקבוצה שלהם נמצאה כמשמעותית ביותר להצלחת הקבוצה. הגורם השני שמונה יאלום הוא אוניברסליות. ילדים וילדות רבים חשים כי חווית הדחייה החברתית ייחודית רק להם וכי הם בודדים בהתמודדותם עם הקושי. בקבוצה הטיפולית, במיוחד בשלביה הראשוניים, המטופלים שומעים חברים אחרים המספרים על קשיים חברתיים דומים לשלהם, וכך מתאפשרת חוויה של הפרכת תחושת הייחודיות והבדידות המביאה הקלה משמעותית. גורם נוסף הוא הקניית ידע, המרכיב הפסיכו-חינוכי כפי שיפורט בהמשך, הוא מרכזי בעבודה קבוצתית זו. הילדים והילדות מקבלים מידע על המיומנויות החברתיות המשמעותיות ליצירת קשרים חברתיים, אך חשוב מכך מתרגלים אותן בקבוצה ומחוצה לה. גם זולתנות מתאפשרת בעבודה הקבוצתית, המטופלים מפיקים תועלת רבה מתהליך הנתינה לאחר כיוון שהנתינה מעודדת יציאה מהמיקוד העצמי ושמה דגש רב על ההתייחסות לאחר.
