תוכן

ילדים צעירים נולדים עם פוטנציאל ותשוקה ללמידה. כבר בגיל הרך ילדים מסוגלים לפעילויות חקירה והתנסויות עצמאיות של סביבתם, ומאוחר יותר גם חקירה של העולם הפנימי שלהם ושל אחרים, הודות לידיעה שיש על מי לסמוך ולמי לפנות לנחמה בעת צרה. תיאוריית ההתקשרות גורסת כי ידיעה זאת נסמכת על טיב ניסיונם המוקדם עם המבוגרים המשמעותיים בחייהם (Bowlby, 1988). הפסיכולוגיה ההתפתחותית מתארת את ההתפתחות כמתרחשת בהקשר של יחסים: מערכות יחסים קרובות בין הילד ומבוגרים משמעותיים בחייו יוצרות את הבסיס הרגשי המאפשר התפתחות טובה, בריאות נפשית ותפקוד כשיר בתחום הלימודי והחברתי. לאיכות האינטראקציות בין הילד ובין המטפלים בו נודעת, אם כן, חשיבות רבה לבריאותו של הילד ולהתפתחותו התקינה; מאמר זה יעסוק באינטראקציות אלה ובתרומתן להתפתחות, וייבחן בהקשר זה גם את מערכות היחסים בין הורים למערכות חינוך בגיל הרך.
המודל המערכתי הביו-אקולוגי של ההתפתחות שהציע ברונפנברנר מתאר את הקשרים בין ילד, המביא עמו לעולם את הנתונים הביולוגיים שלו, לבין חמישה סוגי מערכות היוצרות ביחד את הסביבה החברתית שלו: מערכות המיקרו (microsystems) כוללות את הסביבה המיידית של ההורים ובני המשפחה ובהמשך גם מטפלים מבוגרים אחרים ובני גיל; מערכת האקסו (exosystem) כוללת את הקשרים הרחוקים יותר של חברה וכלכלה, מערכת המקרו (macrosystem) כוללת היבטי התרבות, שכמו היבטי החברה והכלכלה אינם באים במגע ישיר עם הילד אך משפיעים עליו בעקיפין; שתי מערכות נוספות הן מערכת המיזו (mesosystem) ומערכת הכרונו (chronosystem): מערכת המיזו כוללת את האינטראקציות שבין מערכות המיקרו השונות שבהן מתנהלים חייו של הילד, כמו הבית ומערכת החינוך, ומערכת הכרונו היא ממד הזמן המארגן את יחסי ארבע המערכות הקודמות (Bronfenbrenner, 1979; Bronfenbrenner and Morris, 1998).

המשך המאמר מתוך אתר פסיכולוגיה עברית