תוכן

תחמנות מתקשרת גם עם חוצפה, כלומר 'עזות-פנים, גסות, מנהגו של החצוף' (אבן שושן). חוצפה היא כשאתה מוכן לקחת סיכון מסוים, ועלול לשלם על כך מחיר, ביודעין כי הוא יביא לך תועלת. יריב[1] מציין שמדובר בסוג מיוחד של ביטחון עצמי שחצני, שדוחף לפעולה בלי לחשוש שמא תתגלה בלתי מוכן, חסר כשרון או לא חכם. הדבר החשוב בהתנהגות חצופה הוא שהיא מאפשרת לעשות ולומר דברים מסוימים בלי להיות מוטרד, שמא המעשה מוטעה או בלתי מתאים. התוצאה המעשית היא שתזכה ביותר תגמולים בטווח הארוך, אם תנהג כאילו אתה ראוי להם, ובלבד שתוכל לעמוד באי-נעימות כאשר אתה נתפס. בהגדרת חוצפה משמשים מרכיבים שונים – מרדנות, גסות, חוסר צניעות, חוסר בושה, העזה רבה ואומץ-לב חולפת, כאשר יתברר שאינך ראוי למה שאתה דורש.

ולבסוף, בתחמנות יש גם רכיב של שקרנות. במהותו, שקר הוא תקשורת שהעובדות שמוצגות בה אינן נכונות, שהשקרן מאמין שהדברים שהוא אומר אינם נכונים ועל ידי מסירתם הוא מתכוון להטעות את קורבנו[2]. ילדים שונים זה מזה ברמת התפתחות המוסר שלהם והבנתם את היושר. השקרנות במקרה זה עניינה ברמייה, כלומר מסירת מידע חלקי או לא אמיתי כדי להטעות ולהשיג דבר מה. עם זאת, לעתים קרובות ברמאות הילד המרמה מתרגז כאשר הוא נתפס, מכחיש, מאשים את הזולת, ומתנהג כמי שנעשה לו עוול. בתחמון, לעומת זאת, הילד מתכונן ויודע מראש שיצטרך להתמודד עם שלב הגילוי והכעס של אחרים לע התנהגותו האנוכית והחצופה.

מקרה ראשון: 'המחשב שלי!'
השעה עשר, לאחר מפגש הבוקר והילדים עוסקים בפעילות חופשית במרחב הגן. כנהוג, צוות הגן פותח את פינת המחשב עד למפגש הצהריים. ילדי הגן מכירים היטב את הנהלים לפיהם אחד הילדים, מתורני היום, מכין רשימת משחקים. הכלל: בפינת המחשב ישבו שני ילדים, האחד שמשחק וזה שמחכה לתורו. לאלה שלא הספיקו לשחק בבוקר ניתנת האפשרות לשחק אחר הצהריים.
התורן הבוקר הוא בר. עד שהגננת תפעיל את המחשב הוא מכריז על רישום משתתפים ומיד מצטרפים אליו לשולחן עוד שני תורנים- דור וטל שכותבים את שמם. גם אמיר תורן היום והוא כותב את שמו ומיד שב לפינת הקוביות. בר מתיישב ליד שולחן המחשב, מייד אחריו מגיע דור ויושב לידו, ממתין לתורו. כעבור חמש דקות קם אמיר לכיוון פינת המחשב, ומביט עליהם משחקים מרחוק, זז מצד לצד בתנועתיות, ובודק היכן נמצאות הגננות. כעבור דקה חוזר לפינת הקוביות וממשיך לשחק. עוברות שלוש דקות ואמיר שוב קם והולך לכיוון המחשב. הוא מסתכל סביבו, וכשהוא רואה שאף אחת מהגננות לא נמצאת בקרבת המחשב, מתקרב לשני הילדים ומתחיל להתערב: 'תעשה ככה, תלחץ על החץ הזה!! נו..נו..אתה מפסיד, תראה מה אתה עושה, אתה לא יודע לשחק, תן לי..נו..!!' ולוחץ לילד על המקשים בחוזקה. בר מסרב ואמיר הודף אותו, ומניח בכוח את ידו על לוח המקשים. פורצת מריבה. הגננת מתקרבת לפינת המחשב ומורה לאמיר לעזוב את המקשים.
גננת: מדוע אתה מתערב לבר באמצע המשחק? אתה הרי מכיר ויודע מהם כללי ההתנהגות ליד פינת המחשב.
אמיר: אבל הגננת, הם לא יודעים איך משחקים, ואני רק רציתי להראות להם, שהם לא יפסלו.
גננת: אתה יודע שיש חוקים בגן ואני לא מסכימה שאף אחד יתקרב לפינת המחשב, אלא אם כן הוא נרשם בתור. בודאי שאני לא מרשה להפריע לחבר באמצע משחק, וכמובן שלא להתערב לו וללחוץ בחוזקה על לוח המקשים. אני כן מרשה להתערב במשחק אך ורק אם חבר זקוק לעזרה והוא קורא לאותו הילד.
אמיר חוזר לשחק בפינת הקוביות. כעבור שתי דקות, בר שמשחק, אומר לדור חברו שממתין לתורו: "אני חייב פיפי, תשמור לי רגע את המשחק ואל תיתן לאף אחד!" והולך לשירותים. אמיר מייד שומע זאת, זורק את הקוביות מידו ורץ לפינת המחשב. הוא מתיישב ליד דור ומתחיל ללחוץ על המקשים. דור אומר לו:" לא!! מה אתה עושה? זה המשחק של בר, לך מפה!! זה גם לא התור שלך!! לך!!!". אמיר לא מפסיק ללחוץ על המקשים ושוב הודף בידו את דור, ואמיר אומר לדור: "זה לא המשחק שלך, אז אל תתערב,עכשיו בר לא פה, ואני משחק!!" כעבור שניות חוזר בר מהשירותים ורואה שבכיסאו יושב אמיר ומשחק במשחק שלו. בר מתחיל לבכות, ומחפש אחר הצוות כדי לספר על מה שהיה. אמיר ממשיך לשחק במחשב וששם לב שהגננת מתקרבת הוא בורח לכיוון משק הבית. הגננת נוזפת בו ואמיר מסביר:" ראיתי שבר הלך, חשבתי שהוא לא רוצה לשחק יותר".

ניתוח התצפית
אין ספק שאמיר תכנן מראש את הפעולה: הוא בדק היטב את הסביבה ועקב במבטיו אחר התנהלות הילדים ליד המחשב וגם עקב במבטיו אחר התנהלות הצוות, לבדוק אם הן ערות לפריצת הגבולות שלו. במהלך פעולותיו, אמיר השתלט פיסית על מקום המשחק, נעזר בכוח, לא הקשיב, התעצבן והתעלם מבקשות חבריו להפסיק. למרות שהוזהר, הוא שב על מעשיו. ובאשר לתגובה לאחר שנתפס, אמיר הצדיק את מעשיו בנימוקים אלטרואיסטים, של עזרה לחבר, רצון למנוע ממנו להיפסל.
בהתנהגותו של אמיר יש עדות לחוצפה ושקר. אמיר הכיר היטב את חוקי הגן והיה מודע לכך שזה לא תורו. ולמרות זאת, כדי לזכות בכמה דקות משחק היה מוכן להסתכן בעונש. במהלך הפעולה אמיר היה מלא תעוזה, נחוש בדעתו ומלא ביטחון עצמי לקראתה. בנוסף לכך,גם תירץ את מעשיו בשקרים. נדמה שהוא משכנע את עצמו ואת הגננת בצדקת מעשיו, בכך שאין בהם שום פסול. הוא דואג שהשקרים ישמעו הגיוניים ובכך יעזרו לו להתחמק מעונש. כשהגננת שואלת את אמיר לאחר המקרה כיצד עליה לנהוג איתו, הוא מעביר אליה את האחריות בבחירת העונש, בתקווה שהיא תרחם עליו.

מקרה שני: הצדפים שנגנבו
השעה רבע לעשר וכמנהג הגן ביום ראשון הילדים מספרים במפגש על חוויותיהם משישבת. לעיתים קרובות הם מביאים לגן חפצים שקיבלו או מצאו במהלך הטיול. ליהי מספרת שהייתה עם משפחתה בבית מלון באילת, ובחוף הים החול שונה מזה שבחיפה. ליהי גם אספה צדפים יפים ובתום הסבב היא פותחת שקית צדפים ומעבירה בין כל ילדי הגן. הגננות מאפשרות להשאיר את המוצג עד סוף היום. שתי בנות הולכות לשחק במשק הבית. הן חושבות במה לשחק ושני מציעה לשחק ב'חוף הים.
שני שואלת מי עוד רוצה להצטרף למשחק, ועוד שתי בנות שנמצאות בקרבת מקום מגיעות לשם גם. הן מתחילות לבנות אוהל מבדים ושמיכות, מביאות קוביות מפינת הקוביות ובונות מעין סככה. אח"כ מביאות בד כחול ועושות ממנו ים, מפזרות על הבד כל מיני צעצועים הקשורים לים והופכות את כל פינת משק הבית ל"חוף ים". שני מבקשת מליהי אם היא יכולה להביא לה את הצדפים שלה, כדי שיוכלו לשחק בזה. ליהי מסכימה ומביאה את הצדפים, וכולן משחקות ביחד. עברו כמה דקות והגננת מציעה לילדים לצאת לחצר. שני ועוד שתי בנות מחליטות להישאר ולשחק בפינת משק הבית.
ליהי משאירה את הצדפים ל שני, ויוצאת לחצר. לפני שהיא יוצאת היא מבקשת מ ש' שכשתסיים לשחק, תאסוף את הצדפים בחזרה לשקית ותיתן לה ביד. שני מסכימה וליהי יוצאת לחצר. הילדים משחקים במשחק "תופסת" וליהי מצטרפת אליהם. אחרי כמה דקות היא מבקשת מילד שמשחק לידה שיביא את הצדפים כי היא לא רוצה להיכנס לגן עם שאריות החול. הילד נענה לבקשתה, נכנס לגן ומבקש את הצדפים משני, אבל זו מתעלמת ממנו. הילד נחפז לספר לליהי שמתעצבנת, יוצאת בזריזות מארגז החול, רצה לגננת ומבקשת ממנה רשות להיכנס לגן ולהביא את הצדפים. הגננת מאשרת והילדה נכנסת לגן, היישר לפינת משק הבית וצועקת על שני: 'את חוצפנית! תחזירי לי את הצדפים, הם שלי!'. שני עונה לה בבוז: "קחי אותם!" וזורקת את הצדפים שבידה על השטיח. ליהי מבקשת ממנה לעזור לה לאסוף את הצדפים ושני נענית ואוספת באיטיות. תוך כדי איסוף שני שמה לב ש ליהי עסוקה באיסוף הצדפים, ובעזרת הרגל מזיזה כמה צדפים ומסתירה אותם מתחת לשטיח. לאחר שהן מסיימות ליהי חוזרת לארגז החול ומפזרת את שקית הצדפים על החול. " היו לי הרבה יותר צדפים,היו לי מלא!! זו בטח שני לקחה לי!!" היא מתחילה לבכות ושוב רצה לגננת, לספר שנעלמו לה צדפים. הגננת מציעה לה לשאול את שני. וכך, בגן היא צועקת: 'איפה כל הצדפים שלי? אני הבאתי מלא! תחזירי לי אותם, למה לקחת לי?"
שני: 'זה מה שהיה בשקית, לא היו עוד, ואת חברה לא טובה, בגלל שלקחת לי את הצדפים, אני לא יכולה לשחק ב"חוף-ים". (שני מפנה את גבה ל- ליהי, ויוצאת מפינת משק הבית).
ליהי (פורצת בבכי ורודפת אחרי שני): 'שני, זה הצדפים שלי, תחזירי לי אותם, את גנבת לי צדפים!! שני מתעלמת ממנה וממשיכה להסתובב בגן. ליהי רצה לגננת בוכה. הגננת קוראת לשתיהן ושני ניגשת אליה ומתחילה לבכות גם היא. כל אחת מהן מספרת את גרסתה ושני מתפרצת ועונה להאשמה בכך שהיא כן החזירה את הצדפים. כשהגננת נוכחת ששתיהן נסערות ולא מסוגלות לנהל שיחה ברוגע, היא מחליטה לקחת כל אחת מהן לשיחה בצד. תחילה היא משוחחת עם שני שמשקרת במצח נחושה שאינה יודעת היכן הצדפים ואולי איתמר לקח אותם' (הגננת הרי ראתה שהיא דחפה אותם מתחת לשטיח). הגננת קוראת לאיתמר בנוכחותה, ושואלת אותו אם הוא ראה או לקח צדפים השייכים לליהי. איתמר משיב שהוא רק שיחק איתם. הגננת מתעקשת ושואלת את שני היכן הצדפים וכשהיא שוב משקרת הגננת אומרת לה שהיא יודעת שהיא משקרת, שראתה אותה מחביאה את הצדפים. שני מרכינה את הראש ופורצת בבכי: 'אבל גם איתמר לקח צדפים,אז לקחתי גם'. אני קוראת שוב לאיתמר לבוא, ושואלת אותו אם הוא לקח צדפים, והוא אומר שלא. אני מבקשת משני ללכת לפינת משק הבית ולהוציא מתחת לשטיח את הצדפים. היא הולכת לשם, ומתחילה להסתובב, כאילו אינה יודעת במה מדובר,אז אני אומרת לה,שתרים את השטיח ותוציא את הצדפים שהחביאה שם. היא עושה זאת, ומוציאה כמה צדפים. הגננת שואלת אותה אם אלו כל הצדפים שהחביאה, ושני מאשרת שכן. הגננת מוסרת לליהי את הצדפים, אבל היא מסרבת בנימוק שעדיין חסרים רבים. הגננת שבה ושואלת את שני אם אלו כל הצדפים והילדה עונה שכן. בשלב הזה, כשליהי מתעקשת שהיו לה צדפים נוספים הגננת קוראת לכל ילדי הגן וחוקרת אם מישהו מהם ראה את הצדפים של ליהי. ילדה אחת צועקת: 'אני חושבת שאני יודעת, ראיתי את שני מחביאה משהו במגירה שלה". הגננת משחררת את כל הילדים, לוקחת בידה את שני ומבקשת ממנה לפתוח את המגירה האישית שלה. כשהיא מסרבת לפתוח וחוסמת בגופה, הגננת מתעקשת ולבסוף הצדפים מתגלים מוסתרים בין דפי הצביעה.

ניתוח התצפית – גם כאן הילדה תכננה מראש את הפעולה. שני ידעה שהצדפים שייכים לליהי, ורצתה גם לעצמה, לכן היא הצטרפה למשחק במשק הבית, ותוך כדי המשחק העלימה את הצדפים. לאחר מכן, החביאה אותם במגירה, בלי שאף אחד שם לב. היא קיוותה ששלל הצדפים יסווה את לקיחת כמה מהם, אבל כשליהי מבחינה בחסר ונפתחת חקירה, שני מאשימה ילד אחר. כשגם זה לא עוזר היא מסרבת לפתוח את המגירה, וחוסמת בכוח את הגננת. שני מוכנה לקחת סיכון ולשלם על כך מחיר, אבל ילדי הגן מכירים את החוקים ויודעים שאסור להם לקחת חפץ או כל דבר השייך למישהו אחר ללא רשות. מתברר שהילדים פיתחו סוג של התנהגות מוסרית האחד כלפי השני: כשהם רואים מישהו פורץ את הכללים הם לא באים להלשין בפנינו, כי הם יודעים שאיננו נותנות לגיטימציה להלשנה, אלא ניגשים לילד עצמו, מעירים לו ומזכירים לו את החוקים בגן. אם הילד מתעלם, בוודאי שהם יפנו לצוות.
שקר הוא הפעולה הפשוטה ביותר כדי להתנער מהאחריות למקרה, אבל שני נעזרת בסדרת פעולות שכל אחת מהן נועדה להרחיק ממנה את האשמה. היא מאשימה ילד אחר בתקווה שהבעיה תתגלגל לפתחו. היא גם מאשימה את ליהי בכך שאינה חברה טובה, בתקווה שליהי תתגונן ותוותר על המשך החיפוש. סוג נוסף ערפל אותו מפזרת הילדה: היא טוענת שאינה יודעת מהם הכללים. ואולי הפעולה הכוחנית והמתוחכמת ביותר היא עצם ההחבאה מתחת לשטיח ובמגירה.

מקרה שלישי: מי לא בן לגן
בכל בוקר הילדים ניגשים ללוח "מי בא לגן" ותולים את שמם. יש ילדים שנוטים לשכוח ולכן צריך להזכיר להם. בשעת המפגש מונים את מספר הילדים שהגיעו. במהלך כמה שבועות נוכח הצוות לדעת שהרבה ילדים שוכחים לתלות את שמם. לאחר התייעצות הן החליטו לתת פרס (סוכריות טופי, מדבקה, עוגיות) אם כולם ,ללא יוצא מן הכלל, יתלו את שמם בכל יום, בלי שיצטרכו להזכיר להם. במשך חודש וחצי הילדים השתדלו מאוד וגם פיתחו סוג של אחריות כלפי חבריהם לגן. הם עודדו את הילד לתלות את שמו כדי לקבל את הממתקים. לפעמים הם פנו לגננת: "הוא לא תלה שם. אוף! עכשיו בגללו.." ו הגננת השיבה שהן לא מתערבות והילדים אחראים.
אחרי חודש וחצי חלה התרופפות במשמעת העצמית ובשלב בדיקת השמות, היו ילדים שהאשימו את חבריהם שבגללם לא יקבלו את הפרס. לאחר שבועיים שהילדים לא קיבלו פרס הם נקטו בתחבולה: לפני הקריאה למפגש, שני הילדים בן ועומרי רצו ללוח ותלו את שמות כל הילדים ששכחו לעשות זאת. בפעם הראשונה הצוות ראה ושתק. למחרת שלושה ילדים היו חסרים עקב מחלה, והיה ברור שהם לא בגן כדי לתלות את שמם. כשהתורן הכריז על התאספות למפגש, שני הילדים: בן ועומרי רצו ללוח ותלו את כל השמות. כשהגננת הגיעה במפגש לשלב מניית הילדים התגלה הפער. ואז הגננת, לאחר שהביעה את שמחתה שהם לא שוכחים לתלות, ניגשה ללוח ושאלה בתימהון איך ייתכן שנוכחים בגן רק 24 ילדים, אבל תלויים 27 שמות. הילדים התקשו להתמודד עם האמת והחלו להלשין זה על זה. הגננת שאלה את שני הילדים אם נכון הדבר והם הרכינו ראש ואישרו. הגננת ציינה שהיא מאוד מאוכזבת ושאלה מדוע עשו זאת. 'אחרת לא היית נותנת לנו הפתעה', השיבו. כדי לטפל במקרה היא ערכה שיחה עם כל הילדים, הזכירה להם את חוקי תליית השמות בבוקר ואת חשיבותם: 'אנו תולים את השם מכמה סיבות: האחת, כדי להכיר ולזהות את השם הכתוב שלכם. הסיבה השנייה היא כדי לעקוב אחר כל הנוכחים בגן. אני מבקשת שתקפידו לתלות, אבל רק את השמות שלכם'.

ניתוח התצפית – במקרה זה הילדים נעזרים בתכסיס. הם מכירים את חוקי הגן, אך מעדיפים לשבור את כללי המשחק. במהלך חברתי מתוחכם הם מניחים שהגננת לא רואה ותולים את שמות חבריהם (שבודאי לא יסגירו את מעשה הרמייה כי גם פסחו על הכללים), על-מנת להשיג תגמול. הם תכננו מראש את הפעולה וגם הצדיקו את מעשיהם.

סיכום
התצפיות מאשרות שתחמנות היא דרך פעולה אפשרית ולא נדירה בגן הילדים. זו אינה פעולה ספונטנית או אימפולסיבית. קודמת לה הכנה מדוקדקת המאפשרת להשיג את מטרות הפעולה ולהבטיח שעם חשיפת התרמית, הילד לא יפגע מתגובת קורבנו ותגובת הסביבה. נוכל למנות כמה שלבים:

1. תכנון מוקדם של  הכנת השטח-  הילד לומד מה קורה בסביבה שלו, לומד את הכללים, מתעניין ו"מרחרח" מהצד. הילד נעזר ביכולת גבוהה להשתמש במידע ולנחש כיצד הזולת יגיב על המעשה.
2. הפעולה עצמה- מהלך כוחני המשלב פיתוי ותחכום. התחמנות נתפסת כאקט חיובי, ממזרי, מלא חן, שמשאיר את הסובבים בפה פעור.
3. הצדקה- מתן הסבר מפורט ומשכנע שנועד לרכך את הזעם ולהתחמק מעונש.

במיוחד מרתקות הדרכים בהם הילדים מנסים להיחלץ מהמבוכה לאחר שהתרמית נחשפת:

• האשמת        הזולת במעשה.
• התנערות      מהמעשה, הסתלקות מהמקום.
• שקרים         ואי אמירת אמת.
• התנהגות      של 'חולשה ומסכנות' (כגון בכי) כדי לעורר רחמים
• הפרחת        טענות על 'חוסר ידיעה' שלכאורה פוטרות מעונש.
• הסתרת       פרטים שעלולים לחשוף את המעשה

לרוב באים לידי ביטויי כל המרכיבים, אבל לעתים יבואו לידי ביטוי רק מרכיב אחד או שניים (כמו במקרה השלישי). ההחלטה לשקר כרוכה בלא מעט תעוזה ותחכום. תחמנות היא התנהגות נלמדת ונרכשת שמתאימה כנראה גם לדפוס אישיות. הילדים מסתכלים על התנהגות חבריהם וחושבים מהי הדרך הראויה. יש ילדים שבאופיים לא יתנהגו כך בעוד שאחרים מוכנים לקחת סיכון, לשבור חוקים תוך ידיעה שהם עלולים לשלם על כך מחיר. מבחינתם, המטרה מקדשת את האמצעים. אלעד[3] טוען שלאחר גיל חמש הילד כבר למד שעליו להציג מידע עקיב התואם את המידע השקרי שנמסר לבן השיח (ינקה את פניו לפני שיאמר שלא אכל את העוגית), אולם הוא עדיין לא עבר לשלב הבא, שבו הוא מודע לא רק למלים הנאמרות, אלא גם לעובדה שהצד מולו מעריך באיזה מידה הדובר מאמין בדברים שהוא מוסר. נדמה שבמקרים שלפנינו הילדים התנהגו בדרגת תחכום גבוהה תוך שהם מנסים לשכנע בדרכים שונות וגם מכינים לעצמם קווי נסיגה למקרה שהתרמית תתגלה. יתכן שמדובר בילדים עם רמה גבוהה יחסית של התפתחות קוגניטיבית ורגשית, שמאפשרת הם לנהל את מעשיהם ברמה גבוהה של תחכום, העולה על זו של שאר בני גילם.

דרכי מניעה וטיפול
הדרך הטובה היותר למנוע אי-יושר ומרמה היא להגדיר ככל האפשר היטב את הכללים בגן ולחזור ולשנן אותם אין ספור פעמים. כך עושות הגננות. כאשר מתרחשת מרמה ותחמנות הטיפול נעשה בשני שלבים. ראשית יש לפתור את הבעיה המיידית, כלומר לחשוף את האמת ולהשיב את הצדק על כנו, כפי שעשו הגננות במקרים שתיארנו. השלב השני מתייחס למטרות ארוכות הטווח: התייחסות למניעים של הילד ולעורמה שהוא נוקט בה. ככלל, אותן תכונות של שימוש מניפולטיבי וערמומי אינן כה רעות כפי שנדמה. הן עשויות לעזור לילדים ומבוגרים להצליח בחייהם. משימתה של הגננת היא לעודד התנהגות מתוחכמת אבל כזו שיש בה גם התחשבות באחר ובצרכיו. לכן כדאי שהגננת תערוך עם הילד 'שיחת משמעת[4] תסייע לו להבין את מניעיו ('אני מבינה שאתה אוהב לשחק במחשב), את הקושי לעכב ולוותר על מילוי אותם צרכים ('אני מבינה שכל כך רצית את הצדפים שהיית מוכנה לגנוב אותם'), ולשקול עם הילד תגובות אחרות, יותר מותאמות ('מה עוד הייתם יכולים לעשות כדי שכולם ישמו רק את השמות שלהם?').

[1] יריב, א' (1994), מה בין חוצפה לחוצפנות, הד החינוך, ס"ח, 15-12.
[2] Coleman, L., & Kay, P. (1981) Prototype semantics: the English word 'lie', Language, 57, 26-44.
[3] אלעד, א' (2007), הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
[4] יריב, א' (1996), שיחת משמעת, אבן יהודה: רכס.

ביבליוגרפיה

המאמר באדיבות:
פרופ' אליעזר יריב   eliezeryariv.co.il