תוכן
אלימות מהי?
אלימות מוגדרת כפעילות אנטי-הומנית, החורגת מגבולות הנורמות החברתיות, נושאת מטען שלילי מובהק ומכוונת לפגוע בזולת או ברכושו ישירות או בעקיפין (גולדהירש וכנעני, 1999; הורוביץ, 2000; Goldstein, 1996). המושג "אלימות" אינו מתייחס רק לפגיעה עצמה, אלא גם לשיפוט ההתנהגות. התנהגות המתפרשת כאלימות היא תוצר של שיפוט סובייקטיבי, התלוי בנסיבות ומושפע מערכים ומעמדות. השיפוט והגדרת התנהגות כאלימה תלויים בהתייחסות לפוגע. ככל שמייחסים לפוגע יותר אחריות למעשיו, כן גדלה ההסתברות שהתנהגותו תוגדר כאלימות (הורוביץ, 1995). בנבנישתי ואחרים (2006) הגדירו את האלימות בבית הספר כ"כל התנהגות מכוונת שמטרתה לפגוע – רגשית או פיזית – באנשי בית הספר, ברכושם, או בציוד בית הספר" (5:2006).
דפוסי אלימות בבית הספר
אלימות, תוקפנות והצקה (Bullying) בבית הספר הן כולן התנהגויות אנטי-חברתיות, הכוללות פגיעה בזולת, תוך הפרת נורמות חברתיות ושימוש בכוח פיזי ו/או בכוח מילולי ו/או בכוח מנטלי. האלימות יכולה להתבטא בכמה אופנים: תלמידים כלפי תלמידים, צוות חינוכי כלפי תלמידים, תלמידים כלפי חברי הצוות והורים כלפי חברי הצוות. כמו כן האלימות יכולה להיות אינדיבידואלית או קבוצתית. נוי, המנהלת את אגף השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך טוענת כי "חשיפה לאלימות בתקופות הילדות והנעורים פוגעת בזכותם של ילדים להתפתחות פיזית ונפשית תקינה בעת הפגיעה, ועלולה לפגוע גם בהתפתחותם העתידית" (כישורים וקשרים לחיים, תשס"ג: 1). (עוד על אלימות בבית הספר ועל מחקרים בנושא ראו בפרק הבא של יבלון, סעיף אלימות בבית הספר).
חמישה דפוסי אלימות נפוצים בבית הספר היסודי: אלימות פיזית, אלימות מילולית, אלימות רגשית, אלימות מינית ואלימות כלפי רכוש פרטי.
אלימות פיזית כוללת תקיפות פיזיות המופנות כלפי הזולת. ביטוייה הנפוצים הם: הכאה, דחיפה, צביטה, נשיכה, סטירה, זריקת חפצים על הזולת, מתן אגרוף, חניקה, גרימת כוויות, משיכה בשיער וכדומה. קיימת גם אלימות שבה התוקף משתמש בחפצים לצורך איום או לצורך פגיעה. נזקי האלימות הפיזית, בניגוד לנזקי האלימות המילולית, גלויים לעין, והם כוללים חבורות, פגיעות על הפנים, סימני נשיכה, שריטות ועוד.
אלימות מילולית היא אלימות אקטיבית וישירה, הפוגעת ברגשות הזולת. ביטוייה הם: קללות, כינויי גנאי ולגלוג, המיועדים להעליב ולהשפיל את הזולת, ואיומים לפגיעה פיזית באדם או במקורביו.
אלימות רגשית היא דפוס התנהגות שביטוייו הם: דחייה חברתית, השלטת טרור, השמצה, סחטנות, הטרדה, השפלה, חרם, רכילות זדונית שיש בה השמצה, איומים, סחיטה כספית, הערות גזעניות, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות וכדומה. ישנם חוקרים המאחדים דפוס זה של אלימות עם אלימות מילולית. ברומברגר (1994) ולהד ואיילון (2000) טוענים כי האלימות הרגשית גורמת לקורבן תחושות השפלה, פחד וחוסר ביטחון, וכי היא קשה לזיהוי ומשאירה צלקות נפשיות, המקשות על התפקוד היום-יומי. דפוס זה גורם נזק ליכולת החשיבה של הנפגעים ולשימוש בהגיונם.
אלימות מינית כוללת נגיעה במקומות אינטימיים, מציצנות, הפעלת לחץ על הילד לחשוף איברים אינטימיים, הפשטה בכוח וכדומה. בנבנישתי מגדיר הטרדה מינית כ"מצבים שבהם תלמיד או תלמידה חשופים להצקה פיזית או להצקה מילולית-נפשית, בתחום המיני" (בנבנישתי 4:2003). ריין (Ryan, 1997) טוענת כי קשה להגדיר פגיעה מינית ככל שהפער הגילי בין הילדים קטן וההתנהגות פולשנית פחות ותוקפנית פחות.
ממחקרים עולה שבמקרים רבים התנהגות מינית פוגעת של ילד בילד יש בה דפוס החוזר על עצמו ומסלים עם הזמן.
אלימות כלפי רכוש פרטי כוללת גנבה והשחתת רכוש (ונדליזם), המונעות על ידי שנאה ואיבה (hostility direct act).
הגורמים המעורבים באלימות בבית הספר והגורמים המושפעים ממנה
האלימות בבית הספר משפיעה על התוקפן, על הקורבן הישיר ועל הצופים מן הצד. הגדרות הקורבן והתוקפן הן שרירותיות. לעתים התוקף חש עצמו קורבן, ולעתים הקורבן הופך לתוקפן. יריב (1999) מציע להגדיר "תוקפן" כמי שיוזם את הסכסוך מתוך כוונה לפגוע, ואילו ה"קורבן" הוא היעד לאלימות שאותה לא יזם ושממנה הוא מנסה להתגונן.
במעגל הפנימי של אירוע האלימות נמצאים התוקפן והקורבן, ובמעגל החיצוני נמצאים הצופים מן הצד. הצופים מן הצד יכולים להיות ניטרליים ולהתבונן באירוע או להיות מעורבים רגשית ואף להצטרף לאחד הצדדים הנצים. בכל מקרה החשיפה של הצופים מן הצד לאירוע אלימות היא בעלת השפעה שלילית ועשויה לגרום להם לפחד ולחשש (Sudermann et al. 1996).
ההתמודדות עם האלימות בבית הספר
מערכות החינוך בארץ ובעולם מנסות להתמודד עם תופעת האלימות בבתי הספר. בנבנישתי ואחרים (2005) ובייקר (Baker, 1998) רואים בבית הספר גורם בעל חשיבות מרכזית, המשפיע על עוצמת האלימות ועל רמתה. בייקר (שם) טוענת שילדים מביאים לבית הספר את ההיסטוריה ההתפתחותית שלהם, אך לאקלים החברתי בבית הספר ישנה השפעה עד כמה הרקע האישי של כל ילד יהפוך למקרי אלימות בפועל. לאור תפיסה זאת, חשוב ליזום בבתי הספר פעילויות חינוכיות לטיפול באלימות ולמניעתה. במערכת החינוך קיימות כיום תכניות התערבות, המתמקדות בפיתוח אקלים חינוכי מיטבי ובצמצום האלימות וההתנהגויות בסיכון בבית הספר. תכניות אלה עוסקות בקורבן, בתוקפן הישיר ובצופים מן הצד. בנבנישתי (2003), גומפל (2001) והורוביץ (2000) מתייחסים לארבעת מרכיביהן של תכניות ההתערבות בבתי הספר: אבחון ממדי האלימות בבית הספר, תכנון תהליכי עבודה, ביצוע ההתערבות והערכתה. בנבנישתי (2003) מציין כי בארץ נערכו רק מחקרים מעטים הבודקים את יעילותו של תכניות ההתערבות, ואף פחות מכך מחקרים הבודקים את אופן ההתמודדות של תלמידים עם האלימות המופנית כלפיהם ואת יעילות העזרה המושטת להם. כחלק מן המאמצים לתת מענה הולם לסוגיות העולות מההתמודדות עם תופעת האלימות בבתי הספר, פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל מעודכן, שכותרתו "קידום אקלים בטוח והתמודדות עם אירועי אלימות במוסדות חינוך" (תש"ע/1[א]). החוזר מתאר כיצד על בתי הספר להיערך מבחינה חינוכית ומבחינה מערכתית לצמצום האלימות וליצירת אקלים בטוח בבית הספר, ההנחיות כוללות את מרכיבי התכנית המערכתית בבית הספר ואת אופן ההתמודדות עם אירועי אלימות.
לאור הנסקר לעיל, מטרות המחקר הן:
* לזהות את דפוסי האלימות בבתי הספר ואת האופן שהתלמידים תופסים אותם;
* לבדוק את השפעת האלימות לדפוסיה השונים על תפקודם של התלמידים;
* לבדוק את דרכי ההתמודדות של התלמידים עם האלימות בבית הספר.
