תוכן
תמימות היא לחשוב שבעבר לא היו מקרי אלימות בחברה או שניתן לבנות חברה משוללת אלימות לגמרי. בעיית האלימות מלווה אותנו משחר האנושות. על הצד האפל של בני אדם נכתב כבר בתורה, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". משחקים של שוטרים וגנבים ניתן למצוא בסגנון זה או אחר בכל תרבות. אבל אין בכל אלה כדי לפטור אותנו – הורים ואזרחים – מלהוקיע כל סימן של אלימות ולעצב עבור ילדינו עולם שבו ניתן לפתור בעיות בצורה בלתי אלימה. קל לנו להשלות את עצמנו ש"אצלנו זה לא יקרה," או ש"דברים כאלה קורים רק בחו"ל", או ש"אצלנו (בחינוך הדתי, בקיבוצים וכן הלאה) אין תופעות כאלו". כבר היום יש מספיק סימנים מדאיגים בכל המגזרים המחייבים אותנו כהורים להתמודד עם תופעת האלימות.
גם פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה באלימות תופעה טבעית ואוניברסלית, ושם במרכז תורתו את המאבק שהאדם מנהל נגד הדחפים האגרסיביים הטבעיים שלו.
הפסיכולוגיה של המחצית השנייה של המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21 רואה באלימות התנהגות נלמדת ולא מוּלדת. ואכן, במהלך עשרות השנים האחרונות הופיעו מחקרים רבים שהצביעו על השפעתם השלילית של תוכניות טלוויזיה בעלות גוון אלים על ילדים. במחקרים אלה, המבוססים על תיאוריות של למידה, נטען שילדים מחקים את מה שהם רואים, במיוחד אם האדם האלים הוא גם ה"גיבור" המעורר הזדהות, ומאמצים לעצמם התנהגויות דומות.
אצלי זה לא יקרה? לא בטוח. שאלו את עצמכם:
* האם ילדכם מפחד ללכת לגן או לבית הספר?
* האם אתם רואים שינוי בלתי מוסבר בהתנהגות של ילדכם?
* האם אתם מזהים אצלו גילויי תוקפנות-יתר?
האם הילד נמשך למשחקים אלימים או לתוכניות טלוויזיה אלימות?
סימני אזהרה נוספים:
* התרגזות תכופה
* מריבות פיזיות
* השחתת רכוש
* שימוש בסמים או באלכוהול
* נטילת סיכונים מיותרים
* תוכניות לביצוע מעשים אלימים
* איומים לפגוע בזולת
* אכזריות כלפי בעלי-חיים
* נשיאת נשק
ילדים אלימים הם ילדים עצובים ומתוסכלים. הם חשים כעס פנימי ואינם מוצאים דרכים יעילות להבעת הכעס ולהתמודדות בונה אתו. כאשר ילד נוהג באלימות – פיזית, מינית או אפילו מילולית – כלפי זולתו, סימן שלא טוב לו.
אז מה עושים?
דבר ראשון, עושים. קל לשבת בסלון מול הטלוויזיה ועם הפיצוחים ולבכות יחד עם חברים את בעיית האלימות בבתי הספר, אבל זה לא יוריד את שיעור האלימות. ויש מה לעשות:
* ילדים לומדים ממה שהם רואים. עלינו לשמש להם דוגמה חיובית, גם בכביש וגם בתור בסופרמרקט -בהתנהגות אדיבה ובדיבור בנחת. יש לזכור: "דברי חכמים בנחת נשמעים." אם אנחנו מגיבים באלימות פיזית או מילולית למצבים מכעיסים ומתסכלים, מה נוכל לצפות מילדינו?
* יש לעודד ילדים לדבר על תסכולים ומועקות. הצטברות של תסכולים יכולה להביא להתפרצותם בדרך אלימה. הורים יכולים לשמש דוגמה אישית לילדיהם איך לדבר על קשיים ואיך לשתף אחרים.
* לדבר עם ילדים על גילויי אלימות בביה"ס ובחברה כדי לעזור להם להבין שיש דרך אחרת וכדי לדרבן אותם לחשוב על פתרונות חלופיים.
* להגביר את הערנות למצוקותיהם של ילדכם. ילדים רבים מגיעים להתנהגות אלימה כתוצאה מכעס ותסכול פנימי. הורה אשר יֵדע לזהות תופעות אלה מבעוד מועד יוכל לעזור לילד לתת להן ביטוי הולם ומועיל יותר.
* מאחר שבדרך כלל תגובות אלימות אינן מתוכננות, אלא באות בצורה ספונטנית או אימפולסיבית, יש לנקוט צעדים
להגברת המודעות של ילדים לתגובות אלימות, כך שיוכלו ללמוד לזהות אצלם התפתחות של תגובה שכזאת ולבלום אותה מבעוד מועד.
* יש להפעיל בקרה לגבי תוכני הטלוויזיה והסרטים שהילדים רואים. הורה טוב לא צריך להירתע מלהגיד לילד "לא". חשוב שהורה יסנן את מה שהילד רואה בטלוויזיה.
* יש לחנך את הילדים לגילוי אמפתיה – היכולת להרגיש את מה שהזולת מרגיש. את הכלל הזה ניתן למצוא בתלמוד:
"דעלך סני, לחברך לא תעביד", כלומר, "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
* ללמד ילדים משחקים המעודדים שיתוף פעולה (cooperation) לעומת תחרות (competition).
* כהורים, עלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו מעבירים לילדינו מסר ברור ואחיד? האם אנחנו משקיעים בהם מספיק?
האם אנחנו באמת יודעים מה הם עושים במשך היום ועם איזה חברים הם מסתובבים? האם אנו, שנינו, מקדישים מספיק זמן לילדינו?
* פעם בארה"ב לפני חדשות השעה 22:00 הקריין היה מכריז: "השעה עשר, האם אתה יודע היכן ילדך?"
טוב לתת לילד עצמאות, אבל כדאי לבדוק אם עצמאות זאת מתאימה לגילו ולצרכיו ההתפתחותיים.
