תוכן
מבוא
עד המאה ה- 17 ילדים נחשפו לנושא המוות בספרות באמצעות ספרים ומחזות שהיו מיועדים למבוגרים – סיפורי התנ"ך וספרות עממית. החל מהמאה ה- 17, עם התפתחותה של ספרות הילדים, יש מיעוט יחסי של ספרי ילדים שנכתבו על ידי סופרים אנגליים ואמריקנים שעוסקים במוות (Masson, 1994). גם כיום, בחברות מסוימות, נושא המוות נחשב לטאבו ולא מקובל לשוחח עליו עם ילדים או לחשוף אותם לאפשרות של אובדן ושכול (Cao & Han, 2017). תפיסה זו מפתיעה לאור העובדה כי ילדים נחשפים לאופנים ולסוגים שונים של מוות של הצומח ושל החי בצורה מתמדת כבר בגיל הרך הן בלמידה על עונות השנה כשהפרחים קמלים בחורף, הן עקב מותן של חיות מחמד (Russell, 2017).
מעיון בספרות המחקר העוסקת בנושא (שער, 2011) מצטייר כי ילדים בגילים צעירים יודעים יותר על מוות של בעלי חיים, ולומדים על מוות של בני אדם רק בשלבים מאוחרים יותר של ילדותם. עם זאת, (שער, 2011) מציין כי ילדים בגיל הרך החיים בישראל מקדימים בהרבה ילדים בני גילם החיים במקומות אחרים בעולם בהמשגה של מושג המוות. (ויצטום, 2004 ). מוסיף, שבניגוד לכתוב בספרות המחקר, ילדים בישראל יודעים יותר על מוות של אנשים מאשר על מוות של בעלי חיים. מציאות של מוות מזמנת התמודדויות פסיכולוגיות ואמוניות רבות אצל מבוגרים ואצל ילדים. המורכבות בהתמודדות עם המושג האמורפי "מוות" בקרב ילדים דתיים כרוכה לעיתים גם בהתמודדות עם שאלות אמוניות כגון תחיית המתים ו"צדיק ורע לו".
במאמר זה ייערך דיון השוואתי בחמישה ספרים: אבא שלי היה (יעל, 2017), אח שלי גיבור (רוטנברג, 2016), אחי היה גיבור (חוטר, 2005), אבא של נעם ושל צוריה, עמיחי, שירה, רננה, הדס, נאוה ושחר-יאיר (זר, 2003), דורון והטרקטורון (שורשן ואמיתי, 1991), תוך התמקדות מיוחדת בשלושה האחרונים ובהשקפות העולם העולות מהם. כל הספרים מתמקדים בהנגשת נושא המוות לילדים בגיל הרך, אבל לשלושת הספרים האחרונים ברשימה יש מכנה משותף רחב – שלושתם נכתבו לילדים בגיל הרך על ידי נשים, בנות המשפחה שנפגעו מהמוות, בעקבות אירועי טרור שהתרחשו במציאות ובהם נרצח בן משפחה קרוב לילדי המשפחה. שלושת הנרצחים השתייכו לזרם הממלכתי-דתי. נראה כי באמצעות הספרים, הכותבות מנסות לעזור לילדים להתמודד עם המצוקות הרגשיות והאמוניות שמעורר האובדן, ובה בעת הן מתכוונות שהספרים ישמשו ספרי הנצחה וזיכרון לנרצחים. משום כך, ספרים אלה משמיעים קול ייחודי, מעין קולאז' ססגוני ומורכב של סוגות ספרותיות ושל קולות פוליפוניים. לדעתנו, ראוי שמחנכים והורים יתוודעו לאיכויות הפסיכולוגיות הגלומות בספרים אלה בבואם לתווך לילדים בגיל הרך את נושא המוות.
סקירת ספרות
בפרק זה נסקור את הספרות המדעית הרלוונטית, שבה פירוט של עקרונות פסיכולוגיים מרכזיים בתפיסת המוות בקרב ילדים, הצגה של תפיסת המוות בספרות ילדים, סקירה של ספרי ילדים המתארים התמודדות של ילדים צעירים עם מוות ואובדן והבחנה בין ספרי זיכרון לבין ספרות יפה, תוך הבהרת שני ההיבטים של מושג הזיכרון, היזכרות והנצחה.
תפיסת המוות בקרב ילדים
נושא המוות מורכב ומאיים בכל גיל, על אחת כמה וכמה בגיל הצעיר. בעבר הנטייה הייתה לגונן על הילדים ולחסוך מהם את הנזק העלול להיגרם להם מהעיסוק במוות (קלינגמן, 1998) אבל התפתחות המחקר מוכיחה את ההפך (גרנות, 2000). כיום ברור כי העיסוק של ילדים במוות והסיוע להם בתהליך האבל חיוניים לתהליך ההחלמה המיטבית שלהם עקב הטראומה שחוו (קלי, 1999 ; שליו, 2012). הימנעות מתשובות לשאלות של הילד על המוות, או תגובות של הטעיה וניסיונות סרק להרגעה, יוצרים יחס של חוסר אמון בעולם המבוגרים ועלולים לפגוע בסיכוי להישען על המבוגר שנותר בחיים בשעת הצורך. לעומת זאת, להד ואילון (1995). טוענים, כי פתיחות מצד המבוגר, נכונות להקשיב לשאלות הילד ולהשיב לו תשובות אמת, תוך כדי התחשבות ביכולות הרגשיות והקוגניטיביות שלו, יגבירו את אמון הילד במבוגר ויביאו לרכישת כישורים הנחוצים לו להתמודדות העתידית בשעת משבר. עיסוקם של ילדים בנושא המוות אינו בהכרח עניין מדכא או מפחיד. הבורות והתחושה כי דבר מה איום מכדי שאפשר יהיה לשוחח עליו הם מקורות הפחד אשר עלולים להביא לעצירת הצמיחה הרגשית (שליו, 2012).
כאמור, מושג המוות קשה לתפיסה, בכל גיל, אבל בייחוד בגיל הרך. זהו מושג עמום ורב-ממדי המכיל היבטים קוגניטיביים הדורשים חשיבה מופשטת, והיבטים רוחניים הקשורים בתפיסה של מהות החיים והיבטים רגשיים. (קלינגמן, 1998). מציין כי תפיסת המוות מושפעת מתהליכי ההתפתחות, וכוללת הבנה של עקרונות מהותיים כגון אי הפיכות המוות, סופיות המוות, מחזור החיים והבנת תופעת הזקנה. נמצא כי הילד בגיל הרך אינו יכול להבין עקרונות אלו, ודאי שלא בשלמותם, בגלל אפיוני החשיבה הייחודיים לילדות (סמילנסקי, 1981). בשל כך, ילדים בשלבי התפתחות שונים תופסים את המוות באופן שונה (Morgan & Roberts, 2010; Lansdown & Benjamin, 1985). ילדים צעירים, בני שנתיים עד חמש, מסוגלים לחוות עצב ולכן הם אבלים בדרכם כאשר אדם אהוב מת. אבל אי תפיסת סופיות המוות, לדוגמה, גורמת לילד לשאול שוב ושוב מתי האדם שנפטר יחזור הביתה. מבחינה רגשית, בגיל שלוש או ארבע רוב הילדים מגלים אמפתיה ומזהים תגובות רגשיות של ילדים אחרים. בגיל חמש או שש הילדים אף יכולים לנחם אחרים וילד יכול, למשל, לומר לאמו לא לבכות על אחיו שנהרג כי הוא ישמור עליה. אפשר לראות כי ילדים בני 8-3 מכירים את המילה מוות, אבל אין להם ידע הגיוני, מובנה ואמין על מוות. (גרנות 1985, 2000) מתארת את שלבי האבל שעוברים מבוגרים בהתמודדות עם מוות ואובדן, אשר לדעתה עוברים גם ילדים, כשבמקרה של ילדים יש להם אפיונים ייחודיים:
א. שלב ההלם – הכחשת הידיעה נעשית באופן אינטואיטיבי והיא מהווה מנגנון הגנה. (Neimeyer 2001) מזהה את ההכחשה כמסר הנשלח מהילד המתאבל אל סביבתו. אפשר לראות בכך מעין "איתות" לכך שהילד עדיין איננו בשל להתמודד באופן מלא עם הבשורה המרה. לעיתים מדובר בתחושה מאגית (אם לא אאמין בכך, זה לא יהיה נכון).
ב. שלב העמקת התגובות וההפנמה – בשלב זה ילדים מוצפים בפחדים ובחרדות מפני העתיד ועסוקים בשאלה: מי ידאג לי כעת?
ג. שלב ההתארגנות מחדש – בשלב זה הילד תלוי מאוד בתגובות ההורה. לעיתים ילדים חשים צורך לחזור מהר מאוד לתפקוד נורמלי, אך לחלק מהם יש חשש מתגובת הסביבה. לכן יש תלות בהתארגנות ובציפיות של ההורה: האם זה "בסדר" מצידו שאמשיך כרגיל בחיי? התוצאה היא שהמצוקה הנפשית של ילדים בני 5 שחווים מוות של אדם קרוב גדולה מאוד, אבל אין להם יכולת קוגניטיבית להבין או להביע בצורה הגיונית ומסודרת את עוצמת האובדן. הגיל ושלבי ההתפתחות אינם הגורמים היחידים המשפיעים על תפיסתם והבנתם של ילדים את המוות ואת חוויית האובדן. גורמים נוספים הם ניסיון החיים, הדינמיקה המשפחתית והמורשת התרבותית (קובלר-רוס, 2002). חשוב לקחת בחשבון גורמים נוספים כגון נסיבות המוות (אלים ופתאומי לעומת מוות צפוי מזקנה, או ממחלה כרונית), טיב הקשר הרגשי והחברתי שאבד, צורת ההודעה על המוות וביטויי היגון במשפחה ובסביבה החברתית, כמו גם טיב התמיכה העומדת לרשות הילד (לונג ופוגל, 2003). (להד ואילון, 2000) מציינים כי "ספרים שנכתבים ביודעין מתוך תבנית פסיכולוגית של שלבי עיבוד האבל מספקים מידע הטבוע בתוך סיפור נוח לקליטה ולזכירה" (שם, עמ' 21). סיפור מתאים מסייע לקורא או לילד המאזין להבין את המוות מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה רגשית. יצירה ספרותית מותאמת מאפשרת השגת תובנות לרגשות, נותנת לגיטימציה לרגשות מנוגדים ואף סותרים, מסייעת בהמשגה קוגניטיבית ובפיתוח עמדות, ומאפשרת תהליכי הזדהות (כהן, 1995). לילד שחווה את השכול מבחינה אישית, הסיפור מאפשר לשמר את הזיכרון של הנפטר ובו זמנית להתחיל לבנות את הניתוק הרגשי הנדרש לצורך בניית החיים החדשים, במציאות ללא נוכחותו (להד ואילון, 2000).
נבחן כעת כיצד באות לידי ביטוי תפיסות אלו בעיצוב נושא המוות בספרות הילדים הקיימת.
