תוכן
לעתים קרובות מדי, זמן לא רב מתחילת שנת-הלימודים החדשה, הילדים מתחילים להתלונן כי שיעורי-בית רבים מדי, המורים אינם הוגנים, השיעורים משעממים, ויש ילדים המציקים לאחרים על מגרש המשחקים – והרשימה ארוכה.
מאמר זה דן בדרכים בהם אנו יכולים לעזור לילדינו לצפות בהנאה ללימודים ולשמור על נטייתם הטבעית ללמוד ולהתפתח.
אם ילדיכם או נכדיכם דומים לשלי, הרי שהם ציפו לתחילת הלימודים בתום קיץ ארוך וחם, כשבידיהם ספריהם החדשים והציוד לבית-הספר. כולם מקווים בוודאי שהתלהבותם ללימודים לא תדעך. לעתים קרובות מדי, זמן לא רב מתחילת שנת-הלימודים החדשה, הילדים מתחילים להתלונן כי שיעורי-בית רבים מדי, המורים אינם הוגנים, השיעורים משעממים, ויש ילדים המציקים לאחרים על מגרש המשחקים – והרשימה ארוכה. איך אנו יכולים לעזור לילדינו לצפות בהנאה ללימודים ולשמור על נטייתם הטבעית ללמוד ולהתפתח?
בקצרה, התשובה היא טיפוח היקשרות איתנה בין המורה לתלמיד. הרשו לי להמחיש בסיפור אמיתי. ילדה הלומדת בכיתה ג', שהתכוננה לצאת בבוקר לבית-הספר העירה לאמה, "אני לא רוצה לקבל עוד סטירת לחי מהמורה שלי." האם, שנחרדה מההצהרה, שאלה אותה למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שסטרו לה. "אני לא ממש קיבלתי סטירת לחי," ענתה, "אבל הפנים החמוצות של המורה שלי גרועה עוד יותר מסטירת לחי, מפני שהיא ממשיכה עם זה כל היום." תלמידה זו עשתה רק את המינימום שנדרש ממנה. היא לא שאפה להיות קרובה למורתה או להיוועץ בה. היא גם לא ראתה במורתה דוגמה שתרצה לחקות. במלים פשוטות, הילדה לא היתה מקושרת למורתה. כתוצאה מזה היא אף איבדה את רצונה ללמוד.
לעומת זאת, כשתלמידה מקושרת למורתה, היא רוצה להיות קרובה אליה. היא אוהבת את המורה שלה ורוצה להידמות לה. יש לה מוטיבציה לעשות את מיטבה כדי ללמוד ולהצליח.
אם תוכלו לדמיין לכם את התמונה הידועה של אמא אווזה שבעקבותיה צועדת שורה נאה ומסודרת של אווזונים, תקבלו הצצה אל דינמיקת ההיקשרות בטבע. אמא אווזה היא המצפן של האווזונים שלה, והיא אינה צריכה לדאוג שמא יתעו בדרך. זה הכוח הבלתי נראה שצריך לרתום אותו בין הורים לילדים כמו גם בין מורים לתלמידים, באופן שהילדים ישמרו על האוריינטציה שלהם כלפי המבוגרים האחראים שלהם. אף אם הילד לא יידע בבירור לאן אתם מובילים אותו, הוא יילך בביטחה. זה המקור האמיתי לסמכותו של המורה וליכולתו ללמד ולהשפיע. זה יכול להוות את ההבדל אם הילד יצפה בהנאה ליום הלימודים, או לאו. הילד צריך להרגיש שבית-הספר הוא מקום בטוח ומוגן שבו דואגים לו. הוא יודע שימצא נחמה וניחומים אצל מורתו או אצל חברי צוות דואגים אחרים מסגל בית-הספר. מובן מאליו שהילד צריך להרגיש כך גם בבית.
בטרם יתמלא צורך זה, מוחו של הילד אינו פנוי ללמידה. זו הקדימות הראשונה בסדר-היום של המוח! למידה היא מותרות! בן 5 התלונן באוזני הוריו שהוא לא רוצה להמשיך ללכת לגן מפני ש"אף אחד לא מנהל שם את העניינים." כשחקרו, נודע להורים שיש בקרב הילדים בריון, ובנם צידד בבריון על-מנת שלא יתעמר בו, וזאת משום שהגננת לא פתרה את הבעיה. "אף אחד לא מנהל שם את העניינים" היתה דרכו של הילד לומר, "אף אחד לא מגן עלי מפני פגיעה. הגן מפחיד אותי יותר מדי!" כתוצאה מהמצב, הילד הפך תוקפני ולא משתף פעולה. למרות שמחקרים הראו שבעוד ילדים בגיל הגן או גן החובה לפני גיל 5 מגלים שיפורים בביצועים קוגניטיבייים, התוצאות הפוכות כשמדובר בבריאות הנפש ובמשכל. החוקרים גילו שרמות הורמוני המצוקה גבוהים אצל ילדים צעירים שצורכיהם הרגשיים אינם מתמלאים, דבר שיכול להוביל להתנהגות תוקפנית, חוסר היענות, חרדה ודיכאון, אפילו שנים רבות לאחר-מכן. בסביבה כזו, אין מקום למחשבה יצירתית ולעניין.
בין אם הילד בגן, בבית-הספר היסודי או בתיכון, יש לדאוג לצורכי ההיקשרות שלו בקדימות ראשונה. איך נראית סביבה מבוססת-היקשרות? המורה מקדמת את פני תלמידיה במאור פנים ובחום. במהלך יום הלימודים כולו, היא מוצאת דרכים להעביר לכל תלמיד את המסר שאיכפת לה ממנו\ממנה. היא מתמקדת בכוונותיהם הטובות ובהתפתחות האישית של תלמידיה במקום בהתנהגות וביצועים. היא יודעת איך לתמוך בהתעניינותו, סקרנותו ורצונו הטבעי של הילד ללמוד, במקום לעודד מוטיבציה על-ידי תחרות ופרסים. היא עוזרת לתלמידיה להרגיש בטוחים ומגינה עליהם מפני השפלה, פגיעה או הצקה. היא מאמינה בתלמידיה ורואה הטוב בהם. היא מקבלת בברכה את מעורבותם של הורי תלמידיה בתהליך הלימודי.
מטרתנו צריכה להיות יצירת סביבות לימודים המבוססות על היקשרות, שבהן המורים מעניקים לתלמידיהם את תחושות הבית, הביטחון והבטיחות שהם זקוקים להן על-מנת להיות מסוגלים להתמקד בלמידה ובמחשבה יצירתית.
