תוכן

נושא זכויות הילד הוא מושג חדש יחסית. עד לשלהי המאה השמונה עשרה נתפסו ילדים מבחינה משפטית כרכוש הוריהם, לא הוענקו להם כל זכויות בחוק, והמדינה לא התערבה בנעשה במסגרת המשפחה.
המאה העשרים מאופיינת בעלייתן של תנועות לזכויות האזרח, ובכלל זה לזכויות הילד. זכויות הילד עוגנו בחוקים ובאמנות בינלאומיות, שהמרכזית מביניהן הוא "האמנה הבינלאומית לזכויות הילד" שהתקבלה על-ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בנובמבר 1989 ואושררה בישראל באוגוסט 1991 (קדמן, 1999).

מאז חל בישראל תהליך של שינוי חקיקה בכל הנוגע לפגיעות בילדים. יש הרואים במותה הטראגי של הילדה מורן נחמיאס בת הארבע מטבריה, שהובהלה לבית החולים מחוסרת הכרה, את האירוע שמסמן את המפנה. בבדיקה התברר שמורן הייתה נתונה להתעללות פיזית ומינית מתמשכת מצד דודה. מורן נפטרה לאחר חמישה חודשים.
בעקבות הסיקור התקשורתי הנרחב והסערה הציבורית שעורר המקרה חוקקה הכנסת את תיקון מס' 26 לחוק העונשין, שנודע גם בכינוי "החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע" (עדן, 1996).

תיקון זה הרחיב את חובת הדיווח למספר רב יותר של אנשי מקצוע ובכללם אנשי חינוך. הנתונים בארץ ובעולם מצביעים על כך שקיימת עלייה מתמדת במספר המקרים המדווחים. עלייה זו מיוחסת הן לחובת הדיווח שהונהגה בחוק, הן לפעולות הסברה שהביאו להעלאת המודעות בקרב אנשי מקצוע והן להתגברות האלימות בחברה.
בארה"ב נמצא כי מספר המקרים המדווחים על ילדים שחוו התעללות או הזנחה ב-1990 עמד על למעלה מ-2.5 מיליון, וכי ב-1997 הגיע מספרם לשלושה מיליון (Goodmann & Ahmann, 2001).

גם בצרפת מדווחים מידי שנה בממוצע 21,000 מקרים של התעללות בילדים, מתוכם 700 מקרים מסתיימים במות הילד הקרבן (Saury, 2001).
לגבי שכיחות התופעה בישראל רב הנסתר על הגלוי. החומר המחקרי בנושא התעללות בילדים ובעיקר בדיקת היקף התופעה הוא מוגבל. הנתונים הקיימים מגיעים ברובם ממקורות משניים ומתייחסים למקרים מדווחים בלבד.
במהלך השנים 1995-2004 גדל מספר המקרים המדווחים על ילדים נפגעי התעללות ב-130%, ובשנת 2004 עמד מספרם על 39,000 (בן-אריה, 2005).
עוד עולה מן הדיווחים כי מעל ל-30% מהתיקים שפתחה המשטרה על עבירות נגד ילדים מתייחסים לילדים מתחת לגיל חמש (מקום, 2005).

תפקיד הגננת במניעת התעללות
לגננת תפקיד חשוב בשמירה על זכויותיהם של הילדים ובהדרכתם לשמירת זכויותיהם בגן ומחוצה לו. הגננת היא דמות משמעותית ביותר בחייהם של ילדים צעירים, היא פוגשת אותם ונמצאת איתם במגע יומיומי במשך שעות רבות ברצף (אסקוזידו, 2005). היא קרובה אליהם ומכירה אותם על התנהגויותיהם ותגובותיהם השונות ביחסיהם עם בני גילם, בני משפחתם והצוות החינוכי בגן.

המחנכים, ובכללם הגננות, הם אנשי המקצוע האחראים על רווחתם הפיזית והנפשית של הילדים, ויש להם תפקיד מרכזי באיתור ובזיהוי של התעללות בילדים (Shor, 1997).
ביכולתן של הגננות לשבור את מעגל ההתעללות באמצעות הכרת סימני התופעה ודיווח על מקרים המעוררים חשד סביר.
מרכזיותה של הגננת בחיי הילדים ואופי היחסים ביניהם מגבירים את יכולתה לזהות פגיעה נפשית או פיזית בילדים, לתמוך בילד ולדווח על כך.
הראשונות שבפניהן חושפים הילדים את סודם הן לרוב הגננת והמורה, כך שלאופן תפקודן חשיבות גורלית להמשך ההתערבות.

מכאן נובעת החשיבות הרבה בהכשרת הגננת בנושא מניעת התעללות, באיתור ילדים במצבי סיכון ובדרכי הטיפול והדיווח.
ההתערבות הרצויה והנכונה ביותר איננה טיפול מאוחר בבעיה, אלא מניעת היווצרותה (קדמן, 1999). זאת, באמצעות העמקת הידע של הגננת והפעלת תכנית מניעה בנושא. תכניות הכשרה ומניעה עובדו במשרד החינוך והותאמו לגיל הילדים והן עשויות למנוע או להפחית את היקף התופעה.
ככל שנקדים את גיל חשיפת הילדים לתכנית ההתערבות, כך נגביר את סיכויי הצלחתה. גם למשך זמן הפעלתה משקל רב בהפנמת יעדיה ובפיתוח חוסנם הנפשי של הילדים.

הקושי – בדידותה של הגננת
אחד הקשיים שבפניו ניצבת הגננת בהתמודדותה עם התופעה הוא בדידותה במערכה: לעומת מערכות חינוך אחרות כדוגמת בית הספר, שבהן מועסקים אנשים בוגרים רבים הממלאים תפקידים מגוונים, הגננת ניצבת בחזית לבדה מול הסיטואציה ולעיתים אף מול הורים מבוהלים או כועסים, ללא תמיכה מיידית.
ממצאי מחקרים שנערכו בקרב גננות בישראל מעלים את העובדה כי תחושת הבדידות מתקיימת למרות הימצאותם של מפקחות ופסיכולוגים. לטענת הגננות, כמות התמיכה אינה מספקת ואופי התמיכה הוא נקודתי ולא רציף (ארם ודשבסקי, 2004).

מטרת המחקר הנוכחי היא לבדוק את מידת היענותן של הגננות לחוק חובת הדיווח על התעללות בקטינים ובחסרי ישע ולבחון את הגורמים המשפיעים על החלטתן אם לדווח בשעה שמתעורר חשד לפגיעה באחד מילדי הגן.
המחקר נערך באחד היישובים במחוז ירושלים המונה כ-70,000 תושבים ומאופיין באוכלוסייה הטרוגנית.
שאלון המחקר נמסר ל-110 גננות המועסקות בגנים ביישוב. מתוכן השיבו 91 גננות על פי החלוקה הבאה: 47 גננות מהמגזר הממלכתי-דתי (להלן ממ"ד), 29 מהמגזר הממלכתי (להלן מ"מ) ו-15 גננות מהחינוך המיוחד (להלן חנ"מ).

נתוני המחקר נאספו באמצעות שלושה שאלונים אנונימיים:
– שאלון מספר 1: נתוני רקע אישיים של הנבדקות
השאלון מתייחס לנתונים כמו: גיל, השכלה, שנות ותק במקצוע, השתייכות למגזר, השתלמות בנושא התעללות בילדים וניסיון קודם בדיווח על התעללות.
– שאלון מספר 2: שיקולי הגננת כלפי דיווח על התעללות בקטינים
בשאלון הוצגו 14 היגדים המבטאים שיקולים המציגים דילמות אפשריות הקשורות בדיווח על חשד להתעללות בילדים. לדוגמה: כאשר הגננת מעריכה "שהילד נתון בסכנה" במסגרת ביתו, היא עומדת בפני הדילמה אם לדווח לרשויות, תוך ידיעה שהדיווח עלול לגרום לפירוק המשפחה, או להעדיף שלא לדווח. הגננות התבקשו לדרג באיזו מידה מהווה לדעתן כל אחד מההיגדים שיקול אם לדווח על חשד להתעללות.
– שאלון מספר 3: תפיסת החומרה של מעשה ההתעללות והכוונה לדיווח על כך
בשאלון זה נכללו 10 תיאורי מקרה העשויים להתרחש בגן, תוך התייחסות לחמישה סוגים של התעללות: הזנחה, התעללות פיזית, התעללות נפשית, התעללות מינית ופגיעה מינית בין קטנים.

מטרת השאלון לבחון את תפיסת חומרת המקרה בעיני הגננת, את כוונתה לדווח ואת הגורם שלו היא מעדיפה לדווח.

דיון וממצאים
המחקר מצא כי למרות כניסתו לתוקף של חוק חובת הדיווח ב-1990 עדיין מעל למחצית הגננות (52.7%) נכשלו במילוי חובתן החוקית ולא דיווחו ולו פעם אחת, במהלך כל שנות עבודתן, על חשד להתעללות באחד מילדי הגן.
יתרה מכך, מבין הגננות שדיווחו 26.2% בחרו לדווח למפקחת או לפסיכולוג ולא לפקידת הסעד או למשטרה, כפי שמחייב החוק.

נשאלת השאלה מהם הגורמים המשפיעים על היענותן של הגננות לדרישת חוק הדיווח?
השפעת ההשתלמות בנושא מניעת התעללות בילדים נבדקה במחקרים רבים וברובם נמצאה כאחד הגורמים המשפיעים על הזיהוי והאיתור המוקדם ועל שיעורי הדיווח.
כאמור, השירות הפסיכולוגי-הייעוצי מקיים השתלמויות בנושא לציבור המורים והגננות. עם זאת, בניגוד לארצות כדוגמת אוסטרליה וקנדה, שבהן ההשתלמות היא תנאי קבלה לעבודה במוסד החינוכי (Walsh.et.al, 2005 ,McCollum .2000), בישראל אין הגננות חייבות להשתתף בהשתלמות.

המחקר הנוכחי ביקש לבדוק אם השתתפותן של הגננות בהשתלמות בנושא ההתעללות תשפיע על שיקוליהן על שיעורי הדיווח בפועל ועל תפיסת החומרה והכוונה לדווח ביחס לתיאורי המקרה שהוצגו בפניהן.
הממצאים מעלים תמונה קשה: מתוך 91 גננות שלקחו חלק במחקר, 27 גננות בלבד השתתפו בהשתלמות (מתוכן 4 ביום עיון בלבד) ואילו 64 גננות לא נחשפו כלל לנושא. נתון זה מעורר תמיהה ואכזבה לנוכח העובדה שממוצע שנות הוותק של הגננות שהשתתפו במחקר עומד על 15.4 שנים.
לא נמצאה להשתלמות השפעה מכרעת על שיקולי הגננות ועל שיעורי הדיווח בפועל.
וולש ועמיתיו (Walsh.et.al, 2005) מציינים כי להכשרה פורמלית כשלעצמה לא הייתה השפעה אוטומטית על יכולת המורה לזהות ולדווח על ילדים נפגעי התעללות.

לדבריהם, לדיונים שוטפים המתקיימים בין הצוות החינוכי בבית הספר וכן לאמונות ולערכים של המורה נמצאה השפעה רבה ביותר על התנהגות המורה בפועל.

במחקרה של מקקולם (McCollum, 2000) עלה כי בבתי-ספר שבהם מוסדו מנגנונים שסיפקו הדרכה ותמיכה למורים לאורך כל התהליך, נרשמה עלייה בשיעורי הדיווח. השפעת התמיכה והייעוץ מצד המערכת נמצאה כגורם משמעותי ביותר לצד ההשתלמות. גם במחקרם של גודרד ועמיתיו (Goddard et.al 2002) אף שהמחקר הנוכחי לא בדק את הצורך של הגננות במנגנון תומך, הנתונים מראים כי שיעור גבוה (26.2%) מבין הגננות שדיווחו בעבר בחרו לדווח למפקחת או לפסיכולוג הגן ולא לפקיד הסעד כפי שמחייב החוק.

נתון זה מעיד על הצורך הרב של הגננת, העומדת לרוב בודדה בחזית, במנגנון מסודר שיעניק לה הדרכה, ייעוץ, עידוד ותמיכה רציפים לאורך התהליך כולו.
ייתכן שלו התקיים מנגנון מסוג זה, היינו עדים לשיעורי דיווח גבוהים יותר בקרב כלל הגננות ובפרט בקרב אלה שלקחו חלק בהשתלמות.

השיקולים המנחים את החלטת הגננת בנושא הדיווח
בספרות ובמחקרים צוינו השיקולים המנחים את אנשי המקצוע (לדוגמה: ההערכה שהילד נתון בסכנה, החובה החוקית לדווח ומידת האמון ברשויות המטפלות, כאחד הגורמים המשמעותיים בהחלטה אם לדווח על התעללות בילדים (מרגל, 2001).
בדיקת השיקולים מסייעת בידינו לבדוק מהם הגורמים המשפיעים על החלטת הגננת. מהנתונים עולה כי 91% מהגננות דירגו את החובה החוקית לדווח כגורם המשפיע במידה רבה מאוד על החלטתן לדווח. כלומר, קיימת מודעות גבוהה ביותר לקיומו של החוק. עם זאת, הממצא עומד בסתירה לשיעור הדיווחים בפועל (47.3%).
מהם אם כן הגורמים הנוספים שעלו במחקר העשויים להסביר סתירה זו?

1. כמחצית מהגננות אינן מכירות את החוק ואת נוהלי הדיווח.
2. כמחציתן אינן נותנות אמון ברשויות המטפלות.
3. מעל למחציתן מתקשות לזהות בוודאות את הפגיעה כהתעללות.

שלושת הגורמים הללו הם פונקציה של מחסור בידע. כדי להעלות את שיעורי האיתור והדיווח יש להעניק לגננת הכשרה מעמיקה בנושא, זו אמורה לספק לה כלים לאיתור ולזיהוי סוגי ההתעללויות השונים והיכרות עם פרטי החוק ועם נוהלי הדיווח.
לזכותן של הגננות ייאמר כי השיקולים המופיעים כראשונים בחשיבותם בעיני הגננת הם הדאגה לילד והבטחת שלומו. לעומת זאת השיקולים המייצגים את החשש מהשלכות הדיווח על הגננת דורגו בסוף הרשימה.

שיעור הדיווח על סוגי ההתעללות השונים
מבדיקת דיווחי הגננות בפועל עלה כי מרבית הדיווחים התייחסו להתעללות פיזית (53.5%) או להזנחה (37.2%). כרבע נגעו בהתעללות מינית (25.6%) ורק מיעוטם נגעו להתעללות רגשית (16.3%) או לפגיעה מינית בין קטינים (4.7%).
נשאלת השאלה מה הם הגורמים למיעוט הדיווח על התעללות רגשית ועל פגיעה מינית בין קטינים?

התעללות רגשית
ההסבר למיעוט הדיווח על התעללות רגשית נעוץ בראש ובראשונה בקושי לזהות ולהוכיח את התרחשותה. זאת, בניגוד להזנחה ולהתעללות פיזית, שבהם לרוב סימני הזיהוי ברורים ומוחשיים. סור (Sohr 1997) מציין כי כשלא הייתה בידי המורים הוכחה חותכת לביצוע עבירה, הם נמנעו מדיווח.
כמו כן מדווחים בק ועמיתיו (Beck.et.al, 1994), כי ככל שרמת הידע של המורה בנושא נמוכה יותר, כך הוא ידווח פחות על התעללות רגשית.
ואכן, במחקר הנוכחי נמצא כי גננות שעברו השתלמות דירגו את חובת הדיווח ביחס להתעללות רגשית ברמה גבוהה יותר בהשוואה לאלה שלא השתלמו.
כלומר, גננות בעלות ידע נמוך בתחום אינן מעריכות מקרים של התעללות רגשית כמסכנים את שלום הילד וכמחייבים דיווח.

פגיעה מינית בין קטינים
נושא הפגיעה המינית בין קטינים הוגדר רק בעשור האחרון וההתייחסות אליו במערכת החינוך באה לידי ביטוי רק לפני שמונה שנים בחוזר מנכ"ל (תש"ס 2 א').
למרות השלכותיו הקשות על ההווה והעתיד של הפוגעים והקרבנות כאחד, הנתונים מראים, כי מתוך 43 המקרים המדווחים שני מקרים בלבד התייחסו לפגיעה מינית בין קטינים.
הגורם המרכזי למיעוט הדיווח נעוץ בהכחשה המאפיינת את ההתייחסות לנושא. ההכחשה מגנה מפני הקושי והמבוכה הכרוכים בהכרה ובהתמודדות עם התופעה (ג'ונסון, 1999).

גורם נוסף, העולה מן המחקר, הוא אמונתה של הגננת שיש ביכולתה מתוקף תפקידה החינוכי לטפל בתופעה במסגרת הגן. 36.3% מבין הגננות ציינו כי יטפלו במקרה בעצמן ולא הביעו כוונה לדווח עליו לכל גורם אחר.
בהקשר זה מציין סור (Sohr ,1997) כי בנושאים הקשורים בחינוך, שנתפסו על ידי המורים כחלק מתפקידם, הם העדיפו לטפל בעצמם במסגרת בית הספר ולא לדווח לרשויות.
ייתכן שבשל התרחשותה של הפגיעה בין כותלי הגן, הגננת סבורה שמתוקף תפקידה עליה להתמודד עם הסוגיה באמצעים חינוכיים במסגרת הגן.

אולם, הניסיון מלמד כי הטיפול בקטינים הפוגעים מינית ובקרבנות צריך להיעשות בידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך במיוחד, וכי התעלמות, הכחשה וטיפול לא הולם יביאו לגילויים של התנהגויות מיניות חריגות, שבעתיד עלולות להחמיר באופיין ובתכיפותן (צימרמן, 2001).

גורמי הדיווח המועדפים על הגננת
אחת הדילמות שבפניה ניצבת הגננת בשעה שהיא מחליטה לדווח על חשד להתעללות היא למי לדווח. החלטה על כך מושפעת לרוב הן מאופי האירוע ומגישתה החינוכית.
החוק מתיר לגננת את הבחירה בין דיווח לפקידת הסעד לבין דיווח למשטרה.
מהדיווחים בפועל עולה כי שני שלישים מהגננות דיווחו לפקידת הסעד, 26.2% העדיפו לדווח למפקחת או לפסיכולוג הגן, ורק 7.1% בחרו לדווח למשטרה.

בכל עשרת תיאורי המקרה שהוצגו בפני הגננות בשאלון, הפנייה לפקידת הסעד הייתה בעדיפות ראשונה. יחד עם זאת, במקרים של פגיעה מינית בין קטינים והתעללות רגשית, שבהם כפי הנראה לגננת חסר ידע בנוגע לנחיצות וליעילות הדיווח, הן ביכרו להיוועץ עם גורם מקצועי.
ככלל, העדיפו הגננות את ההליך הטיפולי הנגזר מגישתן החינוכית על פני הענישה.
כשבחרו בגורם הדיווח נעשה הדבר תוך שיקול דעת ובחינת כל מקרה לגופו.

השפעת המגזר החינוכי
כאמור, השתתפו במחקר גננות משלושה מגזרים בפיקוח משרד החינוך: ממלכתי-דתי, ממלכתי וחינוך מיוחד. אף שהחינוך המיוחד אינו מוגדר כמגזר, ההתייחסות אליו במחקר הנוכחי ככזה נבעה מהעובדה שהוא נתון לפיקוח משלו וכן משום שיש לו מאפיינים מיוחדים.
עובדה זו אפשרה להתייחס גם להבדלים בין הגננות מהמגזרים השונים.
מההשוואה בין שלושת המגזרים עלתה התמונה הבאה:

1. קיים הבדל מובהק בשיעור ההשתתפות בהשתלמות: שיעור המשתתפות בהשתלמות בחנ"מ עומד על 53.3% לעומת
34.5% בקרב גננות במ"מ ו-19.1% בלבד בחינוך הממ"ד.
2. נמצא הבדק מובהק בשיעור המדווחות בפועל על חשד להתעללות על פני מגזר: בחנ"מ 80% דיווחו בעבר על חשד,
לעומת 58.6% במ"מ ו-29.8% בלבד בממ"ד.
3. בכל סוגי ההתעללות שיעורי הדיווח בחינוך המיוחד הם גבוהים ביותר ואילו בממ"ד הם הנמוכים ביותר.
4.עוד עולה כי גננות החנ"מ מכירות טוב יותר את החוק ואת נוהלי הדיווח, הן פחות חוששות מהשלכות הדיווח עליהן
ומאמינות יותר ביכולת הרשויות לטפל בילד.

מכאן שלמגזר שאליו משתייכת הגננת השפעה מהותית על עמדותיה ועל התמודדותה עם תופעת ההתעללות בילדים.

מה מקורם של ההבדלים בין המגזרים?
מקור ההבדל שבין החינוך המיוחד למגזרים הממלכתי והממלכתי-דתי נעוץ בהבדל שבין מספר הילדים המתחנכים בגן לעומת גודל ומקצועיות הצוות החינוכי.
מספר הילדים על פי התקן נע בין 30-35, והצוות החינוכי הישיר כולל גננת וסייעת בלבד ותמיכה של פסיכולוג חינוכי.
לעומת זאת, בגני החנ"מ מתחנכים בין 10-12 ילדים בלבד, ולצד הגננת פועל צוות מוגבר ומיומן הכולל, לבד מהסייעת ובת השירות הלאומי, את בעלי התפקידים הבאים: פסיכולוג חינוכי, רופאה, עובדת סוציאלית ועובדים פרא-רפואיים (קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, מטפלת רגשית ועוד).

ככלל, אופי העבודה הפרטנית והאינטנסיביות שבמפגש האישי מול הילד, מזמנים לצוות החינוכי-מקצועי את האפשרות והיכולת לזהות ולאתר ילדים נפגעי התעללות. קשר אישי ומתמשך מאפשר לילד לראות במבוגר דמות משמעותית שלצידה הוא חש מוגן, והוא מוכן לשתף אותה בחוויותיו. קשר זה לדעת בריאנט (Bryant ,2005) מסביר את שיעורי האיתור והדיווח הגבוהים בקרב אנשי מקצוע בגיל הרך, לעומת המתמחים בגילאים בוגרים יותר.
ההסבר הנ"ל מאיר באור חדש את הממצאים במחקר הנוכחי ומבסס את ההנחה, כי שיעור הדיווח מושפע מן הידע בתחום ומקיומו של צוות בין-מקצועי.

כאמור, תנאים אלה של צוות בין-מקצועי תומך, שנמצאו כמעודדי דיווח במחקרים נוספים (Goddard et.al, 2000. Walsh. et.al, 2005. ,McCollum, 2005), אינם עומדים כיום לרשות הגננת בחינוך הרגיל.
באשר להבדלים המובהקים בין המגזר המ"מ לבין הממ"ד, סביר להניח כי מקורם נעוץ בהדגשים הסקטוריאליים השונים שבמדיניות המנחה את העשייה החינוכית.

המדיניות החינוכית נקבעת באגף לחינוך קדם-יסודי. אף שהאגף לחינוך קדם-יסודי מייצג את כלל המגזרים בארץ (ממלכתי, בדואי, צ'רקסי ועוד), הרי שלחינוך הממ"ד פיקוח נפרד משלו בתוך האגף (מחמ"ד), והוא זה שקובע את המדיניות ואת סדר הקדימויות שעל פיו פועלות המפקחות והגננות בסקטור זה.
המחקר הנוכחי לא בדק את ההבדלים הסקטוריאליים במדיניות. אולם, כפי הנראה מדיניות זו שונה בהדגשיה גם בתחום ההתמודדות עם תופעת ההתעללות בילדים והיא המקור להבדלים המובהקים שנמצאו בין שני הסקטורים בכל הפרמטרים שנבדקו במחקר זה.

ובאשר לשיעורי הדיווח הנמוכים במגזר הממלכתי-דתי לעומת שני המגזרים האחרים. עורכת המחקר נוטה לאמץ את הסברם של אפרת-גוט ובן-אריה (2001), המציינים כי בחברה הדתית יש נטייה לפתור בעיות מסוג זה בתוך הקהילה הקרובה, וספק רב אם ידווחו לרשויות הכלליות.
במחקר לא נמצא קשר בין גיל הגננת והוותק שלה במקצוע לבין הדיווח הפועל.
נתון זה עלה גם במחקרים נוספים והוא מחזק את ההנחה כי לגורמים אחרים כמו: עמדות הגננת המושפעת ומתעצבת באמצעות העמקת הידע שלה בתחום וכן מידת התמיכה והסיוע שלה היא זוכה בהתמודדותה עם התופעה, חשיבות רבה יותר מאשר למספר שנות הוותק שלה במקצוע.

סיכום והמלצות
הממצא המרכזי העולה במחקר הוא כי אף שהגננות מודעות לקיומו של חוק חובת הדיווח, מעל למחציתן נכשלות במילוי חובתן החוקית ואינן מדווחות.
מרבית הדיווחים בפועל התייחסו להתעללות פיזית או להזנחה. כרבע נגעו בהתעללות מינית ורק מיעוטם נגעו להתעללות רגשית או לפגיעה בין קטינים.

נראה כי מידת ההיענות לחוק היא פונקציה של סוג הפגיעה ושל רמת הידע של הגננת. ואכן נמצא במחקר כי גננות שלהן ידע רחב דיווחו על כל סוגי ההתעללות, בעוד גננות בעלות ידע נמוך מיעטו לדווח ודיווחו בעיקר על התעללות פיזית והזנחה ולא על התעללות רגשית ופגיעה מינית בין קטינים.
עוד עולה, כי גורם הדיווח שלו מעדיפות הגננות לדווח הוא פקידת הסעד ולא המשטרה. העדפה זו נובעת מגישתן החינוכית, המבכרת את ההליך הטיפולי על פני הענישה.
מבדיקת השיקולים המנחים את החלטת הגננת בדיווח עלה כי השיקולים המופיעים כראשונים בחשיבותם בעיני הגננת הם הדאגה לילד והבטחת שלומו.

לעומת זאת, השיקולים המייצגים את החשש מהשלכות הדיווח על הגננת דורגו בסוף הרשימה.
מהשוואת הנתונים בין שלושת המגזרים שהשתתפו במחקר עולה בבירור כי למגזר שאליו משתייכת הגננת השפעה מכרעת על אופן התמודדותה עם התופעה.
בכל הפרמטרים שנבדקו נמצא הבדל מובהק בין שלושת המגזרים.
גננות החנ"מ הפגינו בקיאות רבה בנושא ושיעורי דיווח גבוהים לעומת גננות הממ"ד, שאצלן רמת הידע ושיעורי הדיווח בפועל היו נמוכים מאשר בקרב גננות המ"מ.

ממצא מרכזי, שעלה במחקרים נוספים וקיבל אישוש במחקר הנוכחי הוא כי לצד הידע בתחום נודעת חשיבות מכרעת לקיומו של צוות בין-מקצועי תומך.
מכאן, ידע הוא תנאי הכרחי לטיפול הולם בתופעה, אך אינו תנאי מספיק.
מבדיקת הגורמים למיעוט הדיווח עלתה התמונה הבאה:
– שיעור הגננות שלהן הכשרה וידע בנושא נמוך, מעל ל-70% מבין הגננות לא השתלמו כלל בנושא.
– כמחצית מהגננות אינן מכירות את החוק ואינן בקיאות בנוהלי הדיווח הנגזרים ממנו.
– מעל למחציתן אינן בטוחות שיש בידיהן כלים לאתר ולזהות מקרי פגיעה בילדים.
– כמחציתן הביעו חוסר אמון ביכולת הרשויות לטפל בבעיה.

המלצות לקובעי המדיניות במערכת החינוך וברשות המקומית
א. שיפור ההכשרה לפני העבודה ובמהלכה:
– יש להבטיח כי במסגרת ההכשרה למקצוע ייכלל קורס חובה בנושא וכי במהלך שנות עבודתה המקצועית תשתלם הגננת בתכנית הכשרה שתשקף תובנות עכשוויות על התופעה ועל דרכי ההתמודדות עימה.
– מעבר להקניית ידע רחב ומעמיק, במהלך ההכשרה יושם דגש על חשיבות האיתור המוקדם והדיווח, כצעד משמעותי ביותר בבלימת התופעה בעודה באיבה.
– בנוסף, על ההכשרה לתת בידי הגננת כלים לאיתור ולזיהוי סוגי ההתעללות השונים במטרה להעלות את ביטחונה העצמי ומסוגלותה להתמודד עם התהליך.
– במהלך ההשתלמות כדאי להפגיש את הגננות עם פקידת הסעד, במטרה לשפר את הקשר עם רשויות הרווחה ולבסס איזה שהוא משוב לגבי הטיפול במקרה המדווח, מבלי לפגוע בחוקי הגנת הפרטיות.
ב. לאור ההבדלים שעלו בין המגזרים החינוכיים, אנו ממליצים לאגף לחינוך קדם-יסודי לאמץ את מדיניות החינוך המיוחד ולשקול הנהגת מדיניות משותפת ואחידה, שתעמוד מעל להדגשים הסקטוריאליים.

ג. מומלץ לרשות המקומית בשיתוף משרד החינוך, לשקול הקמתו של צוות בין-מקצועי הכולל: מפקחת, פסיכולוג, עובדת-סוציאלית, יועצת חינוכית וגננת מובילה בתחום. צוות שייתן מענה זמין, רציף והולם לגננות היישוב ויהווה מערך תמיכה ייעוצי, המלווה את הגננת בתהליך האיתור והדיווח ובתהליך הטיפולי-חינוכי במסגרת הגן.

ביבליוגרפיה

פורסם במקור:הד הגן, מרץ 2008