תוכן
הדרך הראשונה 'לדבר משמעת':
כשההורה רוצה ציות מלא לדרישת משמעת שלו, ואינו מתכוון לתת לילד חופש בחירה או ברירה, עליו להעביר מסר ברור וחד משמעי. עליו להבהיר לילד את רצונו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
במקרים בהם דרישת המשמעת חד משמעית, מומלץ להורה –
– אל תבקש בקול תחינה: "בבקשה, הייתי רוצה שתסדר את החדר…" שכן אם תבקש, ישתמע מכך שלילד יש זכות לסרב.
– אל תציע: "אולי כדאי שתפנה את השולחן?" – כי אז הילד יכול לדחות את ההצעה.
– אל תשאל "אתה מוכן לגשת להכין שיעורים? או "למה אתה לא עוזר?" כי הילד עלול להשיב לשאלתך בשלילה.
– אל תתווכח ואל תשכנע "כדאי לך ללכת איתנו, זה לטובתך" – כי אולי לילד נימוק טוב, מדוע אינו רוצה לעשות כבקשתך.
– אל תאריך בנאומים, כי הילד ממילא אינו מקשיב לך אחרי המילים הראשונות.
– אל תאיים "אם לא תתקלח עכשיו אז לא תשחק במחשב" – כי הילד יכול להחליט שהעונש 'שווה לו' את הפרת המשמעת. בנוסף, לא תמיד אתה מתכוון לממש את העונש. הילד יודע זאת מניסיון עבר ואינו מתרשם מהאיום.
– אל תביע את רצונך באופן מעורפל "אני רוצה שתהיה יותר מסודר" – כי אז הילד אינו יודע איך, ובאלו תחומים עליו להיות מסודר. הוא אינו יודע אם הצליח להיות מסודר או נכשל. מבחינתו הוא ציית להורה גם אם עשה פעולת סדר קטנה ולא משמעותית.
– אל תביע שאיפות ומשאלות "הייתי רוצה שלא תקלל…"
– כי לילד יש רצונות משלו שהם שונים משלך.
– אל תחפש את המוטיבציה של הילד, ואל תנסה ל'הפיק' ממנו רגש חיובי לבקשתך "אני רוצה שתכין את שיעורי הבית ברצינות, שזה יהיה לך חשוב" – פיתוח מוטיבציה הוא תהליך איטי, ועד אז?
– ולבסוף, אל תהפוך להיות היועץ הפסיכולוגי של ילדך "תסביר לי למה אתה לא מסדר את החדר" – חיפוש אחר מניעים רק ישכנע את הילד שיש לו סיבה לא לציית, ולא יביא אותו לשנות את התנהגותו.
ברוב המקרים בהם הורים אינם מצליחים להביא את הילד לציית להם, נמצא כי ההורה לא אמר בברור את רצונו. לפיכך, חשוב שההורה יביע את דרישתו במילים ברורות וישירות, ובטון דיבור החלטי.
ההורה יכול לומר לילדו:
– היכנס עכשיו לחדר, ושים את הצעצועים על המדפים!
– סגור את הטלוויזיה והיכנס להתקלח!
– הורד את הכלים המלוכלכים מהשולחן, והכנס אותם למדיח!
– אני לא מרשה לקלל!
דרישה החלטית מעבירה לילד מסר ברור מה נדרש ממנו, ואמונה ביכולתו לציית. הילד קולט שההורה החלטי ואינו מאפשר סירוב או התחמקות, כך גובר הסיכוי שיציית.
ייתכן, שלחלק מההורים המשפטים לעיל נשמעים כמו פקודות, והם אינם חשים בנוח עמם. הורים רבים יאמרו: "איני אוהב לצוות על ילדי, אני פונה אליו בכבוד ומבקש ממנו באדיבות". למעשה, אין סתירה בין הדברים. דרישה ישירה אינה ציווי בוטה. חשוב להדגיש, כי על אף הטון התקיף, אין בדרישה תוקפנות או פגיעה בילד.
כדי להדגיש את ההבדל בין תקיפות לתוקפנות, קראו את דרישות המשמעת הבאות: "אל תשאל יותר מדי שאלות, אתה תעשה את זה כי אני אמרתי!" או "אני אמרתי ואני לא רוצה לשמוע ממך תגובה!".
דרישות משמעת אלו תוקפניות ומשפילות את הילד. בדרך כלל, ניסוחים כאלו נאמרים על ידי ההורה בכעס רב, ולעיתים בטון מתנשא ונוקשה. כך נוסף מתח מיותר למצב, ההורה והילד נדחפים 'לפינה' של מאבקי כוח ממנה קשה לעיתים להיחלץ. הילד עסוק בהגנה על עצמו ואינו פנוי להקשיב לדרישה ולציית לה.
דרישות משמעת הן יעילות והוגנות, כשהן נאמרות מתוך שיקול דעת ובסגנון דיבור רגוע.