הנחיות
רקע
הצקה, הטרדה ובריונות מתרחשות כאשר תלמיד אחד או קבוצת תלמידים אומרים או עושים לתלמיד אחר דברים לא נעימים או פוגעים. הצקה, הטרדה ובריונות מתרחשות גם כאשר מרגיזים תלמידים בכוונה שוב ושוב בצורה פוגעת לרבות דחיפות ומכות. זהו סוג של גרימת נזק מכוון, שאינו בהכרח מלווה בכוח או בכל סוג של הטרדה פיזית. התעללות מסוג זה יכולה לבוא לידי ביטוי בנידוי, הרחקת תלמיד מהקבוצה, לעג, איום או השפלה, עיוות פנים ועשיית תנועות פוגעות, מכות ודחיפות. פגיעה מעין זו עלולה להימשך זמן רב, ולגרום נזק רגשי רב. הקורבן משנה את התנהגותו, מסתגר, לעתים מגיב בתוקפנות, ולרוב הופך להיות מבודד. לעתים קרובות אין איש יודע על סבלו. רוב ההתעללויות מסוג ההצקות מתרחשות בין כותלי בית הספר. קורה שבתחילה התנהגויות אלה כמעט שאינן גלויות לעין, אך בהמשך הן עלולות להסלים בחומרתן. במחקר שנערך בארץ על הצקות תלמידים עלה כי 63% מהם השתתפו לפחות בהצקה מילולית אחת פעם בחודש. נודעת חשיבות רבה להתערבותם של המורים להפסקת התופעה כבר בשלביה הראשונים על מנת למנוע את ההסלמה וכן לצורך העברת מסר שמדובר בהתנהגות לא נורמטיבית.
התנהגות של הצקות ואלימות מושפעת מן המשולש: צופה-תוקף-קרבן. לצופה יש השפעה רבה ומכאן גם אחריות רבה. צופים פסיביים או מעודדים מייצרים יותר אלימות. כאשר אין קהל – השחקנים יורדים מן הבמה.
הנחיות למנחה
הצקה היא תופעה שכיחה. סביר להניח שבכל כיתה יש מספר תלמידים שסבלו בעבר או סובלים בשעה זו מפגיעה כזו. דיון בנושא זה יכול להוות הזדמנות לאיתור תלמידים שסובלים מהצקה. איתור זה יכול להיעשות גם על ידי הזמנת תלמידים לשתף את מחנך הכיתה בסבלם. יש ליצור תנאים שיאפשרו שיחה אישית עם המחנך בנושא זה. יש לזכור כי ירידה בלימודים או שינויים התנהגותיים אחרים עלולים להוות תגובה להצקה. זו הזדמנות לטפל בבעיה במקום להתמקד בטיפול בסימפטום.
הפעילות
בפעילות זאת שני שלבים:
שלב א: אירוע – מה קרה לאלינור?
אלינור ואני חברות מכיתה א'. בשנת הלימודים שעברה הגיע לכיתתנו תלמיד חדש – ערן. מהר מאוד הוא הפך להיות ילד מקובל. הבנים העריצו אותו, הבנות חיבבו אותו וגם פחדו ממנו כי הוא נהג לאיים שירביץ בכל פעם שלא עשו כדבריו. יום אחד ביקש ערן להעתיק שיעורים מאלינור, שהייתה תלמידה מצטיינת, והיא לא הסכימה. כל אותו היום קילל ערן את אלינור: "שמנה, מגעילה, זונה", ואיים עליה. "חכי ותראי מה יהיה לך" צעק לעברה כשהלכנו הביתה. הצעתי לאלינור להתעלם ממנו, אך הוא המשיך "ללוות" אותנו הביתה באיומים ובקללות. מאז אותו יום לא הפסיק ערן להציק לאלינור: בהפסקות הלך אחריה וקילל ושאר הבנים חיקו אותו. בהתחלה ניסתה אלינור לענות ולהתגונן אבל המצב הלך והחמיר והיא הפסיקה להגיב. כל הבנות בכיתה ידעו שערן יורד לחייה… מקלל, משפיל, מעליב… ריחמתי על אלינור, אבל מה כבר יכולתי לעשות? הבנות בכיתה אף פעם לא התערבו, כולנו הצענו לה להתעלם ממנו. אמרתי לאלינור שחבל שהיא לוקחת כל כך ללב, חבל שירדה בלימודים בגללו, אבל כלום לא עזר. גם כשאלינור התחילה להיעדר הרבה ולא להכין שיעורים חשבנו שהיא מזימה. אז מה אם הוא מקלל ומציק – בגלל זה היא צריכה להפסיק לתפקד?! היא אפילו דיברה איתי על כך שהיא רוצה לעבור בית ספר. מחנכת הכיתה הרגישה שמשהו אינו בסדר עם אלינור והזמינה את ההורים. אני זוכרת שאלינור היתה לחוצה מאוד והבטיחה שתעשה מאמץ להעלות שוב את ציוניה. האמת שכעסתי עליה, כבר לא היה כיף איתה ומצאתי חברה חדשה…
שלב ב: שאלות למחשבה ולדיון
1. כיצד לדעתכם מרגישה אלינור/תלמיד שהוא קרבן להצקות? מדוע?
2. כיצד לדעתכם מרגישה חברתה של אלינור (הכותבת)?
3. מה הופך את אורן למנהיג/למקובל, וכיצד הוא מרגיש?
4. מתי באירוע שלפניך ניתן היה לזהות כמה שיותר מוקדם שאלינור במצוקה?
5. מאילו שיקולים בחרו הילדים לא לשתף את המורה ולא ליזום פעולה שתעזור לאלינור?
6. מה יכלו תלמידי הכיתה לעשות?
7. האם יש לאלינור הזכות לא לתת להעתיק וזאת ללא חשש?
8. האם יש לאלינור את הזכות לדרוש שלא יציקו לה?
9. האם העצה שניתנה לאלינור סייעה לה?
10. האם כשמתעלמים מתופעת ההצקה היא נעלמת?
11. למי יכלה אלינור לפנות?
12. באיזה שלב ניתן היה להתערב, לשנות משהו במהלך העניינים, ובכך למנוע הידרדרות במצבה של אלינור?
13. האם בכיתה שלנו יכול להתרחש אירוע דומה?
14. אילו דרכי התמודדות נוספות הייתם מציעים לאלינור/לחברתה/לכיתה?
15. מה היינו מצפים מהמורה שתעשה בנדון לו ידעה על מה שקרה?
מסרים
1. הצקה החוזרת על עצמה היא התעללות.
2. טיפול לא הולם בתלונה על הצקה יביא בעקבותיו להתגברות התופעה.
3. חשוב לשתף מבוגר בבית הספר בכל מקרה של הצקה.
4. חברים לספסל הלימודים יכולים לסייע רבות לקרבן הצקה. יש מה לעשות.
5. קביעת נורמות ברורות לגבי הטיפול באירועי הצקה תביא להפחתת התופעה.
6. הקורבן הנתבע להתעלם מההצקה נפגע פעמיים: פעם מן ההצקה עצמה ופעם בשל חוסר ההבנה של הסביבה למצוקתו.
7. רגישותנו מתקהה כשאנו מתרגלים לתופעה חריגה. אנו עלולים להפוך לשותפים פסיביים בגרימת סבל לזולת.
8. הצקות מתמשכות גורמות נזק בלתי הפיך לדימוי העצמי של הקורבן.
