תוכן
הגישה
גישתו של חיים עומר לטיפול בהתנהגויות מסוכנות, הרסניות ואלימות של ילדים ושל נוער נשענת על תורה פוליטית-חברתית: תורת ההתנגדות הלא-אלימה. גישה זאת התגבשה כתורה מעשית מפורטת ועקבית בעקבות של פועלו של מהטמה גנדי. במאבקו נגד הבריטים, ששלטו בהודו והפלו את ההודים, הוכיח גנדי את העוצמה של ההתנגדות הלא-אלימה ואת יכולתה המופלאה לגייס תומכים, לשלהב פעילים, לחזק חלשים ולהביא לבלימת האלימות והדיכוי, וכל זאת – בדרכים לא אלימות.
תורת ההתנגדות הלא-אלימה מתורגמת לתחום בעיות ההתנהגות, ובמיוחד התנהגויות סיכון ואלימות של ילדים ושל בני נוער.
מהי התנגדות לא-אלימה?
על-פי גישה זאת, מצד אחד יש להפגין התנגדות נחושה כלפי תופעות של אלימות, ומהצד האחר יש למנוע קיטוב וניתוק חריפים בין הצדדים – המבוגרים הנאבקים באלימות, ובני הנוער הנוהגים באלימות.
הסרת מעטה הסודיות והצהרה על מאבק באלימות
ההתנגדות הנחושה לאלימות מושגת באמצעות תמיכה רחבה. המתנגד אינו פועל לבד. במאבק באלימות ינצחו תמיכה הדדית, סולידריות ושיתוף פעולה. ואיך משיגים בבית-הספר את התמיכה הנדרשת? – לשם כך יש להסיר את מעטה הסודיות מתופעת האלימות המתרחשת בו. בית-הספר לא ינסה להסתיר את בעיית האלימות, אלא יצהיר על כוונתו להיאבק בה ולא להשלים אתה.
מניעה של ניגוד ושל ניתוק בין המבוגרים לילדים
דרך נוספת להיאבק באלימות היא להגביר נוכחות של מבוגרים באזורים מועדים לפורענות. גם בבית וגם בבית-הספר נוכחות המבוגרים יכולה להפחית ולמנוע תופעות של אלימות.
כדי למנוע תופעות של ניגוד חריף ושל ניתוק בין המבוגרים לילדים צריך להשיג תמיכה של גורמים, שאינם מאיימים על הילדים, ואשר עוזרים להם לשתף פעולה עם המבוגרים.
כמו כן, צריך למנוע תופעות, כמו חלוקה של "אנחנו" המבוגרים ו"אתם" הילדים ומאבק כוחות עם הילדים, שכל אחד ינסה להוכיח בו מיהו השולט – מי הבוס. המבוגרים והילדים צריכים לשתף פעולה, להיות קבוצה אחת שפועלת במשותף נגד האלימות. המבוגרים צריכים לנסות לגייס את הילדים ולהפוך אותם לשותפים אקטיביים במאבק באלימות.
תיווך וגישור
גורם נוסף, המבוסס על עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה, שיכול לסייע לשיתוף הפעולה בין המבוגרים והילדים הוא מתווך, מקובל על הילד/ה, שיגשר בין הילדים למבוגרים.
המתנגדים צריכים לפעול לפיוס עם ה"יריב". פעולה זו מפחיתה גם היא את סכנת הקיטוב והניתוק בין עולם המבוגרים והילדים, ומסייעת לשיתוף הפעולה בין הצדדים.
עקרונות הפעולה
מה לא לעשות?
בתסריט המוכר לכולנו, מנהל בית-הספר מתייצב מול התלמידים, נושא נאום חריף בגנות האלימות ומאיים בעונשים קשים… אך לרוב ההרתעה המבוקשת איננה מושגת, ולעתים קרובות התוצאות הפוכות.
מה גורם לכישלון? – נראה, שהגורם הוא הפרה בוטה של עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה:
1. ההופעה המאיימת של המנהל מגבירה את הקיטוב בין מחנה המבוגרים למחנה הילדים.
2. טון הדיבור של המנהל מעביר את המסר "אני הבוס!", ובכך הוא מעורר אצל הילדים הכוחניים רצון להוכיח את ההפך.
3. פעולת המנהל היא יחידנית, ללא גיוס קודם של תמיכה מהקהילה או מהילדים.
4. האיום מביא להגברת המצוד בתוך "ממלכת הנוער" אחר מלשינים פוטנציאליים.
איך לפעול לפי עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה?
כאמור, ההתנגדות הלא-אלימה חותרת לתוצאה ההפוכה: הקטנת הקיטוב ויצירת גשרים אל הרוב הדומם של התלמידים, בתקווה להניעו מעמדת אי-התערבות ולגייסו להתנגד לאלימות.
כדי להתמודד עם בעיות של אלימות ושל ונדליזם, יש לנקוט את הצעדים הבאים:
א. פתיחות וגילוי
בית-הספר יכריז מראש לפני כלל ההורים והתלמידים, שהמאבק באלימות יעמוד מעתה בעדיפות עליונה, וזאת לאור החלטת בית-הספר שלא להשלים עוד עם האלימות. מדיניות זאת תובלט ותודגש לא רק בהכרזה ראשונית, אלא גם בכל מגע של בית-הספר עם ההורים.
ב. גיוס תמיכה
הנכונות לחשוף את בעיית האלימות בבית-הספר ולהיאבק בה בגלוי תפתח את האפשרות לגייס תמיכה למאבק באלימות. בית-הספר יגייס תמיכה רחבה ככול האפשר של גורמים מחוץ לבית-הספר. למשל: עובדים סוציאליים, הורים, מדריכי נוער, בוגרי בית-הספר, שוטרים ממחלקת הנוער, נציגי מועצת התלמידים ועוד. התומכים יתגייסו למאבק באלימות, יציגו את עצמם בפני התלמידים וייצרו יחד עם התלמידים קבוצה של מבוגרים ושל תלמידים, שמטרתם להילחם במשותף באלימות.
ג. מניעת קיטוב וניתוק
המאבק באלימות ייפתח בכינוס פתיחה. בכינוס זה יכריזו המנהל או המנהלת על הרצון של בית-הספר להיאבק באלימות ולא להשלים אתה עוד. מובן, שהמנהל או המנהלת לא ישתמשו באיומים ובחלוקה לשתי קבוצות. הם ידאגו להדגיש בפני התלמידים את העובדה שהמאבק הוא לא של המבוגרים נגד הילדים אלא מאבק משותף של המבוגרים ושל הילדים נגד האלימות.
בכנס זה יכירו המנהל או המנהלת לתלמידים את הקבוצה, שתומכת בבית-הספר במאבק באלימות.
לאחר כנס הפתיחה התלמידים יחזרו לכיתות וידונו יחד עם נציגי קבוצות התמיכה בהיבטים השונים של המאבק באלימות. המטרה היא לגייס את התלמידים למאבק באלימות ולהפוך אותם לשותפים פעילים. גם בדיון תהיה הקפדה על שיתוף פעולה ולא על חלוקה ל"אנחנו" ול"אתם".
התלמידים ידונו גם בשאלות מעשיות, כגון: היכן אפשר לדווח על תופעות של אלימות, וגם יעסקו בשאלות עקרוניות, כגון: האם כל דיווח למורים מהווה הלשנה (ראו את ההפעלה: קשר השתיקה ואת ההפעלה: דיווח לעומת הלשנה).
ד. נוכחות מבוגרים בשטחים המועדים לאלימות
ממחקרים רבים בנושא אלימות של ילדים בבתי-הספר עולה שרוב האירועים האלימים מתרחשים במספר קטן של מקומות "נקיים ממבוגרים". נוכחות של מבוגרים בשטחים אלה מביאה להפחתה משמעותית באלימות.
אם כן, לאחר גיוס התמיכה המורים לא יצטרכו לעמוד לבדם מול תופעות האלימות. יתלוו אליהם נציגי קבוצות התמיכה ונציגי התלמידים.
השעיה מבית-הספר בתגובה לאלימות
אירועים אלימים ימשיכו להתרחש גם לאחר הפעולות, שתוארו בסעיפים הקודמים. כלומר, כל פעולות הגיוס והמניעה אינן תחליף לסנקציות. ההצעה הבאה מנסה להפוך את ההשעיה מבית-הספר לכלי, המחזק את המסר של תכנית ההתנגדות הלא-אלימה:
1. מתן פומבי לאירועים האלימים ולסנקציה עליהם
כפי שנאמר, על-פי תורת ההתנגדות הלא-אלימה, צריך להודיע מראש מה בית-הספר מתכוון לעשות ואילו צעדים הוא עומד לנקוט. אנו מציעים לבית-הספר להכריז מראש לפני כלל ההורים והתלמידים שבית-הספר ייתן פומבי לכל אירוע אלים ושיגיב בהשעיה של כל ילד או ילדה שיהיו מעורבים בפעולה אלימה. במתן פומבי אין צורך לפרט את שם הילדים המעורבים, אך יש צורך לתת את כל הפרטים על האירוע האלים ועל הצעדים שביה"ס נקט.
מדיניות זו תובלט ותודגש לא רק בהכרזה ראשונית, אלא גם בכל מגע של בית-הספר עם ההורים.
2. תיאום ההשעיה עם ההורים
על-פי עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה, צריך למנוע ניכור וקיטוב בין השותפים, ויש לפעול בהדדיות ובשיתוף פעולה. למשל, הודעה אנונימית בכתב להורים על כוונת בית-הספר להשעות את בנם או את בתם גורמת לתחושה קשה אצל ההורים ועלולה לגרום להם להזדהות עם הילד/ה ולהתנכר לבית-הספר. כדי למנוע זאת, יש לפנות אל ההורים אישית לפני תחילת ההשעיה בפועל, ולשתף אותם בתהליך.
3. משימות לימודיות וחיפוש פתרונות
כדי למנוע ניתוק של הילד או של הילדה, המושעים מבית-הספר, עליהם לחוש כתלמידים בבית-הספר גם בזמן ההשעיה. חשוב גם שההורים ירגישו שבית-הספר משתף עמם פעולה בחיפוש דרכים למנוע את הישנות האלימות בעתיד.
שתי המשימות מצריכות גישור ותיווך, שהם מעקרונות ההתנגדות הלא-אלימה. דרך אופטימלית להעברת המשימות הלימודיות היא באמצעות ביקור של תלמידים מהכיתה. בנוסף, ייבחר מתווך מתאים, שיבוא לדון עם הילד/ה על דרכים למניעת אלימות בעתיד.
4. חוזרים מן ההשעיה לבית-הספר
לפני החזרה לבית-הספר של הילד או של הילדה שהושעו, יש ליצור קשר טלפוני עמם ועם הוריהם ולברר אם הם זקוקים לסיוע כלשהו בהקלת החזרה. יש להודות להם על שיתוף הפעולה, ולהציע להמשיך ולקיים את הקשר הטלפוני עם ההורים גם בשבועות שלאחר ההשעיה.
פעולות אלה משפרות את הסיכוי למנוע נתק ולקדם את הצלחת התהליך. כמו כן, ילדים שהושעו זכאים עם שובם לחוש שבית-הספר מקבל אותם ושהם חלק מהכיתה לכל דבר ועניין.
על-פי עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן לבצע גם מחוות פיוס וקירוב כלפי המושעים החוזרים.
טיפים
ארבעת הצעדים להתמודדות עם בעיות של אלימות ושל ונדליזם – על-פי עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה:
א. פתיחות וגילוי – יש לדבר בגלוי על המאבק באלימות בפני כל הגורמים – מורים, הורים ותלמידים ולקבל על עצמנו את המחויבות לדווח
על כל אירוע אלים והטיפול בו.
ב. גיוס תמיכה – יש לגייס תמיכה רחבה ככול האפשר של גורמים מחוץ למערכת ובתוכה.
ג. מניעת קיטוב וניתוק – התלמידים צריכים להרגיש שהם נוטלים חלק במאבק נגד האלימות. אין כאן חלוקה בין תלמידים למורים, אלא
קבוצה שעובדת במשותף למניעת אלימות.
ד. נוכחות מבוגרים בשטחים המועדים לאלימות – נוכחות זאת מביאה להפחתה משמעותית באלימות. מורים יוכלו לעשות זאת, אם
ישתכנעו לפעול על-פי עקרונות ההתנגדות הלא-אלימה, וכן אם יקבלו תמיכה מערכתית רחבה מגורמים נוספים.
ה. השעיה מבית-הספר בתגובה לאלימות
סנקציה זאת מוכרת לכולנו, והיא בעייתית ולא יעילה, אולם ניתן להפוך אותה לכלי, המחזק את המסר של תכנית ההתנגדות הלא-אלימה בדרכים אלה: מתן פומבי לאירועים האלימים ולסנקציה עליהם, תיאום ההשעיה עם ההורים ושיתוף פעולה אתם, שמירה על קשר עם התלמידים המושעים בתקופת ההשעיה ובחזרתם לבית-הספר וניסיון למצוא פתרונות לאלימות יחד עם התלמידים המושעים, באמצעות מתווך המקובל עליהם.
