שלום,

השיטה, שפיתח רודולף דרייקורס (1957, 1989), מספקת כלים שיכולים לעזור לגננת לעזור לילד.

דרייקורס מניח שלוש הנחות יסוד:

1. לכל התנהגות יש משמעות חברתית.

2. לכל התנהגות יש מטרה.

3. לכל אדם יש תפיסה משלו.

משמעת, על-פי גישה זאת, היא מציאת דרכים להשתלב בחברה על-ידי קבלת החוקים השוררים בה. לעומת זאת, בעיית משמעת משמעותה התנהגות שמפריעה לתפקוד של הקבוצה ולהתפתחותה. התנהגות כזאת נובעת מקונפליקט בין הרצון להיות שייך לקבוצה לבין השאיפה להיות ייחודי. כל יחיד, בין אם הוא ילד (או ילדה) או אדם מבוגר, מאמץ לו מטרות ומתנהג לפיהן על מנת להשתלב בחברה.

מטרות מוטעות

לעתים היחיד מציב לעצמו מטרות מוטעות. מטרה מוטעית משקפת את תפיסת העולם השגויה של היחיד. לדעת דרייקורס, יש ארבעה סוגים של מטרות מוטעות, שגורמות להתנהגויות היוצרות בעיות משמעת:

1. הפגנת כוח               3. הענשה או נקמה

2. השגת תשומת לב      4. חוסר יכולת מדומה

המטרה המוטעית של אוהד 

אכן, האירוע שתואר לעיל, מציג בעיה של השתלבות חברתית. מתיאור האירוע נראה שאוהד הציב לעצמו את המטרה המוטעית מספר 3 – הענשה או נקמה. לכן, כאשר הוא כועס, הוא מעניש את כולם והורס "את כל העולם".

חשוב להבין: בחירה במטרה מוטעית נובעת מהתנסות ומלמידה בעבר. ילדים בוחרים בהתנהגות מסוימת, לאחר שדרכי התנהגות אחרות לא עזרו להם, לדעתם, ולא השיגו את מטרותיהם.

וחשוב מכול: צריך להבין שילדים, בהתנהגותם הבעייתית, מאותתים על מצוקה ועל קשיים.

את הטיפול יעשו רק הגנן או הגננת, ולא הסייעים או הילדים.

לפעולה מישורים שונים:

1. בירור ישיר – בשעה של רגיעה כדאי לשאול את הילד או את הילדה מדוע הם מתנהגים כך. לעתים שאלה שנשאלת בנחת, מתוך התעניינות אמתית, ולא מתוך כעס או האשמה, מאפשרת לילדים לספר מה מציק להם.

2. עריכת תצפיות – מה מרגיע את הילדים הנסערים? אילו פעילויות הם אוהבים לעשות בגן? מומלץ לאפשר להם לפעול בפעילויות אלה, גם אם יש בכך מראית עין של אפליה.

3. משוב חיובי – במקביל, כדאי לבדוק איזה סוג של משוב חיובי גורם לילדים סיפוק (מילה טובה, חיבוק, ביצוע תפקיד חשוב כגמול על איפוק או על הצלחה), ולהרבות במשוב כזה. יש ליצור הזדמנויות כדי לחזק אותם, לשבח אותם ולהראות להם שהם יכולים לקבל סיפוק גם ללא התנהגות תוקפנית ואלימה. כך ניתן לפתח אצלם דימוי עצמי חיובי יותר, וכך הם יראו שניתן להשיג הערכה גם בדרכים לא אלימות.

4. הפסקת ההתנהגות – כאשר הילדים מתחילים בהתנהגות הפרועה יש להפסיק אותה מיד, אבל לא לשלוח אותם ל"עונש" או "להירגע", כי במצב כזה הם אינם מסוגלים להשתלט על עצמם. חיבוק הוא רעיון מצוין ודרך מצוינת!!! מכיוון שהפסקת ההתנהגות השלילית צריכה להיות בדרך של הצבת גבולות בצורה פיזית ברורה, החיבוק עושה בדרך חיובית.

5. הסבר ללא כעס – כדאי לא לכעוס, אם כי זה קשה מאוד. חשוב, במקביל לאחיזה, לומר משפט, כגון: "אני לא אתן לך לפגוע/להרביץ/להרוס!". יש להגיד את הדברים בתקיפות, בצורה ברורה ביותר, אבל לא בתוקפנות או בכעס. יש להחזיק את הילדים הנסערים צמוד לגוף ולא לשלוח אותם להירגע, כי במצב זה הם אינם יכולים להירגע בעצמם.

6. שיקוף המצב – לאחר אמירת המשפט ("אני לא אתן לך לפגוע/להרביץ/להרוס!"), תוך כדי האחיזה הצמודה (גם אם הילד/ה מתנגד/ת), יש לשקף לילדים את מה שקורה, בשקט, בחביבות, אבל בנימה חד-משמעית.  במצב זה אפשר לומר לילדים משפטים, כגון: "אני יודע/ת שאת/ה כועס/ת. אפילו כועס/ת מאוד. אבל גם כשאנחנו כועסים, אנחנו לא מרביצים. אני אוהב/ת אותך, ואעזור לך להירגע, ואחר כך נחשוב איך אפשר להגיב כשכועסים מאוד. אולי את/ה יכול/ה…"

הערה: במצב הזה אין טעם להעניש. הילדים כבר יודעים שהם ייענשו, אבל הם אינם יודעים מה לעשות עם עצמם. אם נשחרר אותם מהאחיזה, הם יחזרו להתנהגות הפרועה, כי זה מה שהם יודעים. ועוד דבר: כדאי לפעול בדרך שתפתיע אותם.

7. הצעה לפעילות אחרת – במקרה של אוהד, אפשר להציע לו, למשל, לשחק במשחק שהוא אוהב (או את הפעילות שראינו לפני כן שהיא גורמת לו הרגשה טובה), גם אם זה לא נוח לגנן/ת (או לסייע/ת).

דוגמה: אפשר להציע לאוהד לצייר בחצר, כפי שהוא אוהב, גם אם בגן הזה אסור לצייר בחצר, אך לא להרשות זאת לילדים אחרים*.

פעילות מסוג זה יוצרת אמון וביטחון, וזה מה שאוהד צריך. הוא ילמד שהגננת עוזרת לו ושומרת עליו מעצמו, מההתנהגות ההרסנית שלו. לאט לאט, בתהליך ארוך, מספר התקפי האלימות יפחת, הוא יירגע ויאמץ דרכי התנהגות אחרות. זה לא יקרה מהר וזה לא יקרה מעצמו. על הגננת להתייחס לזה כאל פרויקט מורכב ולהיות עקבית וברורה. הסיפוק של הגננת, לאחר שהיא תצליח, יהיה גדול, והיא תציל ילד!

הערה:

אין ספק שטל, הילדה, אינה קשורה ישירות להתנהגותו של אוהד. היא משמשת רק זרז (טריגר). אוהד צריך ללמוד איך לנצל את כוחותיו למטרות חיוביות, וטל אינה יכולה, ואינה צריכה, ללמד אותו או לשאת בתוצאות של התנהגותו. היא גם אינה חייבת לשחק עם אוהד. בעניין זה אפשר להסביר לאוהד שאם הוא יהיה רגוע, אולי היא תסכים לשחק אתו, ואולי לא. ניתן גם לעזור לו לתכנן איך להציע לה לשחק.

מקורות מידע מומלצים:

1. המאמר "כעסים, אגרסיות ובעיית הנשיכות מאת דפנה בן ברוך.

2. דרייקורס, ר. (1957). פסיכולוגיה בכיתה. תל אביב: אוצר המורה.

3. דרייקורס, ר. (1989). התמודדות עם התנהגות בלתי נאותה של ילדים. תל אביב: ספרית פועלים.

*  במקרה כזה ילדים אחרים יכולים להתלונן: "מה, מגיע לו פרס?!" – אל תיבהלו! הגן אינו דמוקרטיה והגנן או הגננת הם אלה שמחליטים מה טוב ומה נכון לעשות (מתוך שיקול דעת מקצועי כמובן), ללא צורך בהצבעה או בקבלת אישור מהילדים.

הגננים יכולים להסביר לילדים: "זה לא פרס. אוהד אוהב לצייר, ויודע לצייר יפה, ולכן עכשיו הוא יצייר ויירגע". ואפשר לא לענות להם כלל. ילדים אינם טיפשים. הם יודעים שלאוהד יש בעיה, וגם הם מעוניינים שהוא לא יציק להם. אם בכל זאת ילד אחר מנסה לחקות את ההתנהגות של אוהד, על מנת למשוך תשומת לב, כדאי לחבק גם אותו ולהסביר שתשומת הלב ניתנת גם בלי התנהגות פרועה והרסנית.