לאם המודאגת.

יכולות להיות מספר סיבות להתקפי הזעם של בנך. בין הסיבות: חוסר סבלנות, סף כעס נמוך, חוסר גבולות, אי הכרה של כלים לתקשורת טובה ולפתרון בעיות, רצון למשיכת תשומת לב ועוד. על פי התיאור ששלחת אני מבינה שהבעיה לא חדשה ולא זמנית, ואני בהחלט מבינה את הייאוש שלך.

אתייחס בתשובתי לשתי סיבות אפשריות, שונות מאד זו מזו, ואני מקווה שתמצאי את הפיתרון שמתאים לך:

אפשרות א': ילדך גילה שיש לו כוח. כשהוא רוצה משהו ולא מקבל אותו הוא חווה כעס או תסכול, ואז הוא מתפרץ והסביבה (את, או הגננת) נבהלת, או מתייאשת, ומגיבה לדרישותיו. יתכן שהוא אינו מקבל את מבוקשו הישיר אבל הוא בהחלט מקבלת מנה גדושה של תשומת לב מהסביבה והדבר נותן לו כנראה סיפוק. לדעת פסיכולוגים ואנשי חינוך הילד במקרה הזה פשוט מציג הצגה. ובהצגה זקוקים לקהל. אם לא יהיה לו קהל הוא יירגע וילמד שדרך זו אינה מספקת לו דבר. לכן, על מנת למנוע את ההתקפים, יש לשנות את הדפוס שנוצר. אתאר כאן שלושה שלבים להתמודדות:

מניעת הבעיה: ככלל, מומלץ ללמד את הילד איך להתמודד עם כעס ועם תסכול. יש לעשות זאת לא בעיצומו של התקף אלא לאורך כל היום, בהערה, בדוגמא אישית, בחיזוק כאשר הוא מצליח לבצע משימות וכד'. בנוסף, רצוי גם לזהות את הסימנים המקדימים להתקף הזעם ולאתר את המצבים שבהם הילד נכנס להתקפים אלו. ברגע שמזהים שמתחיל "להתבשל" התקף, כדאי, ומיד, לעזור לו ולהקל עליו, ולא לתת לו להתמודד לבד עם המצב שנוצר.
פתרון הבעיה: כאשר ההתקף קורה יש להתעלם ממנו. פשוט לא להגיב, להתרחק או להכניס
אותו לחדר שבו הוא אינו יכול להזיק לעצמו, ולחכות עד שההתקף ייגמר. ברור מאליו שזה ממש לא פשוט. דרוש כוח רצון אדיר לראות את הילד משתולל, לשמוע אותו צורח – ולהתעלם, אבל זה מה שדרוש. אם לא יהיה קהל – ההצגה תסתיים. הגידי לעצמך שאת עושה לו טוב בזה שאת מתעלמת. חזקי את עצמך במחשבה שכך את מלמדת את ילדך להתמודד עם עצמו, ומלמדת אותו שבדרך שבה הוא בחר הוא לא ישיג מאומה. אפילו לא אותך.

מיד בתום ההתפרצות גשי אליו, חבקי אותו, אמרי לו שאת שמחה שהוא השתלט על עצמו ונרגע. עשי איתו משהו שהוא אוהב ואמרי לו משפט כגון: "אני מאד אוהבת אותך אבל איני אוהבת לשמוע את הצרחות". כך הוא יבין שתגובתך היא כלפי ההתנהגות שלו ולא כלפיו.

הסבר לגבי שינוי הכללים: לאחר הרגיעה, הסבירי שהכללים השתנו. כשהוא רוצה משהו, שניכם תשקלו אם ניתן לספק את רצונו או לא, בלי קשר להתנהגותו. הסבירי שהוא יוכל להתנדנד, או לעשות משהו אחר שהוא רצה, כשזה יהיה אפשרי. כך הוא יבין שלא התנהגותו (קרי: התקף הזעם) תביא לו את מבוקשו אלא נסיבות אחרות.
אפשרות ב': לאור העובדה שאת מציינת שההתנהגות החריגה מופיעה גם בגן וגם בבית, ולאור העובדה שהילד נמצא כבר בטיפול של פסיכולוגית. יתכן שרצוי לגשת עם הילד לבדיקה פסיכיאטרית. יכול להיות שהבעיה אינה נעוצה בחוסר שליטה של הילד אלא בהתקפים פסיכוטיים שאין לו שליטה עליהם, ובמקרה כזה טיפול תרופתי, שמשולב עם טיפול פסיכולוגי, יכול להקל ולעזור, קודם כל לילד וגם לסביבה.

לגבי הרחבה של אפשרות א' אני מציעה לעיין בספר:

וויקוף, ג" ויונל, ב' (1997). לחנך בלי מכות ובלי צעקות. תל אביב: הוצאת מטר. בפרק: התקפי זעם (ע' 46-50).