תוכן
זה קורה בבית הספר, זה קורה ברחוב, זה קורה בבית וזה מדיר שינה מעינינו. תופעת התוקפנות בקרב ילדים מעסיקה אותנו כהורים, כאנשי מקצוע, כחוקרים וכחברה המשלמת מחיר חברתי קשה בשל תוקפנות ילדינו. התוקפנות מהווה את אחת הבעיות החברתיות המרכזיות בעולם המערבי והיא נמצאת במרכז המחקר הפסיכולוגי (Anderson & Bushman, 2002; Bandura & Walters, 2010 ). ההתנהגות התוקפנית היא המדאיגה מבין ההתנהגויות האנושיות בשל התוצאות החמורות שיש בצידה כלפי פרטים וקבוצות (Bandura, 1997). מעבר לפגיעה באחר, לתוקפנות יש מחירים אישיים לא מבוטלים. ילדים תוקפניים אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו חברתיות משלמים על כך מחיר יקר כל חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפחותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (Tremblay, 1999).
רק לאחרונה היינו עדים לתוקפנות קיצונית בדמות הרצח המזעזע שביצע צעיר כאשר ירה למוות בעשרים ילדים וששה מבוגרים בבית ספר בקונטיקט שבארצות-הברית. כיצד ניתן להסביר התנהגות תוקפנית קיצונית כל כך? איזה מרכיב קריטי צריך להתקיים כדי לצאת למסע הרג מזעזע שכזה? הנטייה שלנו כאנשי מקצוע וכאנשי חינוך היא למקד את תוכניות המניעה וההתערבות במיומנויות שליטה עצמית (Ronen, 2005), אך האם זה מספיק? כפי שנראה להלן, מרכיב זה לבדו אינו מספיק. שליטה עצמית חייבת להתקיים בצד מרכיב נוסף – ערכים פרו חברתיים לפיהם חשוב לאדם לא לפגוע באחר גם כאשר הוא במצב מצוקה (Chadha & Misra, 2004).
התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים-סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים (Bandura et al, 2001; Bandura & Walters, 2010 ). בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם שמאפשרים לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
לתוקפנות פיסית, שבאה לידי ביטוי בפגיעה פיסית מכוונת כלפי האחר, יש מרכיבים קוגניטיביים ורגשיים. המרכיב הקוגניטיבי קשור במחשבות עוינות, המתייחסות לחשיבה שלילית וקבועה של האדם על סביבתו (Anderson & Bushman, 2002). חשיבה זו מקורה בדרך בה האדם מקודד מצבים חברתיים, מפרש אותם כמאיימים, לא הוגנים ולכן לא ראויים לאמון. בתהליך של עיבוד המידע החברתי קיימת נטייה אצל ילדים עם מחשבות עוינות לפרש מצבים באופן שלילי ומוטה ולייחס כוונות עוינות לאחר, פרשנות אשר מובילה להתנהגות תוקפנית (Crick & Dodge, 1994; Dodge et al, 2002).
המרכיב הרגשי הקשור לתוקפנות הוא הכעס (Buss, 1961). בדרך כלל הכעס משכו קצר, אך בקרב אלו המאופיינים במחשבה עוינת, הכעס עלול להמשך זמן רב (Bushman et al, 2005; Denson, Pedersen & Miller, 2006;). כעס זה מאפשר לאדם לשמור על הכוונות התוקפניות שלו לאורך זמן על ידי כך שהוא מעמיק את הזיכרון כלפי האירוע ומגביר את הכוונה לפגיעה באחר (Berkowitz, 1990). שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס; להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה; ולבטא את הכעס בדרך שהיא יעילה לו (Southam- Gerow & Kendall, 2002).
