תוכן
בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת שנערכה לפני כחודשיים, מסר רב-פקד ירון שטרית, ממדור הנוער במטה הארצי של המשטרה, כי בשנת הלימודים האחרונה חלה עלייה של 54 אחוז במספר התיקים שנפתחו במשטרה נגד תלמידים שנחשדו בפגיעה פיזית במורים. מספרם עלה מ-37 בשנת הלימודים 2001/2 ל-57 בשנת הלימודים 2002/3. האירוע הקשה שהתרחש בתחילת נובמבר בבית הספר "עמל" בקריית מלאכי הוא רק דוגמה אחת מני רבות לאלימות הגוברת נגד מורים.
האירוע התרחש בזמן ההפסקה, כאשר עשרות תלמידים יצאו מכיתותיהם ברעש מחריש אוזניים ובאי סדר בולט אל מסדרונות הבניין ואל החצר שלו. על פי הנוהל המקובל בבית הספר, שלושה מורים כוננים ניצבו שם על המשמר כדי לפקוח עין על הנעשה. דקות אחדות לאחר תחילת ההפסקה, הבחין אחד מהם בשלושה תלמידים מבוגרים וגדולי גוף שהתגרו בילד צעיר וצנום מהם שנראה מפוחד ומשווע לעזרה. אחד המורים הכוננים שהבחין במצוקת התלמיד הצעיר וניגש לבדוק את סיבותיה, מצא עצמו בתוך תגרה אלימה.
על מה שהתרחש אז סיפרה מנהלת בית הספר אורנה ירקון לעיתונאית שרי מקובר מ"מעריב": "עוד ועוד תלמידים התקהלו סביב המורה והתחילו להכות אותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו. אחרים צפו בנעשה, והיו – איך לומר – די משועשעים. אחר כך זרקו על המורה את פח האשפה, על תכולתו, ופרצו בצחוק. רק כשהגיעו שני הכוננים הנוספים הסתיימה התגרה. המורה חוץ פצוע, מושפל ומבויש, ופונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים קפלן ברחובות".
אירוע דומה התרחש למחרת, הפעם בבית ספר תיכון בראשון לציון. שיחה שגרתית בין מורה לכמה מתלמידיה, שהתנהלה בהפסקה ליד דלת הכיתה, הפכה לאירוע אלים שתחילתו בצעקות על המורה, המשכו באיומים עליה, וסופו שאחד התלמידים הטיח דלת על אצבעות ידה. המורה הובהלה לבית חולים, ושם אובחנו שברים בשלוש מאצבעותיה. בית הספר שבו התרחש האירוע הזה הוגדר על ידי קצין במשטרת ראשון לציון בתור "מוסד חינוכי איכותי".
משיחות עם בעלי תפקידים בשני ארגוני המורים – הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים – ומעיון בקטעי עיתונות שנאספו בשנה האחרונה על ידי גורמים שונים העוקבים אחר תופעת האלימות נגד מורים, עולה בבירור ששני המקרים הללו אינם יוצאי דופן. "מקרי אלימות נגד מורים מתרחשים כמעט מדי יום ביומו", אומרת עופרה דונסקי, המשנה למזכ"ל הסתדרות המורים. דונסקי אחראית מטעם הסתדרות המורים להפעלת "קו פתוח" לפניות מורים שהותקפו במסגרת עבודתם. בקו הפתוח הזה מתקבלות, לדבריה, תלונות רבות שעניינן אלימות חמורה נגד מורים.
הדוגמאות הן רבות מספור וממחישות לא רק את חוסר האונים של המורים אלא גם את חוסר התגובה של המערכת האמורה לגבות אותם ולסייע להם. בינואר 2002 למשל התלוננה מורה על תלמידה בת 15 שהשליכה לעברה כיסא במהלך שיעור כימיה ופגעה בראשה. בעקבות תלונת המורה הושעתה התלמידה מהלימודים לארבעה ימים. בדצמבר 2002 הכה תלמיד באשדוד את אחד ממוריו. התלמיד נדרש להתייצב מייד לבירור אצל מנהל בית הספר. בדרך מהכיתה ללשכתו של המנהל הוא הספיק להזעיק בטלפון את אמו. האם, שהגיע הלמקום מייד, התפרצה לחדר המנהל, גידפה אותו וסטרה לו על לחיו. מורי בית הספר השביתו את הלימודים לשעה אחת. תלמידים ששיחקו בחצר של בית ספר מקיף בנהרייה בינואר 2003 הפריעו בצעקותיהם למהלך שיעור שהתקיים בכיתה סמוכה. כאשר המורה שהעבירה שם את השיעור ביקשה מהם לא להפריע, הם המטירו על חלונות הכיתה אבנים שניפצו את השמשות ופגעו במורה. מיידי האבנים הושעו מהלימודים לשלושה ימים. חודש לאחר מכן, בבית ספר באזור הקריות, חיבלו תלמידים בשעת הפסקה בכיסאה של המורה; כששבה המורה לכיתה והתיישבה התמוטט הכיסא תחתיה והיא השתטחה על הרצפה לקול צחוקם של התלמידים. שלושה תלמידים הודו בארגון המעשה והושעו לשלושה ימים.
"שלושים וחמש שנים אני מלמדת ומעולם, עד השנה, לא נפגעתי מתלמיד", סיפרה רינה אקוטונס, מורה לאנגלית בתיכון המקיף ז' בבאר שבע, לכתב של שבועון מקומי בעיר. "תלמיד שלא השתייך לכיתה שבה לימדתי נכנס לכיתה שלי והתיישב בין התלמידים. שאלתי אותו אם הוא שייך לקבוצה והוא אמר שלא. אמרתי לו שאני מבקשת שייצא ויאפשר לנו להמשיך בשיעור. הוא סירב. פניתי אליו עוד כמה פעמים בצורה יפה אבל הוא השיב לי בגסות. כשנמאס לי אמרתי לו 'או, קיי, תעשה מה שאתה רוצה, ובסוף השיעור נפתור את הבעיה עם סגן המנהל'. זה לא מצא חן בעיניו. הוא קם, התקרב אליי וירק על המשקפיים שלי. אינסטינקטיבית הזזתי את היד, שלא ימשיך לפגוע בי. הורדתי את המשקפיים שהיו מלאים ברוק, והתנועה הזו הצילה את עיניי, כי מייד אחר כך הוא נתן לי אגרוף בעין. המשכתי לעמוד שם בהלם מוחלט והוא המשיך להכות אותי. מורים שהוזעקו לכיתה נכנסו בדיוק כשהוא התכוון לזרוק עליי שולחן. הגעתי לחדר המורים נפוחה ופצועה, מלאה חבורות כחולות ואדומות בכל הגוף. מייד נלקחתי לבית חולים".
מה חושבים מורים, הורים ותלמידים על שורשי האלימות
שני סקרים רחבי היקף שנערכו על ידי שני ארגוני המורים – הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים – ניסו לעמוד על ממדי התופעה ולהתחקות אחרי גורמיה. הסקר שהזמינה הסתדרות המורים נעשה ב-1999 על מדגם שהקיף 512 מורים בכיתות א'-י"ב, 514 הורים לתלמידים בכיתות א'-י"ב, ו-309 תלמידים בכיתות י'-י"ב. תמונת המצב שעלתה ממנו קשה ביותר. לא פחות ממחצית המורים שרואיינו סיפרו כי נתקלו אישית במהלך עבודתם בגילויי אלימות של תלמידים כלפיהם או כלפי עמיתיהם. כשני שלישים מהמורים אמרו ש"גילוי האלימות השכיח ביותר" הוא "קללות", 15 אחוז סיפרו שהיו עדים למקרים של "אלימות פיזית", 12 אחוז העידו על מקרים שתלמידים "גרמו נזק" למכוניותיהם של מורים ו-8 אחוזים ציינו שהם או עמיתיהם סבלו מ"הטרדות טלפוניות" מצד תלמידים או הורים.
"מתקבל הרושם", כתבו עורכי הסקר, "כי גילויי האלימות, ובעיקר 'קללות' ו'אלימות פיזית', שכיחים במגזר היהודי הרבה יותר מבמגזר הערבי. 49 אחוז מהמורים היהודים, לעומת 26 אחוז מהמורים הערבים, דיווחו על גילויי אלימות "שהיו מכוונים אישית נגדם". מצבם של המורים הערבים קצת יותר טוב ממצבם של עמיתיהם היהודים, מסבירה עופרה דונסקי, בעיקר בגלל שמעמדו וסמכותו של המורה בחברה הערבית נשחקו פחות מבחברה היהודית.
נתונים לא פחות מעניינים עולים מפרקי הסקר המנסים לאתר את מה שעורכיו הגדירו "הגורמים הנתפסים כמרכזיים בהשפעתם על התגברות האלימות בבתי הספר". הסוקרים ביקשו מהמרואיינים בכל שלוש הקבוצות – מורים, הורים ותלמידים – לציין "גורם מרכזי אחד" להתגברות האלימות בבתי הספר. במפתיע או שלא במפתיע, הגורם שנגדו הופנו מספר האצבעות המאשימות הרב ביותר, בכל אחת משלוש הקבוצות, היה "התקשורת": 44 אחוז מהמורים, 47 אחוז מההורים ו-36 אחוז מהתלמידים האשימו אותה בהיווצרות האלימות. חלק ממאשימי התקשורת כיוונו את תשובתם להשפעתם השלילית של הסרטים האלימים המשודרים בטלוויזיה ושל חומרים אלימים שתלמידים נחשפים אליהם באינטרנט. חלק אחר ממאשימיה התכוונו בעיקר להשפעת העיתונים, ובמיוחד העיתונים המקומיים המדווחים בהרחבה על מקרי אלימות המתרחשים בבתי ספר ו"מספקים רעיונות" לתלמידים אלימים- בפוטנציה.
בתשובות המרואיינים בולט המגוון הרחב של גורמים בצוינו כמצמיחי אלימות. המורים, ההורים והתלמידים, שהיו תמימי דעים באשר לאשמת התקשורת, נחלקו בדעותיהם לגבי זהותם של הגורמים שדורגו במקומות השני והשלישי בסולם האחריות הזה. ההורים והמורים – ההורים יותר מהמורים – סברו שהגורם השני בחשיבותו הוא "החינוך בבית". שתי קבוצות אלו דירגו במקום השלישי את מה שכונה בסקר "החברה/הסביבה".
גם התלמידים האשימו (אם כי בעוצמה נמוכה יותר) את "החינוך בבית". אך הוא דורג אצלם במקום השלישי בחשיבותו. במקום השני הציבו התלמידים גורם שכלל לא הוזכר בתשובותיהם של המרואיינים המבוגרים: "רגשות ומצב חברתי של בני הנוער". קרוב ל-30 אחוז מהתלמידים ציינו את הגורם הזה בתור הגורם המרכזי לאלימות. תחת הכותרת הכוללנית הזאת הוכנס מגוון רחב מאוד של גורמים ומצבים, ביניהם "עודף זמן", "שעמום", "תסכול", "מתח" וגם "חוסר מוטיבציה ללימודים", "תחרות", "הפגנת כוח" ו"לחץ חברתי".
חמישה אחוזים מהמורים מאמינים שהסיבה העיקרית לאלימות כלפיהם נובעת מהעובדה ש"עובדי ההוראה אינם מצוידים בכלים מתאימים לטיפול במצב". אף לא אחד מההורים או מהתלמידים שרואיינו לסקר לא סבר שזו הסיבה העיקרית לאלימות. אף לא אחד מהתלמידים שרואיינו גם לא סבר שהאשמה מוטלת על הגורם ש-8 אחוז מההורים ו-7 אחוז מהמורים רואים בו את הגורם העיקרי להיווצרות הבעיה: "המתירנות".
כאשר מרואייני הסקר נשאלו בדבר האפשרות להציב שוטרים בבתי הספר או להעמיד גלאי מתכות בכניסה אליהם, התברר שקווי הגיל נחצים והדעות נחלקות עכשיו בין ההורים והתלמידים, מצד אחד, לבין המורים מהצד האחר: 60 אחוז מהתלמידים ו-58 אחוז מהוריהם תמכו בהצבת שוטרים (גלויים או סמויים) בבתי הספר, אך רק 37 אחוז מהמורים תמכו ברעיון הזה; כמחצית התלמידים והוריהם תמכו בהצבת גלאי מתכת בשערי בתי הספר, אך פחות משליש מהמורים תמכו בכך.
הסקר של ארגון המורים שנעשה במארס 2003 על מדגם של 420 מורים, העלה כי 84 אחוז מהמורים "סבורים שקיימת אלימות מסוג כלשהו (מילולית, פיזית או נגד רכוש) בבתי הספר שהם מכירים"; 82 אחוז "נתקלו בעצמם בפגיעה או השחתה כלשהי של רכוש בית הספר שבו הם מלמדים"; 15 אחוז חוו אישית פגיעה ברכושם; 7 אחוזים חוו אישית אלימות פיזית (דחיפות, סיבובי יד, סטירות לחי, מכות אגרוף) מצד תלמיד; ו-59 אחוז "נתקלו באלימות מילולית מצד אחד מתלמידיהם במהלך השנתיים האחרונות".
רק מחצית מהמורים שסבלו באופן אישי מאלימות נגדם "סבורים שהמקרה שלהם טופל לשביעות רצונם". כמחצית מכלל המורים שרואיינו לסקר הצהירו, כי הם חשים "חסרי אונים" בהתמודדות מול התלמידים וכ-29 אחוז מהם אמרו כי הם חשים כך גם בהתמודדות מול הורי התלמידים. רבע מהמורים חשים כי בית ספרם אינו עושה מספיק כדי להגן עליהם מפני תלמידים או הורים אלימים.
הפרק בסקר המתאר את עמדות המורים באשר לשורשי האלימות מדגים את רב-גוניות הדעות הרווחות. "הגורמים העיקריים שנתפסים בעיני המורים כגורמים לאלימות מצד תלמידים", כתוב שם, "הם מחסור באמצעי הרתעה בידי המורים והיחלשות מעמדו וכוחו של המורה. גורמים נוספים שצוינו הם גילויי אלימות בבית התלמיד ומצוקות אישיות שלו, כגון תסכול וניכור שבאם לידי ביטוי באלימות כלפי המורים בבית הספר. שלושה רבעים מהמורים בישראל סבורים כי תפיסת יחסי מורים-תלמידים כיחסים שבין ספקי שירות ללקוחות פוגעת במעמדו של המורה".
משני הסקרים גם יחד עולה בבירור הטענה שאחד ממקורותיה העיקריים של האלימות נגד מורים הוא הכרסום הרב שחל בעשורים האחרונים ב"דמותו" וב"סמכותו" של המורה. חלק מהכרסום הזה, כך סבורים רבים מהמורים שרואיינו לשני הסקרים, נובע מהעובדה שאין בידי המורים מספיק אמצעי משמעת ומספיק סמכויות ענישה להרתעת תלמידיהם. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אף לא אחד מהסקרים לא התייחס בהקשר הזה לסוגיית המגדר. עורכי הסקרים לא חשבו שמן הראוי להציג שאלה בדבר השפעת הפמיניזציה של מקצוע ההוראה על אלימות התלמידים, ונמנעו אפילו מלבדוק האם תלמידים (בנים) אלימים יותר מתלמידות, או האם מורות נופלות קורבן לאלימות לעיתים קרובות יותר מעמיתיהן הגברים. רק אחד הסקרים, זה של ארגון המורים, התייחס במשפט קצרצר ובעקיפין לסוגיית המגדר. "מורים יותר ממורות", כתבו, "חשים שיש להם הסמכות והכוח הדרושים כדי להתמודד עם התלמידים". "יש לציין", הוסיפו, "שגברים העוסקים במקצוע ההוראה מאפיינים יותר את המגזר הלא יהודי".
מה צריך לעשות ומה עושים
עופרה דונסקי, המשנה למזכ"ל הסתדרות המורים, השתתפה לאחרונה בכנס בין-לאומי של ארגוני מורים בבריסל, שדן בין השאר באלימות של תלמידים נגד מורים. התופעה הזאת, מתברר, קיימת בכל העולם ומטרידה את ארגוני המורים ברחבי תבל. כמו בישראל, גם ביתר המדינות מתקשים למצוא לה פתרון.
דונסקי סבורה שהדרך העיקרית להתמודד עם התופעה כרוכה במתן הנחיות ברורות וחד-משמעיות לבתי הספר "לטפל בכל מקרה בזמן אמת, בלי אישורי מפקחים ובלי ביורוקרטיה". תלמיד שמפעיל אלימות כלפי מוריו, אומרת דונסקי, חייבים להשעות אותו מייד מהלימודים ועליו לדעת שלא יוכל להמשיך וללמוד בבית הספר.
את מדיניותו של משרד החינוך הישראלי בנושא זה מאפיינת מבוכה גלויה לעין. חוזר המנכ"ל המסדיר את פעילות מערכת החינוך בנושא זה ("פגיעת תלמידים בעובדי הוראה", שיצא לפני כשנתיים) מערפל יותר משהוא מבהיר. במקום לקבוע נהלים ברורים, הוא משאיר כמעט הכול לשיקול דעתם של אנשי צוות ההוראה בבית הספר, ובמיוחד לשיקול דעתו של המנהל.
בכל מקרה שתלמיד פוגע "פיזית או מינית" בעובד הוראה, כך קובע החוזר, יש "להרחיק את התלמיד הפוגע לחדר המנהל" לשם בירור עובדות המקרה עם התלמיד ועם עובד ההוראה שנפגע. החוזר קובע, כי על המנהל ליידע את כל צוות המורים על המקרה, לדווח עליו למפקח מטעם משרד החינוך ולזמן לשיחה את הוריו של התלמיד הפוגע. החוזר אינו אומר דבר על מה שמותר למורה המותקף לעשות כדי להגן על עצמו בזמן התקיפה, וגם לא על פניית בית הספר למשטרה. הוא גם לא מחייב את בית הספר להשעות את התלמיד מהלימודים. אפשרות השעייתו של התלמיד, כך כתוב בחוזר, "תישקל באופן מיידי". הפעלתו המיידית של שיקול הדעת אינה יכולה להוביל להשעיה מיידית, שכן החוזר קובע, כי אין להשעות את התלמיד מהלימודים באופן אוטומטי, "מבלי להביא בחשבון מספר משתנים", כמו "לקיחת אחריות מצד התלמיד על המעשה והבעת חרטה", "חומרת הפגיעה", "גילו ומצבו האישי והמשפחתי של התלמיד" ו"מידת שיתוף הפעולה של התלמיד ומשפחתו בתוכנית טיפולית".
"מנהל בית הספר", מוסיף וקובע החוזר, "יזמן את 'הוועדה הבית-ספרית לאלימות' לשם קביעת הטיפול המשמעתי בתלמיד, בניית תוכנית חינוכית ותוכנית התערבות מערכתית בבית ספר והגדרת האחראים לביצוען; התלמיד הפוגע יידרש לפעול פעולה מתקנת, שבה יביע חרטה על מעשהו ויוכיח כי הבין את חומרתו ואת אחריותו לו. כמו כן תישקל האפשרות לנקוט הליך של גישור בין עובד ההוראה הנפגע לתלמיד הפוגע". ההוראות הללו, אומרים בשני ארגוני המורים, הן מסורבלות מדיי ומונעות "ענישה בזמן אמת", שבלעדיה קשה להרתיע תלמידים אלימים. אין בחוזר כל הנחיה באשר לשאלה הנחשבת, בעיני מורים ומנהלים רבים, לחשובה ביותר: האם להגיש תלונה במשטרה נגד התלמיד הפוגע?
המלצות חדשות
ריבוי מקרי האלימות בשנים האחרונות והביקורת הקשה מצד המורים על חוסר הבהירות המאפיינת את הוראות משרד החינוך הביא את המשרד להקים ועדה "לבחינת דרכים למניעת תופעות של אלימות קיצונית בבתי הספר". הוועדה, שנציגי ארגוני המורים היו שותפים פעילים בה, הגישה בתחילת דצמבר את המלצותיה למנכ"לית המשרד רונית תירוש, והן עדיין מונחות על שולחנה. בהסתדרות המורים צופים שתירוש תאמץ אותן כלשונן. "יותר מפעם אחת", אומרת עופרה דונסקי, "היא ביקשה מאיתנו שנציע לה מה לעשות והתחייבה לעשות את כל מה שנציע".
המלצות הוועדה קובעות נוהלי התנהגות הרבה יותר ברורים מאלה התקפים היום. אם ההמלצות יתקבלו, יחויבו מנהלי בתי הספר לדווח למשטרה על כל אירוע שבו יותקפו מורים על ידי תלמידים. נציגי ארגוני המורים הציעו תחילה כי ייקבע שהמנהלים "יחויבו להגיש תלונה במשטרה" נגד התלמיד הפוגע. בסופו של דבר – בין השאר בלחצם של נציגי מועצת התלמידים הארצית – הוחלט לרכך את הנוסח ולקבוע כי המנהל יחויב רק "לדווח" למשטרה. במקרים חמורים במיוחד הוא יוכל גם להגיש תלונה. ייתכן מאוד שגם החוזר הזה לא יפתור את כל הבעיות. מנהלים שלא ירצו לדווח למשטרה כדי לא לפגוע במוניטין של בית ספרם, יוכלו להתווכח עכשיו עם המורים המותקפים על השאלה, האם מעשיו של התלמיד התוקף אכן נחשבים ל"התקפה".
הוועדה ממליצה לקבוע גם, כי בכל מקרה של פגיעה פיזית או מינית של תלמיד בעובד הוראה, יושעה התלמיד מייד לעשרה ימים, ובמקרים חמורים במיוחד יורחק מבית הספר לצמיתות. ההמלצה בדבר השעיה מיידית התקבלה על פי דרישת ארגוני המורים, שנציגיהם עמדו על הצורך למנוע מפגש חוזר בתוך כותלי בית הספר בין התלמיד המתקיף למורה המותקף. המלצה נוספת: כדי למנוע אלימות כלפי צוות בית הספר, תימנע כניסתם לבית הספר של ההורים או קרובי משפחה אחרים של התלמיד הפוגע אם לא הוזמנו או קיבלו אישור.
ראשי ארגוני המורים, שחבריהם היו שותפים לגיבוש ההמלצות הללו, תומכים באימוצן. עופרה דונסקי רואה בקבלתן צעד גדול קדימה, אך גם נשמעת סקפטית במקצת לגבי האפשרות שמשרד החינוך לא רק יאמץ אותן אלא גם יפגין הזדהות מלאה איתן. המלצות ברוח זו, מבינה דונסקי, מתנגשות עם המציאות החברתית והאידיאולוגית השוררת היום בארץ. "כאשר מדיניות החינוך מבוססת על פתיחת אזורי רישום עול עידוד בתי ספר להתחרות על התלמידים הטובים", היא אומרת, "בתי הספר שואפים דווקא לטשטש את מקרי האלימות המתרחשים בתוכם כדי לא לפגוע בסיכוייהם להתחרות על התלמידים הטובים".
סביר להניח שמנהלים יחשבו שדיווח למשטרה על מעשי האלימות והפרסום התקשורתי הבלתי נמנע שיתלווה אליו יפגע קשות בסיכויים הללו.
