תוכן
הפרעות חרדה בילדות
בספרו החשוב והמקיף על הפרעות חרדה בקרב ילדים מציין פיטר מוריס (Muris, 2007) כי הפרעות חרדה הן בין ההפרעות הנפשיות הנפוצות בקרב ילדים עד גיל 12. שכיחות הפרעות החרדה השונות בקרב ילדים נעה בין 2.4% לבין 17% (Kendall, 2012) והיא נפוצה אף יותר מדיכאון ומהפרעות התנהגות (Cartwright-Hatton, McNicol & Doubleday, 2006). החרדות הנפוצות בגילאים אלה באות לידי ביטוי בפחדי לילה, בחלומות מפחידים וסיוטים, בסימפטומים פיזיולוגיים הקשורים לחרדה, בהתקפי פאניקה, בטקסים כפייתיים ועוד. החרדה האופיינית ביותר לגיל טרום ההתבגרות היא חרדת נטישה (Cartwright-Hatton, McNicol & Doubleday, 2006). ללא טיפול מתאים בילדות, החרדות עלולות להפוך לכרוניות ולהמשיך עד לבגרות. מוריס (Muris, 2007) מציין כי ניתן לטפל בהפרעות החרדה בקלות רבה יותר בגיל הילדות מאשר בגילאים מאוחרים יותר. בתקופה זו החרדות מופיעות לא פעם כחלק מהתפתחות נורמטיבית, בשונה מחרדות שהופכות יציבות לקראת סוף תהליך ההתבגרות ובבגרות עצמה. מסלול התפתחות החרדות אצל ילדים קשור ישירות להתפתחות הנוירו-קוגניטיבית: בגיל הינקות הפחדים קשורים בעיקר לאיומים מידיים וקונקרטיים כמו רעש חזק. עם ההבשלה הקוגניטיבית מופיעים חרדת הפרידה והפחד מזרים. בשלב מאוחר יותר, בגיל הגן, מתפתחים פחדים מיצורים דמיוניים (מפלצות, מכשפות). עם המעבר לבית הספר, בסביבות גיל 6-7, ילדים יכולים להסיק על סיבה ותוצאה ולצפות לתוצאות שליליות אפשריות ולכן מתחילים פחדים ריאליים יותר ועולה מרכיב הדאגה סביב שאלות כמו: מה יקרה? האם אני מוגן? האם משפחתי מוגנת? ועוד (Muris, 2007). המסרים המילוליים והבלתי מילוליים המועברים לילד מסביבתו הקרובה תורמים באופן דרמטי להתפתחות, שימור ואף החמרה של החרדה, במיוחד כאשר אלו הם מסרים מסובכים, מלחיצים ומאיימים (Twenge, 2000; Field, 2006).
