תוכן
האלימות, התוקפנות והבריונות הן מהבעיות הגדולות ביותר שמערכת החינוך צריכה להתמודד אִתן. בבתי ספר קיימת תחושה של התגברות מעשי התוקפנות מצד התלמידים, ולמעשה האלימות מסכנת את ביטחון התלמידים והמורים כאחד.
חוקרים ומורים מסכימים שבעיית התוקפנות והבריונות יוצרת אקלים של פחד המשפיע באופן שלילי על יכולת המורים ללמד ועל יכולת התלמידים ללמוד (Gropper & Froschl, 2000).
אלימות זו מעוררת לעתים קרובות הד ציבורי, והוא מתגבר בעיקר כאשר אירועי אלימות קיצוניים מתפרסמים בכלי התקשורת. בישראל, כמו בארצות רבות אחרות, האלימות מעוררת דאגה רבה. לכן נעשים ניסיונות מגוונים ללמוד על האלימות במוסדות החינוך ולזהות דרכי פעולה שיאפשרו לטפל בתופעה ולמנוע אותה (בנבנישתי ואחרים, 2000).
מרבית המחקרים בודקים וחוקרים אלימות של ילדים מכיתות ד' (גיל 10 שנים) ומעלה. אבל אלימות אפשר למצוא גם בגני ילדים ובכיתות הגיל הצעיר (5–8 שנים). מחקרים אלה מגלים כי גם בנות מעורבות באלימות. אין הן קרבנות בלבד אלא גם תוקפות, וזה מתחיל כבר בגיל שנתיים, בשכבה הצעירה של גן הילדים.
התרחבות תופעת האלימות מתאפיינת בירידה בגיל הילדים המעורבים בהתנהגויות תוקפניות (גולדהירש וכנעני, 1999). האלימות אצל ילדים בגיל הרך כוללת בעיטות, נשיכות, שריטות, השלכת חפצים, יריקות, קללות והתפרצויות זעם המסַכנות את הקרובים אל המתפרץ ואותו עצמו.
במאמר זה אציג את ממצאי המחקר המקדים (pre test) שערכתי. המחקר בדק את רמת התוקפנות בגיל הרך (תלמידי כיתות א' ו-ב') על פי דיווחי המורות. עוד נבדק יחס המורות כלפי ילדות בגיל הרך המפגינות התנהגות תוקפנית, פרועה או אלימה – התנהגות הנחשבת "לא נשית".
חקר יחסן של המורות כלפי הבנות התוקפניות חשוב, כי הוא משקף את יחס מערכת החינוך כלפי הבנות בכלל וכלפי התנהגותן בפרט.
למרות השינויים הגדולים שחלו בעשורים האחרונים במעמד האישה, סטראוטיפים מיניים עודם חזקים ומשפיעים על תהליכי החִברוּת של בנים ובנות. הסביבה החברתית ממשיכה ליצור ולחזק ציפיות סטראוטיפיות באמצעות אמצעי התקשורת, ספרי ילדים, סרטים ותכניות טלביזיה המציגים את הבנים והבנות באופן סטראוטיפי למין (זורמן, 1998).
ביכולתן של המורות להוביל שינוי חברתי להגברת השוויון בין המינים בחברה, אם תהיינה מודעות יותר ליכולתן לעשות זאת.
תוקפנות, אלימות ובריונות
התנהגות תוקפנית – זהו ביטוי כולל למגוון התנהגויות ספציפיות, התנהגויות לא רצויות, שכוונתן לפגוע ולהרוס. התוקפנות נחשבת לתופעה כללית ולהתנהגות אוניברסלית, היא שכיחה במגוון מצבים וניתן למצאה בקרב בני כל הגילים (הרץ, 1995).
אצל מלאך-פיינס (תשנ"ח) התוקפנות מוגדרת כהתנהגות המכוונת לפגוע באדם אחר באופן מילולי או גופני או לפגוע ברכוש. המוקד בהגדרה זו הוא הכוונה ולא הביצוע עצמו.
האלימות מוגדרת כמעשה הרסני שמושקע בו כוח גופני רב, וכן קיימת כוונה מאחורי המעשה והרסנות נובעת ממנו.
פשבך (Feshbach, 1964), מבחין בין שלושה סוגים של תוקפנות.
א. תוקפנות מקרית (לא מכוונת) – תוקפנות זו נתפסת כחסרת כוונה או כנובעת מטעות או מתאונה. לתוקפנות זו יש תוצאות שגרמו נזק, אבל לא הייתה ציפייה לתוצאה כזו.
ב. תוקפנות מזיקה – תוקפנות המכוונת בראש וראשונה לגרום נזק או סבל לאחר.
ג. תוקפנות אינסטרומנטלית – זוהי תוקפנות המכוונת לשם השגת מטרה, כגון תשומת לב, כבוד, כסף, חפצים.
אחד מן המושגים המקובלים כאשר מדברים על תוקפנות ואלימות בבית הספר הוא "bullying".
התרגום המקובל למושג זה הוא "בריונות".
הרץ (1995), גרופר ופרושל (Gropper & Froschl, 2000), בנבנישתי ואחרים (2000) ומונקס ואחרים (Monks et al., 2002) מציגים את מחקריו של אלוויוס (Olweus) על הבריונות. לפי הגדרתו, תלמיד ייחשב קרבן לבריונות כאשר הוא נחשף באופן חוזר ונשנה ולאורך זמן למעשים שליליים של תלמיד אחר או של קבוצת תלמידים.
מעשים שליליים נעשים בכוונה תחילה ומטרתם לפגוע באחר, או לגרום לו אי-נוחות, או לפחות, מנסות לגרום לו פגיעה או אי נוחות. זה מתבצע על ידי פעולות פיזיות, כמו מהלומות ודחיפות, וכן בצורה מילולית, כמו באיומים ובהטחת עלבונות. אלוויוס מציין גם את הבריונות העקיפה הכוללת חרמות והתעלמות מן הזולת.
מונקס ואחרים (Monks et al., 2002) מדגישים את ההבחנה בין בריונות לתוקפנות: הבריונות היא תופעה חוזרת ונשנית, וקיים חוסר איזון ביחסי הכוחות בין הבריון לקרבנו.
במחקרם הם העדיפו את המונח "תוקפנות בלתי מוצדקת" על פני המושג "בריונות", משום שהם מוצאים שהתנהגותם של ילדים צעירים שונה מזו של ילדים בוגרים יותר ובני נוער.
לטענת בנבנישתי ואחרים (2000), הגדרת המושג בריונות מגבילה, ואינה מכילה בתוכה את כל צורות ההתנהגות התוקפנית המתרחשת בבית הספר. בבתי ספר אפשר למצוא ילדים הנפגעים מאחרים עקב דחיפות במסדרונות, משחקים פראיים והשתוללות אחרת. נוסף על כך, נמצא גם מקרים של השחתת ציוד של תלמידים וכן פגיעה והשחתת רכוש של בית הספר (ונדליזם).
על כן הם מגדירים "אלימות בבית הספר" כל התנהגות שמטרתה לפגוע באופן רגשי או פיזי בבאי בית הספר, ברכושם, או בציוד בית הספר.
הבחנה בין המושגים "תוקפנות" ו"אלימות" יש לה חשיבות רבה להבנת ההתנהגויות של ילדים בגיל הרך (גולדהירש וכנעני, 1999). המושג "תוקפנות" חל על התנהגויות המבטאות כעס, וזוהי התנהגות חווייתית נורמלית וטבעית של כל ילד. המושג "אלימות" כולל מגוון התנהגויות תוקפניות ופגיעה באחרים החורגות מן הנורמה. ההבדל שבין התנהגות נורמלית לחריגה הוא בתדירות הופעתן, בעצמתן ובמשך הזמן שבו הן מתרחשות.
מינוח נוסף שמשתמשים בו להגדרת תוקפנות אצל ילדים בגיל הרך הוא "התנהגות מאתגרת" (גרינברג, 1999). התנהגות מאתגרת ישירה יכולה לבוא לידי ביטוי במכות, בדחיפות, בנשיכות ובבעיטות, ואילו התנהגות מאתגרת עקיפה יכולה לבוא לידי ביטוי בהצקות, בהתעלמות מכללים, בהפצת שמועות, בקריאה בשמות גנאי, בהרס חפצים ובאי-שיתוף פעולה.
הבדלים בין המינים באופן ביטוי התוקפנות
התנהגות תוקפנית אופיינית לבנים ולבנות, ועם זאת אין להתעלם מהעובדה שרמת התוקפנות ודפוסיה באים לידי ביטוי באופן שונה.
ברוב התרבויות ההתנהגויות הנחשבות רצויות לבנים כוללות אגרסיביות, הדחקת רגשות, יכולת חשיבה מפותחת ויזמה מינית. לעומת זאת, התכונות הרצויות של הבנות הן פסיביות, תלותיות, קונפורמיות, טיפוח החן ובלימת האגרסיה. הורים בדרך כלל מפתחים שאיפות הישגיות נמוכות יותר לבנות מאשר לבנים. הילדים מגיעים לגן ולבית הספר ומקבלים יחס דומה ממוריהם.
בעיני החברה אישה המשיגה עצמאות ומעמד אינטלקטואלי פוגעת בנשיותה. לפיכך אנו מגלים כי הורים מחנכים את בניהם לעצמאות ולהישגיות, ואילו את הבנות מחנכים להיות ממושמעות ומכוונות לעזור לזולת (זורמן, 1998).
תורת הלמידה החברתית (Bandura, 1969) התמקדה בתפקיד הלמידה החברתית ברכישת התנהגויות מוטפסות מין (sex-typed) . על פי גישה זו, ההתנהגויות המוטפסות מין נרכשות בשתי דרכים עיקריות: האחת תוצאה ישירה של החִברוּת באמצעות סוכני חִברוּת, וזאת באמצעות חיזוקים חיוביים ועל ידי עונשים; השנייה באמצעות חיקוי מצד הילדים. ההורים בהיותם סוכני חִברוּת ראשוניים מעצבים את התנהגות הילד על ידי הגדרת ציפיות הנוגעות להתנהגות מתאימת מין. הם מחזקים התנהגויות רצויות, ואינם מאפשרים התנהגויות שאינן מקובלות על פי מין.
בעיית האלימות נחשבת לבעיה המשויכת לגבריות, ולכן מרבית מעשי האלימות הקיצונית משויכים לגברים. כאשר נשים מעורבות באלימות מייחסים להן התנהגות לא נשית, לא טבעית או פתולוגית (Burman et al., 2001).
לדעת מלאך-פיינס (תשנ"ח) אמצעי התקשורת מבליטים פשעים והתנהגויות אלימות של נשים, כי אלימות נשים נחשבת עדיין סנסציונית וחורגת מהסטראוטיפ של נשיות.
מחקרים שסיכמו מקובי וג'קלין ( 1980,Maccoby & Jacklin) בנושא ההבדלים בין המינים בשכיחות תוקפנות מגלים שלא קיימת שכיחות מוגברת בקרב הבנות. בשמונה מחקרים מתוך שלושים ושניים לא נמצאה שכיחות מוגברת גם בקרב הבנים.
גיא (1986) מציין כי בניגוד לחוקרים רבים הטוענים כי בנים תוקפנים יותר מבנות היו חוקרים שטענו כי שני המינים תוקפנים במידה שווה במוטיבציה שלהם לפגוע באחרים. ההבדלים שרואים החוקרים הם בדרכים שבהן מתגלה התוקפנות: הבנות מבטאות את תוקפנותן בדרכים עקיפות, משום שאין מעודדים את הבנות לבטא תוקפנות פיזית כמו הבנים.
על פי בנדורה (Bandura, 1977), הבנות מסגלות לעצמן תגובות תוקפניות כפי שהבנים עושים, אך עליהן מופעלים לחצים רבים יותר מאשר מופעלים על הבנים שלא לנהוג בתוקפנות. לכן הבנות מפנימות עכבות ביחס להתנהגות תוקפנית ולומדות לנהוג בדרך "ההולמת את מינן". הבנות ינהגו בתוקפנות רק אם יובטח להן אישור חיובי להתנהגותן.
על פי הסבר זה הבנות מחונכות שלא להתנהג בתוקפנות כי זוהי התנהגות לא ראויה לילדות, ועם זאת אין פירושו של דבר שאין הן יודעות לנהוג בתוקפנות.
לטענת הרץ (1995) בדרכי ההתמודדות במצבי קונפליקט הבנים מעדיפים להשתמש בתוקפנות ובאמצעים פיזיים כפתרון ראשוני לבעיה. הבנות, לעומת זאת, נוטות למתן את הקונפליקט ברגע שהן נתקלות בו, ומעדיפות שימוש במילים ולא שימוש בתוקפנות.
סימונס (2002) טוענת שמבנות נמנעת גישה לעימות פתוח, ועל כן הן נאלצות להעביר את תוקפנותן לאפיקים עקיפים, סמויים ולא פיזיים, אפיקים הנחשבים תוקפנות עקיפה. לפיכך הבנות משתמשות ברכילות, בחרמות, בשמות גנאי ובהפצת שמועות כדי לגרום סבל פסיכולוגי. לעתים הבנות אף תוקפות בצורה זו את חברותיהן הקרובות, ובכך מעצימות את הנזק שנגרם לקרבנן. סימונס סבורה שכאשר תוקפנות גלויה של בנות זוכה לביטוי, היא מקבלת תווית פתולוגית של משהו לא נשי או אף חמור מזה, ואף נתפסת כסימן לסטייה.
סגל (1993) מציג בעבודתו את מחקרם של ביורקוויסט, לגרספץ וקוקיינן (Bjorkqvist, Lagerspetz, & Kaukiainen) משנת 1992. במחקרם הם בדקו הבדלים בין המינים באופי ביטוי התוקפנות. אחד הממצאים שלהם הוא שבקרב בני ה-8 אין הבדלים בין בנים לבנות באופי ביטוי התוקפנות. הם משערים שזה נובע מכך שאסטרטגיות לתוקפנות עקיפה, שאותה בנות מעדיפות, עדיין אינן מפותחות דיין בגיל זה.
מחקרן של גרופר ופרושל (Gropper & Froschl, 2000) גילה שבנים בגיל הרך (5–8) דומיננטיים ויוזמים מעשי התגרות ובריונות יותר מבנות (78% מהבנים לעומת 22% מהבנות מתוך 231 נבדקים).
להמשך קריאת המאמר
