תוכן
חנה גרפי-פישר מציגה בספר זה פרדיגמה רגשית אשר בה גיל החביון ודחייה חברתית אינם נפרדים ונבדלים זה מזה, שכן הדחייה החברתית הנה אינהרנטית בשלב ההתפתחותי של גיל החביון. על פי פרדיגמה זו, בשלב ההתפתחותי של גיל החביון מתחוללת התפתחות פנים-נפשית בעלת משמעות. פגיעה, חסך או שבר רגשי בשלבי התפתחותו הרגשית הקודמים של הילד עלולים לגרום לשיבוש ההתפתחות הרגשית בגיל החביון, והדבר יתבטא ב"דחייה חברתית" קשה.
אין לך גיל נעלם וחבוי יותר מגיל החביון. מימיה הראשונים של הפסיכולוגיה טבע פרויד, אבי הפסיכואנליזה, חותם – בשם שגזר לו. האנרגיה הליבידינלית, הזורמת בשנים הראשונות של ההתפתחות באופן בולט וברור לעין, המתקדמת משלב התפתחותי למשנהו בגלגוליה השונים באיברי גוף ארוגניים, לפתע נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה ואז פורצת מחדש בגיל ההתבגרות. על פי ראייה זו, גילאים מוקדמים וגיל ההתבגרות זכו להתעניינות ולפיתוח מחקרי ותיאורטי, ואילו גיל החביון נותר עשרות שנים סמוי מעין המחקר והמחשבה הפסיכואנליטית, ובעודו כזה חיה בשוליו, כמו ללא קשר, תופעה עצומת ממדים שבלתי ניתן להתעלם מקיומה והיא זוכה לעניין רב במחקר ובמחשבה הפסיכולוגית – תופעת הדחייה החברתית בגיל החביון. דומה שאין בנמצא בית ספר שאין בו בכיתות ג'-ה' ילדים דחויים בחברה; דחייה שכל ילדי הכיתה חשופים אליה הן כפעילים בדחייה והן כקהל צופים. המצוקה הרגשית של הילדים שחווים יחס דוחה מצד ילדי כיתתם היא גדולה כל כך, עד כי נדמה שכל מהותם ומצבם הנפשי מצויים תחת איום של קריסה וייאוש, והילדים והוריהם משוועים להצלה. ילדים אלו נאלצים לשוב ולחזור מדי יום ביומו אל תופת יחסם המחפיר של חבריהם לכיתה – אל בדידות, השפלה ובושה. לעתים הסבל נמשך תקופות ארוכות מכפי שאפשר לשאת. מחקרים מצביעים על קשר הדוק בין דחייה חברתית ונזקים בכל תחומי החיים הן בהווה והן בהמשך חייו של הילד, ובכל זאת, ההתייחסות הנפוצה אל התופעה היא כאל תופעה חברתית אשר תלויה במצב החברתי בכיתה. לעתים מניחים לילדים לעסוק בענייניהם ומאמינים כי הקשיים יחלפו מאליהם; לעתים, נעשית פעילות חינוכית-חברתית בכיתה. פעמים רבות הילד הדחוי מאובחן כילד בעל לקות או חסר כישורים ומיומנויות חברתיות, והוא מופנה לטיפול קבוצתי לרכישת מיומנויות אלו.
