תוכן

ילדים מציקים
אני עדיין זוכרת בברור איך אימא שלי מסתכלת לי לתוך העיניים (כיאה למעמד מאמר דברים חשובים) ושומעת אותה אומרת לי "אל תבכי, כי זה בדיוק מה שהם רוצים שתעשי". כן, הייתי ילדה מאוד מושכת, אבל הבעיה היא שבעיקר משכתי הצקות, הקנטות, והעלבות, מאותם תקריות שכונתיות שגרמו לי לחזור הביתה רטובה מדמעות…אז אולי מנקודת מבט בוגרת, ילדים זו שימחה (לפחות בנטו) אבל מנקודת מבט של ילד, ילדים לא פעם זה רוע, כאב, עוגמת נפש ולא מעט פחד וסימני שאלה- למה הם אומרים לי את זה? למה הם חוטפים לי? מה עשיתי להם רע? לטענת יפה פרץ צדוק, פסיכולוגית קלינית וחברה במכון לפסיכואנליזה, הצקה יכולה להיות חד פעמית או הצקה ממושכת. "זו שמתמשכת" היא מסבירה "סביר להניח שלמציק היו רווחים מההצקה ואלה חיזקו את המשכתה. זה המקום להבהיר שכאשר ההצקה נמשכת, וכאשר המציק נהנה מסבלו של המוצק, יכולה ההצקה לגבול בהתעללות. אבל זה בדרך כלל אופייני אצל מתבגרים יותר".

ומאיזה גיל אצל ילדים קטנים נחשב שהם מציקים?
"קשה להגדיר בדיוק מתי ההתנהגות מסוימת נחשבת הצקה, קשה לחשוב על תינוק מציק. אני חושבת שהתנהגות מוגדרת כמציקה מרגע שפעוט מפנים שההתנהגות המציקה משיגה תוצאה רצויה."

מה הכוונה בתוצאה רצויה?
"תוצאה רצויה יכולה להיות תשומת לב, רצון לחברות, רצון לעורר את הצד השני, דחף תוקפני ועוד. הצקה היא לא חד ממדית ובאה רק מתוך כוונה אחת. במיוחד אצל ילדים שהצקה יכולה להיות בעלת כוונות לקשר ותקשורת. המניעים של ילדים שמציקים יכולים להיות מגוונים."

חוץ מניסיון (לא מוצלח) ליצירת קשר, והשגת תשומת לב, יש עוד מניעים?
"סיבה נוספת יכולה להיות תסכול שיוצא בתוקפנות כלפי ילד אחר. ילד חלש שחווה פגיעות ינסה להשיג שליטה ותיקון דרך ילד קטן וחלש יותר ממנו. הילד הפוגע, שמרגיש בדרך כלל חלש ונפגע מחפש דרך של שליטה והתחזקות על ידי פגיעה בילד צעיר ממנו ".

אני מתחילה לרחם על הילד שמציק לא פחות מהילד שהציקו לו…
" גם לילד שמוצק וגם לילד שמציק יש בעיה. לשניהם יש בעיה של מיומנות חברתיות. מעצם ההגדרה של הצקה יש בה "מצוקה". אפשר לראות את המצוקה באמת דו כיוונית כאשר, גם למציק קשה, אולי מצוקה של כעס תסכול ובעקבותיהם תוקפנות, או מצוקה בשל הרצון לתקשר וחוסר הידע או חוסר האונים סביב זה."

שבט אחים
אחת הסיבות לכך שילד יציק לילדים אחרים היא תוצר של מה שהוא ספג ולמד מאחיו הגדולים- מכיוון שהוא פגיע בבית, לפחות שיהיה חזק בחוץ. "מה גם שיתכן והאח הקטן למד שזו הדרך." מפרטת צדוק "מחקרים בילדים צעירים מראים שההצקה או ההקנטה שאנו רואים, פעמים רבות, היא חלק מלמידה והתנסות של התנהגות חברתית, דפוס קשר שנלמד. ילדים שחווים הצקה או הכאה מאחיהם הגדולים, למשל, יכולים להשתמש בדפוסים אלה בחוץ. ילדים אלה יכולים להציק לילדים קטנים מהם, בהנאה ותוך התנסות הפוכה ומתקנת ממה שחווים עם אחיהם."

ואותו אח גדול שמציק לאחיו הקטן, יציק גם בהכרח לאחרים?
"זה אפשרי ואפילו מתבקש, אך לא בהכרח. לא בטוח שילד אחר יעורר בו דווקא את מה שמעורר אחיו. אנו לומדים סוגים שונים של קשרים, אנשים שונים מעוררים בנו תחושות שונות ולא בהכרח הוא שכל ילד יעורר בנו את מה שמעוררים אחינו. "

והמציקנות בתוך המשפחה, כמו בין האחים, שונה מזו הנעשית כלפי ילד זר?
"להערכתי, העולם שבחוץ, היחסים החברתיים, הם בדרך כלל ביטוי ליחסים מוקדמים שנלמדו במיקרוקוסמוס הראשון המשפחתי – המאבק על המקום, דפוסי הקשר והתקשורת וכו'. כמובן שתגובות הצקה והכאה יכולים להיות ביטוי ליחסים בין אחים, לקונפליקטים ביניהם, לתחרות או כאמור כדרך של תקשורת חיובית או שלילית."
אבל החיים הם לא סיפורה של "בילבי", לאותם אחים, או אחיות כמובן, יש על פי רב הורים בסביבה, והורים, הרי, הם דוגמני הבית וגם ה"או"ם" במידת הצורך… "כשההורה מתבונן ורואה שמאחורי ההתנהגות המציקה יש כוונה לקשר ותקשורת, הוא יכול לעזור לילד במציאת דרכים מתאימות יותר שתשגנה תוצאות מספקות יותר." אומרת צדוק. "ההורה יכול לעשות זאת בכך שיציע וידגים אפשרות אחרת של התנהגות".

בתיאוריה זה נשמע יפה, בפועל נדרשת לפעמים הפרדת כוחות ברורה ומיידית..
"הצקה בין אחים מורכבת יותר כי ההורה שמתערב בעצם הופך בעיני הילד המציק שיפוטי
והקונפליקט עובר פעמים רבות משני הילדים לילד וההורה. הורה שמתערב באופן קבוע לטובת המוצק נחווה אצל המציק כנגדו ולא בעדו, מה שמתרגם לפעמים ל"אותו אוהבים יותר" או ל"לא מוגן" על ידי ההורה."

ואם כבר עירבנו הורים, ההורה הוא גם מודל לחיקוי, חשוב שהילדים יראו שאבא לא מציק לאימא וההפך?
"בהחלט חשוב, אבל לצערנו, לפעמים, ייתכן שמאפיין ההכאה הינו ביטוי לדפוס יחסים נלמד מהמשפחה. אם במשפחה אבא או אמא נוהגים להקניט זה את זה אם כדרך של תקשורת או אם כביטוי לכעס או אי נחת, הילדים לומדים שזו הדרך".

וילדים שבאים מבתים נורמאטיבים יותר? שזה לא המודל והאווירה בבית?
"מהשאלה שלך נשמע כאילו ההקנטה אינה נורמטיבית. כאן אולי המקום לתקן ולומר שהקנטה או אפילו הכאה בגילאים אלה נורמטיביים . כאנלוגיה, נוכל לשאול האם כעס או צעקה אצל אדם בוגר הוא ביטוי לא נורמטיבי בהכרח?"

במוח או בכוח?
מעבר למודל המשפחתי, בין אם מדובר באחים ובין אם בהורים, ילדים מציקים מונעים לא פעם מרמת תוקפנות או קושי לבטא לכעס. "ילדים בעלי סף תסכול נמוך או כעס עצמתי לא נשלט, ימהרו להכות" טוענת צדוק. "בנוסף, ילדים צעירים חווים את חוויותיהם ואת קשריהם דרך חוויות גופניות. לעיתים החיכוך הגופני הוא גם סוג של ביטוי לקשר. הצקה או הכאה יכולה להיות כתגובה לתחושת איום "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה". ילדים אלה יכולים להיות מאוימים למשל מחבר חדש בקבוצה וכהגנה לחשש זה להכות"
תהא הסיבה אשר תהא, בזמן אמת, ובמיוחד כאשר הורה "זוכה" לצפות בילד שלו נפגע ומוקנט, זה כואב. זה כואב לילד החלש, וזה כואב להורה לראות את הדבר הכי יקר לו, סובל.
לטענת צדוק "הורה שמציקים לילדו חווה בדרך כלל את הפגיעות והדחייה של ילדו. פעמים רבות הוא מזדהה עם הילד שלו ומתקשה לעשות הפרדה בינו לבין ילד".

למה בעצם?
"לפעמים, הדחייה או הפגיעות יזכירו להורה חוויות קודמות שלו, ואז הוא יתקשה יותר לעשות את ההפרדה, לקחת מרחק מהחוויה של הילד על מנת לעזור לו באופן יותר מתאים."

הפרשנות של "לעזור לו" היא להתערב?
"לא בהכרח. ההתערבות של ההורה בגילאים צעירים היא, כאשר הם מרגישים את הגבול בין הצקה חולפת, זאת אומרת שהילד שמציקים לו מסתדר ולא נפגע יתר על המידה, לבין המקום שבו עולה מצוקה. הורה צריך להיות מספיק רגיש להבחין, אולי חשוב לילד להרגיש שהוא מסתדר בעצמו ופותר בעיות לבד? כדאי לעזור לילד, במיוחד כאשר המצוקה מתמשכת וקשה לו וכמובן שהקושי הזה הוא בעיני המתבונן, היינו הילד וההורה".

מאוד מבלבל כול הרגישות הזו וקריאת המפה…
"זה מבלבל מפני שלא פעם זה נדרשת מההורה התנהגות שנוגדת את האינסטינקטים שלו. האינסטינקט הראשוני של הורה שמציקים לילדו הוא פעמים רבות צורך בהגנה וכעס המתעורר כלפי הילד המציק. אבל תגובה שתמהר לגונן ולכעוס על המציק פחות תאפשר לילד להתמודד עם ההצקה , תשאירו כחלש, עם תחושה שההורה אינו סומך עליו.
עם זאת, חשוב להיות שם לעזר ולהגנה ולא להפקיר את הילד. קיים פה איזון דק בין הגנת יתר של ההורה לבין עצמאות יתר בה ההורה מרגיש את הילד גדול ומסתדר וסומך עליו שיתמודד ויפתור את בעיותיו בעצמו."

סליחה שאני סטריאוטיפית, אבל ההורה הישראלי הממוצע לא יגיד לילד שלו, שהוא בעצם, גבר, גבר, להחזיר לתוקף?
"ההמלצה להחזיר לתוקף צריכה להיות מותאמת לילד שהותקף. לא תמיד יכול הילד המותקף ליישם המלצה זו, הן כי זהו אינו דפוס התנהגותו הרגיל ואולי אף משום שפוחד. חשוב לדבר על הילד על מספר אפשרויות תגובה ולברר איתו מה יוכל להתאים לו. מגוון של אפשרויות נותן תחושת בחירה ויותר חופש."

רגע, ואם כבר סטריאוטיפים, המציקנות אצל ילדים מאפיינת בעיקר בנים?
"לא הייתי אומרת שהתנהגות קנטרנית או מציקנית היא התנהגות של בנים או בנות בפרט. התנהגות של תוקפנות פיזית אופיינית יותר עם בנים, מה שכנראה קשור להבדלים פיזיים וביולוגיים (כמו רמת תוקפנות) בין המינים."
כאימא לילד בגן, רק המחשבה שמישהו יציק לו, ישפיל אותו או יגרום לו לבכות מעוררת בי רצון לשלוף מגבון, סליחה לשלוף ציפורניים ולהגן על האוצר שלי בחירוף נפש. אבל אינסטינקטים לחוד ומציאות לחוד, וצדוק ממליצה להגיב באמפטיה כלפי הנפגע, לעזור לו לדבר על החוויה שלו ולהגיע לפתרון ורבאלי עם זה שהקניט אותו "חשוב לעזור לילד לנסות לפתוח ערוץ של תקשורת (במידה וזה מתאפשר) ולברר את "הסכסוך" בינו לבין המציק. פתרון מסוג זה יוכל לאפשר לילד להשתמש בדיבור ולא בפעולה כדרך לפתרון בעיות בכלל."
ואם כבר אנחנו באווירת שלום, כמו בהרבה משברים, גם בתקריות מסוג זה טמונה הזדמנות ללמוד או לגדול. אבל אמירה שכזו "מסכמת צדוק "תוכל להיאמר או להראות ככזאת רק מתוך איזושהי פרספקטיבה של זמן. "כאן ועכשיו" בזמן התקרית היא פוגעת, לא נעימה ולא קלה הן לילד והן להורה".