שינויים עלולים להיות קשים לכל אחד אך הם קשים במיוחד לילדים צעירים מתחת לגיל 6. כאשר מצטרף לזה גם יתר רגישות, או אופי שמעדיף קביעות ושגרה – ההתמודדות עם השינויים הופכת לקשה הרבה יותר. זה לא אומר שחייבים לשמור על שגרה קבועה באופן קיצוני, וזה גם לא אומר ש"כדאי לשנות לילד כמה שיותר כדי שהוא ילמד שלא להשתעבד לשגרה". כמו בכל דבר, כדאי למצוא את "שביל הזהב".
על מנת למנוע את הבעיה כדאי לעשות את הדברים הבאים:
- ללמד את הילד ש"טעות זה לא סוף העולם". אם נשבר כלי – לא נורא. נאסוף את השברים וננקה. ואם ברח פיפי – זה גם לא נורא. נחליף וננקה. התמודדות שקולה, ולא נסערת ומתלהמת, תסייע לילד להבין שאף אחד, ושום דבר, אינו מושלם, ואפשר, ואפילו רצוי, לטעות ולשגות. זה יוצר הכנה להתמודדות עם קשיים עתידיים.
- חיזוק תחושת שליטה: לאפשר לילד לבחור בין שני דברים מוכרים ונוחים לו. זה מחזק תחושה של שליטה. אם רוצים שהוא ישתתף במשחק – כדאי להציע שני משחקים (שאתם ממילא רוצים/יכולים לשחק בהם) ולהציע לו לבחור באחד מהם, כזה שהוא יותר אוהב. אולי יעזור גם להציע לו להזמין למשחק חבר שהוא אוהב. בחירה, ולו הקטנה ביותר (אפילו מתוך שתי אפשרויות בלבד) מחזקת תחושה של שליטה.
- חיזוק תחושת שייכות: כאשר הילד מראה סימני הימנעות כדאי לגשת אליו ולהגיד: "אני רואה שאתה לא מעוניין כרגע, אבל נשמח מאוד אם תצטרף, כי אתה חלק מהקבוצה/מהגן" וכדומה. זה מחזק תחושה של שייכות.
- הכרה בקושי והעלאה למודעות + דרכי התמודדות אפשריות: במקום להתעלם מהמציאות, אפשר לשקף לילד את מצבו ויחד עם זה לסייע לו לצאת ממנו: "אני רואה שקשה לך להצטרף, אבל זה משחק מצחיק ויהיה לך נחמד". או: ""אני רואה שקשה לך להצטרף. מה יעזור לך? תרצה לתת יד לחבר, או לי"? "אתה רוצה שאסביר לך לפני כן מה עושים?"
- הכנה לפני השינוי: אחד הדברים הקשים ביותר בהתמודדות עם שינוי הוא ההפתעה. על מנת למנוע מצבים מפתיעים, או לפחות להפחית את מספרם, השתדלו להכין את הילד לקראתם מראש. אמרו יום-יומיים מראש מה תעשו מחר ומחרתיים. זה נותן לילד זמן לחשוב על הדברים, להתכונן לקראתם מבחינה רגשית (=הסתגלות) ואולי גם מאפשר לו לשאול שאלות שמציקות לו.
הכנה כזו מסבירה את המשמעות של סדר יום קבוע לגבי ילדים. סדר יום קבוע מאפשר לילד לנבא מה יהיה אחרי מה, ועצם הידיעה הזו מחזקת תחושה של רוגע וביטחון. אולי בקייטנה יש שינויים רבים מדי מבחינתו: יש אנשי צוות מוכרים אבל זו לא הגננת, סוג הפעילויות, סדר היום, אופי המשמעת וכדומה. עזרו לילד לדעת מה יהיה בכל יום, וגם מה יהיה למחרת, ועזרו לו לדעת איך הוא צריך להתכונן. שאלו אותו מה הוא צריך/רוצה, ומה יעזור לו. השיתוף שלו בדברים, מראש, יכול להקל עליו.
שיהיה ברור: כעס, העברת ביקורת ("שוב הוא לא משתתף. הוא כזה נוקשה/בעייתי!"), הבעות של תסכול (משיכה בכתף, ייענו "בסדר. לא רוצה – לא צריך"); הפחדה וענישה – רק יחזקו את חוסר ההסתגלות. הם אינם חינוכיים במובן שהם אינם מעניקים לילד שום דרך פעולה עתידית.
בהצלחה
עידית
הערה
- הרבה הורים, ומחנכים, מכינים את הילדים לקראת אירוע טראומתי – ביקור אצל רופא שיניים, ניתוח, תרגיל צופרים ואפילו לקראת תספורת ראשונה. זה חשוב ונכון, אבל חשוב להכין את הילדים גם לקראת דברים שמחים: טיול, ביקור אצל סבתא או קניית ארטיק. אחרת הם לומדים, מהר מאוד, שכאשר מכינים אותם – כנראה הולך לקרות משהו לא טוב.
סיפור אישי על הסתגלות
- אחד הילדים שלי לא התרגל לבגדים חדשים. עד גיל 5.5 הוא פשוט לא הסכים ללבוש בגדים חדשים. אחרי שווידאנו שזו לא רגישות לסוג הבד, או בעיית גירוד של התווית בגב, פשוט קנינו בגדים והנחנו אותם על המיטה שלו. לא אמרנו לו כלום. הילד ראה את הבגדים ושאל אותנו בחשש גדול: "אני חייב ללבוש את זה"? ענינו בפשטות: "לא". והוא נרגע. הבגדים החדשים נשארו על המיטה. הילד ראה אותם מספר ימים, הם "התבלגנו", ואולי גם ספגו ריח יותר מוכר. ויום אחד ראינו שהוא לבש אותם. הם כנראה כבר לא נראו לו חדשים. (אגב, זה עבר לו….).
