רקע
בספר ויקרא בפרק יט (פרשת קדושים) אנו מוצאים ציוויים שונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו. בפעילות זאת נעסוק בציווי: לא תקלל חירש.
ציווי זה מעלה שאלות:
א. אדם שומע – מותר לקלל? ואם לא – מדוע לא נאמר בפשטות: לא תקלל?!
ב. למה נזכר דווקא החירש? – הרי הוא ממילא אינו שומע את הקללה, ולכן גם לא נפגע ממנה.
* על השאלה הראשונה חלק מהפרשנים משיבים כך: אם אסור לקלל אדם חירש, ברור שאסור לקלל כל אדם. כלומר – מן המקרה הפרטי לומדים על הכלל.
* על השאלה השנייה כתב הרמב"ם:
"כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר [הכתוב] שלא יגיע נפשו [של המקלל] לנקימה ולא ירגיל לכעוס…".
(ספר המצוות לרמב"ם עם השגות הרמב"ן, על-פי דפוס ראשון, קושטא ר"ע, מוסד הרב קוק, תשמ"ח – 1989, עמ' שעה)
הרמב"ם רואה באיסור לקלל כוונה חינוכית. מטרת האיסור הזה אינה רק להגן על מי שקיללו אותו, אלא גם לחנך את האדם שלא יקלל וכן להרגילו לתרבות דיבור נאותה ולדפוסי התנהגות ראויים. אסור לקלל בשום מקרה!