תוכן
תופעת הניתוק, הגלוי והסמוי, של בני נוער ממערכות חינוך נובעת ממכלול של גורמים
תורשתיים, משפחתיים, חברתיים ובית ספריים. בעבודת השדה האינטנסיבית
עם נוער בסיכון והצוות המחנך אותו נוכחנו לדעת שהחוויה המרכזית המשותפת
לכל אותם בני נוער היא כישלון וחוסר קומפטנטיות במילוי "תפקיד התלמיד".
קומפטנטיות הנער במילוי תפקיד התלמיד קשורה קשר משמעותי למטען הבסיסי,
שהוא מקבל מסביבתו הראשונית – המשפחה, ובמסגרות החברתיות הנוספות, שהוא
גדל בתוכן. ב"מטען בסיסי", כוונתנו, להבשלה קוגניטיבית ורגשית שבין ביטוייה:
יכולת התלמיד לקלוט ולעבד ידע חדש, ליצור קשר עם בני גילו ועם מבוגרים, לקבל
סמכות ואת דרישות המסגרת ולתפקד באופן עצמאי כמצופה מבני גילו. על מנת
לצייד את הילד במטען בסיסי זה, על הסביבה הראשונית להיות בעלת איכויות של
החזקה (Holding (ושל התאמה פעילה לצרכיו, דבר שאינו תמיד בנמצא. בהיכרות
קרובה ומתמשכת עם נוער מנותק תת-משיג, פגשנו בני נוער שאינם מוכלים, לא
על ידי עצמם ולא על ידי סביבתם. מכאן הצורך בהבניית סביבה חינוכית משלימה
הממשיכה ומרחיבה את יכולות ההחזקה של המשפחה ובכך מאפשרת לנער להגשים
את עצמיותו ולממש את "תפקיד התלמיד".
אופי המרחב החינוכי, אופי אימהי במהותו, מרחיב את איכות ההחזקה של האם
ומבטיח את קיומה של עצמיות אותנטית בעלת ערך. מרחב כזה מוגדר כ"התאמה
פעילה" (Adaptation Active (לצרכיו של כל פרט שבו. השאלת המושג "ההתאמה
הפעילה" לסביבת בית הספר היא העומדת בבסיס המודל של ההתערבות החינוכית
הפסיכו-חברתית למען נוער בסיכון ומנותק. בלב "ההתאמה הפעילה" נמצאת
"העשייה החינוכית הדיאלוגית", המכוונת את המחנכים ומאירה עבורם את
השבילים, דרכם מתאפשר המעבר מסיכון לסיכוי.
ספר זה מוקדש להמשגת "העשייה החינוכית הדיאלוגית" ומאפייניה. העשייה
הדיאלוגית עשויה לסייע למחנכים בעבודתם עם בני נוער בכלל ועם בני נוער בסיכון
בפרט. הדיאלוג החינוכי הוא חלק מן "התפיסה החינוכית הפסיכו-חברתית" (מור,
1997 ,2005 ,מור ולוריא, 2005 – (גוף ידע ייחודי המהווה בסיס לעבודתם של אנשי
חינוך וטיפול בבתי ספר: מורים, מחנכים, יועצים חינוכיים, עובדים סוציאליים,
פסיכולוגים ומנהלים.
הידע והתובנות אודות הדיאלוג החינוכי התגבשו במסגרת עבודה מעשית בבתי
ספר, שהופעלו בהם תכניות ייחודיות להתמודדות עם נוער בנשירה סמויה וגלויה,
כמו "מפנה" ו"סביבת חינוך חדשה". הדיאלוג החינוכי, שבא לידי ביטוי בתפיסה
החינוכית הפסיכו-חברתית התפתח, אם כן, כחלק מעבודת צוות רבת שנים
בשדה, שכללה ניתוחים רפלקטיביים של העשייה החינוכית השוטפת. בהדרגה
הובן, כי הדיאלוג (יחד עם כלים נוספים) הוא כלי עבודה משמעותי ובעל השפעה
והעקרונות שהפכו אותו ליעיל גובשו והומשגו. המשגה זו נעשתה באמצעות שיטת
"למידה מהצלחות" שפותחה על ידי פרופ' יונה רוזנפלד (רוזנפלד, תשנ"ח) ושיטת
"Action on Reflection " שפותחה על ידי ד"ר דונלד שון. שתי השיטות מכוונות
לאיסוף ידע יישומי "מן השדה" והעמדתו לרשות אנשי מקצוע; הן באות להשלים את
המחקר התיאורטי המקובל, שפעמים רבות אינו משרת דיו את אנשי השדה בהשגת
מטרותיהם עם אוכלוסיות בסיכון.
