תוכן
הנסיבות
זו התרחשות שכיחה, יומיומית בגן הילדים ובבית הספר: תלמידים שמתקשים לעבור מפעילות אחת לאחרת. לעתים אלה תלמידים יחידים ששקועים במעשיהם (הגננת: "אופק, שמעת את הסימן?" אופק: "כן, אבל אני באמצע הציור". גננת: "תניחי את הציור במגֵרה ותמשיכי אחר כך". אופק אינה עונה וממשיכה לצייר). לעתים הצלצול כבר נשמע וכל הכיתה "גוררת רגליים" וממשיכה לשחק. ההתרחשות הזו נובעת מהתנגשות בין מאפיינים של המערכת לבין הצרכים האישיים והקבוצתיים של התלמידים. נתחיל במערכת.
מישל פוקו[i] מסביר שלוח הזמנים הוא מורשת דתית ותיקה שחלחלה בהדרגה גם אל שגרת החיים "החילונית" של סדר יום הלימודים והעבודה. למשל, במאה ה-18 היה נהוג בבתי ספר בצרפת שהמורה מצלצל בפעמון שלוש פעמים בסיום כל שעה עגולה. הצלצול הראשון הורה לתלמידים לרדת על הברכיים; השני, להשפיל את מבטם והשלישי להצליב ידיים ולהתחיל להתפלל. עם סיום התפילה צלצל המורה שלוש פעמים בפעמון, האחת כדי שהם יקומו; השנייה כסימן של קידה בפני פסלו של ישו; והשלישית לאותת שישבו במקומם. את המתכונת הזו, הנוקשה והמאולפת, החליפו אמצעים חדשים. עם ההתפתחות הטכנולוגית, בתי הספר אימצו לוחות זמנים נוקשים, "מערכת שעות" שמכתיבה בדייקנות את זמני הלימוד ואת ההפסקות. כדי שהזמן ינוצל במלואו, באופן איכותי, ללא תקלות ופגמים, התלמידים מתחייבים שגופם ונפשם יהיו עסוקים אך ורק במלאכה.
כיצד עושים זאת? פוקו מסביר שכדי להגיע למשמעת גבוהה יש ליצור מרחבים מוגדרים לכל פעילות, מסדרונות, כיתות, חצר, משרדים. זו חלוקה פונקציונאלית. החל מאמצע המאה ה-18 הופך החינוך להיות הומוגני עם חלוקה של יחידים על פי "כיתות" המציינות סדר חינוכי ברור. למעשה, אפשר לדמיין את בית הספר כמו מחברת חשבון עם משבצות של קווים אנכיים ואופקיים ובהן אפשר לשבץ כל יחיד במקומו הנוכחי – בכיתה, במסדרון, בחצר, לפני הבחינה ואחריה. כך קל יותר לפקח על התלמידים, למנוע מהם שוטטות והיעלמות. החלוקה הזו הגבירה מאוד את נוכחותם של המנהלים ושל המורים והקשתה על התלמידים להסתובב ללא רשות. אבל המסגרת הנוקשה והקולקטיבית מתנגשת בצרכים של תלמידים יחידים ובמקצבים השונים שיש בין בני אדם – אחדים פועלים במהירות, בצייתנות, בעוד שאחרים "חולמים" ומגיבים לאט. לעתים זו קבוצה ששקועה במשחק סוער או בשיחה נעימה ומסרבת להיכנס לשיעור. האתגר של המורה הוא להביא את התלמידים מהר ככל האפשר לכיתה בלי לצעוק ולהתעמת איתם.
כיצד עושים זאת? המורה, כמנצח של תזמורת בת ארבעים נגנים, מבקש להתחיל את הקונצרט יחד. כדי לחולל שינוי מהיר בהתנהגות התלמידים הוא נעזר בטכניקה של pacing and leading. נמחיש אותה באמצעות דוגמה דמיונית ומופרכת. נניח שאתם משתתפים בקורס שמקנה לכם את הטכניקה הזו והתרגיל שהתבקשתם לעשות הוא להצעיד אנשים בשמאל ימין. אתם פוגשים ברחוב אנשים שהולכים לתומם באופן חופשי, כל אחד בקצב שלו. תחילה תשוחחו איתם באופן חופשי, תתחברו אליהם וגם תצעדו איתם בקצב שלהם. ואז תתחילו ללכת במקצב של שמאל ימין ותנסחו בקול רם לעצמכם וגם להם את ההנחיה. כשתראו שהם נכנסים לקצב שלכם, תגבירו אותו בהדרגה, וראו זה פלא, הם נענים להוראותיכם. כשתרצו תוכלו להאיץ או להאט בלי לאבד אותם. pacing and leading היא טכניקה שמשמשת רופאים ופסיכולוגים לצורך היפנוזה. שיטה זו מאפשרת למשל לרופא השיניים להרגיע את הילד ולהביאו למצב שבו הוא משתף פעולה ואינו חווה כאב. נשוב לבית הספר. כדי להכניס את התלמידים נחוצים היכרות טובה ואמון בין המורה לבין התלמידים. בעת שהמורה בא לקרוא להם הוא יוצר "התחברות" למקצב שבו הם שרויים; ואז הוא משדר אליהם במקצב שבו הם מדברים. אם הם מדברים בהתרגשות ובמהירות הוא בוחר לעשות כמוהם, ואם הם נינוחים הוא פונה אליהם בעוצמה נמוכה ובמקצב רגוע ורק אחר כך מגביר (או מאט) את דיבורו בהדרגה, דבר שגורם לתלמידים להיענות לקצב ולהובלה.
הכלי: להכניס את העדר לכיתה
המורה (א) מתקרב לתלמידים שעדיין שרויים בפעילות פנאי; (ב) צופה בהם לזמן קצר; (ג) מפרש לעצמו את מצבם ואת המקצב שבו הם שרויים (ד) ואז פונה אליהם במקצב זה ומבקש מהם להיכנס לכיתה; (ה) בהדרגה הוא מגביר את המקצב (או מאט) וגם (ו) מתקרב אליהם ונעזר בתקשורת לא מילולית (גופו פונה אל הכיתה והוא מצביע לעברה).
מטרות הכלי
"הכנסת העדר" לכיתה נועדה כמובן (א) להאיץ תהליכים שמתרחשים באיטיות יחסית; (ב) לפעול באופן סמכותי אבל בלי להיכנס לעימות מיותר, כדי (ג) לנצל ביעילות את זמן ההוראה; (ג) וגם להקנות הרגלים טובים.
רקע תיאורטי
מתן ידע: הצלצול וגם התקרבות המורה אל התלמידים המשחקים מאותתים להם שהגיע הזמן להיכנס לכיתה.
הכוונה להתנהגות: ההתחברות אל המקצב של התלמידים מסייעת להם להפנים מהר יותר למה המורה מצפה. התקשורת הלא מילולית, כגון פנייה בגופו אל הכיתה, מבהירה לכל הנוכחים שכעת עליהם להיכנס לכיתה. שפת גוף היא אמצעי חזותי מעולה לנהל את ההתנהגות בכיתה. המורה נעזר באיתותים האלה, תוך שהוא "מנצח" על מהלך הפעילות.[ii]
הנעה לפעולה: מקצת המסרים שהמורה מעביר לכיתה הם מילוליים ואחרים בלתי מילוליים. הגברת הקצב ופנייה לתלמידים מאותתות להם שהמורה נחוש ברצונו להתחיל את השיעור והוא דורש מהם לסיים את פעילות הפנאי.
חסרונות ומגבלות (ואם זה לא עוזר)
לעתים ילדים מתקשים להסתגל לשינויים ולמעברים ולמצבים לא מוכרים. אופק יודעת שצליל הפעמון הוא סימן בגן לסדר ולשבת במפגש, אבל המעבר החד בין הציור למפגש קשה לה, עד שלבסוף הגננת מגיעה ולוקחת אותה. ייתכן שעל הגננת לבדוק אם זהו דפוס התנהגות שכיח שנובע אולי מחולמנות או מהפרעת קשב. על הגננת לדאוג שלכל פעילות תהיה הכנה מראש שתקל את המעבר. לדוגמה: לגשת לאופק ולומר "אופק, בעוד כמה דקות, נצלצל בפעמון, זה הסימן לסדר ולגשת לשבת במפגש".
ומה לא לעשות?
בלי צעקות ובלי תוקפנות (תקיפות דווקא כן). הם מעוררים בהלה והרגשת עוינות, שני מצבים רגשיים שמפריעים ללמידה. אם המטרה היא להתחיל ברגל ימין מוטב לעשות זאת באופן נינוח. אם המורה שם לב שנוצר קושי מתמשך, עליו לשוחח עם התלמידים ולברר מדוע הם מתקשים לסיים פעילות ומה נחוץ כדי שהשיעור יתחיל בזמן. בשיחה כזו התלמידים עשויים להציע רעיונות שונים לפתרון בעיה. דוגמה מרתקת (ואמיתית) לכך התרחשה בבית ספר ביישוב כפרי ומבוסס שהתלמידים נהגו להגיע באיחור. בשיחה שהמנהלת ערכה עם ההורים, התברר שרובם נאלצים לפזר תחילה את ילדיהם לגנים, שנפתחים בשמונה, והם מתקשים להגיע בזמן לבית הספר. הם הציעו להתחיל את יום הלימודים בשמונה ורבע. המנהלת הסכימה והסידור עבד למופת.
