תוכן

ככלל, ישנן שתי דרכים לסייע לילדים להתמודד עם רגשות שליליים חזקים. האחת, להרגיע אותם והשנייה ללמד אותם דרכים להרגיע את עצמם. ההורים והגננת יכולים להרגיע את הילד בכך שיהיו אתו, יחבקו, ילטפו, יעודדו וישכנעו אותו שבקרוב יתגבר על הרגשות הסוערים. ההורים והגננת יכולים גם ללמד דרכים כיצד הוא יוכל להרגיע את עצמו, למשל על ידי התרחקות מהמקום.

ויסות רגשי
כאשר תינוק נולד הוא מגיב באופן ישיר, בוטה. הוא צורח כאשר הוא רעב ונרדם כאשר הוא עייף. הוא אינו מסוגל עדיין להתחשב בעייפות של האם או בתכניות שלה. נדרש תהליך הדדי בינו לבין האם שיעזור להפוך את התנהגותו ליותר מעודנת, יותר חברתית. המנגנון שטבוע בתינוק ומביא להתנהגות יותר רגועה, מתחשבת ומותאמת נקרא ויסות (regulation). ויסות הוא היכולת של התינוק לאזן את רמת הפעילות כך שההתנהגות והביטוי הרגשי יישארו מתונים, בייחוד במצבים מעוררי התרגשות או לחץ (למשל כשתינוק רעב או מבוהל). תינוקות לומדים להירגע במצבים מפחידים או מכעיסים וגם להימנע מבכי ולחכות עוד כמה דקות עד שאימם תבוא להאכיל אותם. בגיל שנה תינוקות כבר לומדים להכיר את סביבתם, יודעים למה לצפות ומפגינים שיטות יעילות למדי של איפוק ושליטה רגשית. בעקבות התפתחות יכולת התנועה של תינוקות (זחילה, ישיבה, הליכה), ועוד יותר מכך בעקבות התפתחות הדיבור פעוטות מסוגלים להבהיר את רצונותיהם במקום לבכות (Kopp, 1982).

זהו תהליך הדרגתי – תחילה הם מגיבים ברגיעה לאחר שהאם מחבקת ומאכילה אותם. בהמשך הם לומדים לחכות שבקרוב תבוא הארוחה. כאשר אימא קוראת להם ומודיעה שהיא כבר באה, גם אם טרם למדו לדבר, הם כבר קלטו מה עומד להתרחש. כעת הם כבר מסוגלים להמתין עוד כמה דקות עד שהיא תבוא. פעוטות וילדים מסוגלים כבר להיעזר גם בכלים מחשבתיים, כגון דמיון והנחיות עצמיות על מנת לפעול כדי להירגע או להתרחק ממקום מסעיר או מפחיד. מובן שגם לאם תפקיד פעיל: להכניס סדר וארגון לחייו של התינוק, לספק את צרכיו, להיות קשובה ולהגיב אליו רגשית, להרגיע אותו וללמד אותו לשלוט ברגשותיו גם במצבים קיצוניים (Emde & Hewitt, 2001). צ'ס ותומס כינו את הריקוד המשותף שבין התינוק והאם מידת ההתאמה (goodness of fit), כלומר עד כמה האם קשובה לצרכיו ועד כמה התינוק מגיב למאמציה של האם (Chess & Thomas, 1989, Clark et al, 2000). זהו אפוא מנגנון מארגן, כזה שמאפשר את ההיקשרות של התינוק אל האם.

לאחר תקופת הינקות הופך הוויסות הרגשי לתהליך מורכב (Thompson), הכולל את האופן שבו הילד חווה את האירוע, למול הבעות הפנים של הילד שהפיל אותו (צחוק לעגני), הפירוש שניתן להבעות אלה (הוא רוצה להתקוטט איתי), התחושות שהילד חווה (פחד) וההחלטה כיצד להתנהג (לסגת מאותו ילד בריון). מחקרים על ילדים בגיל הגן מראים שתהליך התפתחות הוויסות מתחיל בסביבות גיל שנתיים, כאשר פעוטות מתחילים להפנים סטנדרטים של התנהגות (למשל להמתין במקום לבכות). ילדים בני חמש מסוגלים יותר לשמור על יציבות רגשית, פחות מתקשים לחכות לתורם (תגובה לתסכול) ונעזרים יותר בשיטות מעשיות בהשוואה לילדים בני שלוש. ככל שהילדים מתבגרים כן הם זקוקים פחות להכוונת מבוגרים. עוד מתברר שבנים נוטים יותר להשתמש בתוקפנות כדי לאוורר רגשות, הם פחות מצייתים ולכן מתקשים יותר להפנים את הנדרש מהם (Kalpidou et al, 2004). למעשה ויסות רגשי ממשיך להיות תכונה חשובה במהלך החיים, תכונה שעדיין חוזרת ונקשרת אל דפוסי ההיקשרות בילדות המוקדמת. מיקולינסר (1998) מצביע על כך שמבוגרים, שהייתה להם היקשרות בטוחה, מווסתים רגשות באמצעות אסטרטגיות של פתרון בעיה וחיפוש תמיכה אצל אחרים. לעומתם, אנשים עם סגנון היקשרות נמנע, משתדלים שלא להיקשר לאחרים, מדחיקים כל רמז של מצוקה ועסוקים בחיזוק תחושת ההסתמכות העצמית שלהם.

אז מהו ויסות רגשי? המושג, מתברר, משמש חוקרים בהקשרים שונים (Oatley & Jenkins, 1996). יש הרואים בוויסות את האיזון שבין סוגי רגשות, החיוביים והשליליים, שילדים חווים. אחרים רואים בו את האופן שבו תינוקות מפנימים את ההנחיות של ההורים כיצד לבטא רגשות. למשל, כשההורים מנסים להרגיע, התינוק בוכה יותר בשקט. יש חוקרים המתארים את הוויסות הרגשי כאמצעי תקשורת בין ההורים לילדים. תחילה התינוק בוכה כדי לאותת שהוא במצוקה. כעבור כמה חודשים התינוק לומד לבטא רגש כדי להתקרב אל ההורים, להיות בחברתם. ההגדרה שמשמשת אותנו מתאימה יותר לילדים בגילאי גן ובית ספר ויש לה ארבעה מרכיבים (Gottman & Katz, 1989): ראשית, זו היכולת להימנע מהתנהגות לא הולמת הקשורה לרגשות עזים, חיוביים או שלילים; שנית, היכולת להרגיע ביטויים פיזיולוגיים שהרגשות העזים עוררו; שלישית, היכולת להסיט את הקשב לכיוון אחר; רביעית, היכולת להתאים את ההתנהגות למען מטרה הולמת אחרת (עמ' 373). היכולת של ילדים בגן להירגע, לחזור לעשתונות ולהימנע מתגובות קיצוניות עוזרת להם לשמור על שיווי משקל. התרגשות קיצונית, בכי ממושך, פחד או כעס נחווים לרוב כמצבים לא נעימים, מתישים. הם מופיעים בתגובה לאירועים קיצוניים ונחוץ מנגנון שיעזור להם להירגע. תגובה שקולה עדיפה על פני איבוד שליטה במצבים קיצוניים, כאשר 'הדם עולה לראש'. היכולת חשוב בבהירות ולא לפעול מתוך דחף רגעי עשויה לחסוך תקלות רבות.

הוויסות הוא תהליך הדדי. ההורים מכוונים, מנחים ונותנים דוגמה אישית של שליטה ברגשות (Miller & Sperry, 1987), אבל הם גם מתחשבים בכושרם של הילדים להבין את ההנחיות ולהתאפק. מחקרים הראו שבנוסף להכוונה ההורית, פעוטים וילדים בגיל הגן נוקטים דרכים מעשיות משלהם כדי למתן רגשות סוערים: האחת, שינוי בקשב. לדוגמה, כאשר המשחק האהוב על הילד תפוס, הוא מפנה את תשומת ליבו למשחק אחר. האמצעי השני הוא הרגעה עצמית. ילד שחברתו האשימה אותו שרימה בשעת משחק הולך בבכי לפינה אחרת בגן כדי להירגע. המנגנון השלישי – התרחקות מהמקור שמעורר את ההתרגשות, למשל, התרחקות מקבוצת ילדים שרבה בחצר המשחקים (Rothbart & Derryberry, 1981). אם התפקוד המשפחתי לקוי וההכוונה ההורית אינה עונה על צורכיהם, תינוקות ופעוטים עלולים לחוות מצוקה חריפה שעלולה להתפתח למצב פתולוגי של חוסר הסתגלות (Maughan, & Ciccetti, 2002). תקלה בהתפתחות כושר הוויסות עלולה להפוך בהמשך להפרעת ויסות (regulation disorder), שתתבטא, לדוגמה, בסינדרום של הפרעת קשב עם היפראקטיביות.

"מירי החלה להתרגל לחייה החדשים. היא החלה להכיר את תומי טוב יותר ולצפות את התנהגויותיו, היא למדה לעקוף מכשולים, למנוע תסכולים, עד כמה שניתן, והפכה להיות מומחית בשיטות הרגעה… אלא שלא ניתן היה להשאירו אצל אף אחד. מירי ניסתה כמה פעמים להשאירו אצל שמרטפית או אצל אימה, אך הוזעקה מיד בחזרה… תומי היה כבר כמעט בן שנה, תינוק זהוב ועגלגל, פעיל ונמרץ, שלא ניתן היה להסיר ממנו את העיניים. מירי לא יכלה להפקיד אותו בידי איש, אף לא לחצי שעה. בצר לה לקחה אותו איתה לכל מקום, אלא שגם זה לא הסתייע. תומי היה נכנס לאי שקט, בוכה, משתולל בכל מקום חדש שאליו הגיעו והעיניים היו ננעצות במירי בהאשמה" (חגי, 2005, עמ' 47-48).

אף שמדובר בהפרעה קשה, ישנם לא מעט ניסיונות מוצלחים בטיפול בה, בעיקר בעזרת סובלנות והכלה. צ'ס ותומס הקימו קליניקות הדרכה להורים ולגננות, שבהן לימדו כיצד להתייחס בהבנה ובסבלנות להתנהגות הילדים (Chess & Thomas, 1989). תוצאות ההדרכה הצליחו לצמצם במידה רבה את הנזקים הנגרמים בגלל קשיי ויסות וטמפרמנט קשה. אחרי הכול הילדים האלה לא היו אשמים שהתנהגותם כה סוערת.

לטמפרמנט ולוויסות הרגשי תפקיד חיוני בהתפתחות החברתית וברכישה של מיומנויות חברתיות. לדוגמה, כאשר ילדים מתפרצים, מתרגשים וצועקים, ילדים אחרים מתרחקים מהם וגם להורים ולצוות הגן לא קל לטפל בהתפרצות הזו. (Rothbart & Derryberry, 1981). לפעמים, בשעת התרגשות, הם הופכים תוקפנים וחוצפנים ומתקשים להירגע (Kochanska, 1993). הרבה יותר קל ונעים להיות במחיצת ילדים שמגיבים בהתלהבות ובשמחה, אפילו אם הם קצת מופרזים. לילדים האלה יכולת טובה יותר לשנות את תגובתם הרגשית גם במצבים של משחק והתרגשות, לרוב אלה הילדים היותר פופולאריים, היותר נחמדים ועוזרים (Kochanska, Coy, & Murray, 2001). כאשר קיימת יכולת ויסות טובה, קל לגננת ולהורים להרגיע את הילד, לצמצם את המקרים שבהם הוא מתפרץ ופוגע באחרים. ויסות הוא תכונה חיונית להתפתחות של כישורים חברתיים, אבל במינון גבוה יש לה מחיר כבד. ילדים עם ויסות-יתר (עכבות) מתנהגים בחשש, נמנעים ממשחק עם אחרים. הם אינם מתגוננים מפני ילדים שפוגעים בהם ומפנימים את רגשותיהם. הגננת אפילו אינה יודעת אילו חוויות קשות הם עברו. אלה הילדים שצריך להשגיח ולהגן עליהם.

 ללמד שליטה ברגשות
חשוב לזכור: השליטה בוויסות מושפעת בעיקר מגורמים פנימיים שנקבעו מראש כגון הבשלה. ההורים והגננת יכולים אולי לשמור על סביבה רגועה, אבל אינם מסוגלים, למעשה, לשנות את מצב רוחו של הילד ואת עוצמת תגובותיו. גם היכולת של ההורים והגננת למנוע תסכולים היא מוגבלת, אם כי ישנם לא מעט מצבים שבהם חוויה מתסכלת דווקא מחשלת את הילד (ברמן ויריב, תשס"ג).

בתקופת הילדות המוקדמת, גילאי 6-3 מתגבשים דפוסי התגובות של ילדים למצבים חברתיים. הם לומדים את חשיבות הצייתנות, השמירה על כללים, ההתחשבות באחרים, ההבנה של מצבים חברתיים ואין ספור תובנות נוספות. משום כך חיוני שהגננת וההורים יקדישו לכך מחשבה ופעולה. זוהי 'תכנית הלימודים' החברתית החשובה ביותר שהם מלמדים. הכלל הראשון שעל הגננת וההורים לאמץ הוא לשמש דוגמה טובה – להגיב באופן מותאם, מאופק, לא תוקפני, גם במצבים מתוחים.

ככלל, ישנן שתי דרכים לסייע לילדים להתמודד עם רגשות שליליים חזקים. האחת, להרגיע אותם והשנייה ללמד אותם דרכים להרגיע את עצמם. ההורים והגננת יכולים להרגיע את הילד בכך שיהיו אתו, יחבקו, ילטפו, יעודדו וישכנעו אותו שבקרוב יתגבר על הרגשות הסוערים. ההורים והגננת יכולים גם ללמד דרכים כיצד הוא יוכל להרגיע את עצמו, למשל על ידי התרחקות מהמקום. יחד עם זאת, גם כאשר ילדים פיתחו לעצמם מנגנונים של הירגעות, אין לסמוך על כך: ילדים (בעצם בני אדם בכלל) זקוקים תמיד לנוכחותו של מבוגר משמעותי שיהיה לידם כשנחוץ. כדי ללמד כיצד לשלוט ברגשות ובהתנהגות נחוץ לשלב הסבר עם הנחיות מעשיות. הצעד הראשון הוא ללמד את הילדים דרכים לוויסות רגשי. הצעד השני הוא לסייע להם להיות מודעים לרגשותיהם ולצפות מתי ובאילו נסיבות הם מתפרצים:

1. העצה המוכרת והנדושה: כאשר ילד נפגע או כועס, כדאי לבקש ממנו לספר מה קרה. אין כמו אוורור רגשות כדי להירגע, לחזור אל העשתונות.
2. כאשר ההורים והגננת משוחחים עם הילד הוא לומד לקחת מרחק ולבחון את הדברים, תוך התבוננות לחלקו ולחלקם של אחרים בהתרחשות. כך הוא עשוי להבין יותר טוב מה הרגיש, כיצד הגיב ואילו עוד דרכים יכול היה לנקוט. מחקר שנערך על ילדים עם הפרעת קשב הראה שבמצבים מתסכלים הם לא היו מודעים לרגשות שלהם והיו עסוקים בגורמים שהפריעו להם במקום לנסות להתמודד באופן מעשי עם הקושי, כפי שעשו ילדים ללא הפרעת קשה (Melnick & Hinshaw, 2000). החוקרים מציינים שללא מודעות פנימית לרגשות שמתעוררים בהם קטנים הסיכויים שילדים כאלה ידעו כיצד לשלוט בהם.
3. דרך יותר יזומה: הגננת מושיבה את הילד לידה והם צופים יחדיו בפעילות שבחצר. היא מסבה את תשומת לבו למשחקים של אחרים וביחד הם בוחנים כיצד ילדים אחרים מתנהגים בשעת משחק, כיצד הם פותרים בעיות. היא שואלת אותו כיצד מרגישים הילדים. היא מראה לו כיצד ניתן להסיט את תשומת הלב מהדבר המטריד וכיצד ילדים אחרים מתמקדים במשחק שלהם ונמנעים להצטרף לילדים שרבים. תצפית שנערכת כאשר הוא רגוע ואינו מעורב רגשית עוזרת לילד להבין את ההתנהגות ולווסת אותה.
4. כדאי להציע לילדים דרכים מעשיות לשלוט בצדדים הפיזיים של הרגשות. למשל: 'בפעם הבאה כשמישהו חוטף ממך חפץ, אני מבקשת שתספור עד עשר. כאשר אתה מחכה אתה נרגע ויכול אחר כך לחשוב מה לעשות. אז בוא נספור עד עשר' (סופרים). בפעם הבאה הגננת תוכל לבדוק אם הילד אכן השתמש בעצה. היא יכולה להוסיף עוד כלי: 'אתה יכול פחות לכעוס אם קצת תתרחק ממנו ותנשום עמוק. בוא נעשה את זה' (מתרגלים נשימות עמוקות). אולי גם כדאי שתחשוב אם הוא התכוון למשהו אחר.
5. דרך נוספת שמתאימה לילדים הבוגרים בגן חובה היא לקיים דיון בשאלה: 'כאשר אתם מתרגשים, כועסים או פוחדים, מה הכי עוזר לכם להירגע?' גם הילדים שמתקשים לשלוט יפנימו את דברי חבריהם הבוגרים והבשלים יותר.
6. ילדים שאימצו התנהגות כופה וחוסר ציות להוראות ההורים ומתנהגים כך גם בגן הילדים מעמידים אתגר של ממש לגננת. ההתמודדות חייבת לכלול את היסודות הבאים: ראשית, על הגננת להגיב באופן שקול, מאופק, לגלות סבלנות רבה להתנהגותו של הילד. שנית, להסביר לו ולשנן את כללי ההתנהגות בגן. שלישית, על הגננת לאכוף בעקביות ובנחישות את הכללים, בייחוד בשלבים הראשונים של שנת הלימודים. אם נחוץ יש להשתמש ב'החזקה טיפולית', כלומר לחבק את הילד כך שלא יוכל להזיק לאחרים ולעצמו (חגי, 2005). רביעית, מכיוון שחוסר ציות נובע מקושי להכיל תסכול, כדאי ללמד את הילד באילו מצבים הוא מתקשה לשאת את התסכול וכיצד להתגבר עליו.

לסיכום, התנהגות לא צייתנית ואלימה של ילדים מתפתחת בינקות ובילדות המוקדמת כתוצאה מצירוף של גורמים תורשתיים – טמפרמנט וגם יכולת נרכשת לווסת רגשות ביחד עם סגנון ההורות והאקלים החינוכי במשפחה. הקושי להכיל תסכול ולווסת רגשות מגבירים את הסיכון להתפתחות של התנהגות תוקפנית. אם את התכונות האלה ירש הילד מהוריו, שגם להן תכונות דומות והם מגיבים בחוסר סבלנות, בהתפרצויות ובכעסים, מתפתחים התנאים להתנהגות כופה של הילד במשפחתו ובגן הילדים.

ביבליוגרפיה

פרופ' אליעזר יריב, להרגיע ללמד להירגע, הד הגן דצמבר 2006