תוכן
החלום של הרב בנימין וורצמן, מנהל “לאורו נלך”, ארגון המשלב בני נוער במסגרות התנדבות, הוא להקים “בית-ספר לחסד”. בשבע השנים בהן הוא עומד בראש הארגון, העוסק ביצירת קשר בין בני נוער מתנדבים לבין גופים בקהילה, חוברו חומרי הדרכה, נערכו סדנאות וניתנו שיעורי הדרכה למתנדבים.
לאורו נלך” הוא מרכז חינוכי להתנדבות, המפעיל ומלווה אלפי בני נוער מדי שנה. בשנה שעברה פעלו במסגרתו כ-80 בתי-ספר והתנדבו כ-4,000 שמיניסטים. מלבד פרויקט הדגל של המרכז, “שמיניסטים למען הקהילה”, הצטרפו אליו בשנה האחרונה גם תלמידי י”א, במתכונת התנדבות מצומצמת יותר, וכן קבוצות של נוער מחו”ל.
זה שנתיים מפעיל הארגון בימי הקיץ מוקד טלפוני, המאפשר התנדבות פרטנית ובקבוצות. בקיץ האחרון הופעל המוקד בשיתוף מנהל החמ”ד, מפעלות הציונות הדתית, קרן קהילות ו”עולם קטן” (עלון פרשת שבוע לצעירים). למוקד פנו אלפי בני נוער ממסגרות שונות, תנועות, יישובים ובתי-ספר. הייתה פנייה גם מצד אמהות שילדיהן לומדים בבתי-ספר יסודיים, והשנה הוחלט לפתוח את המרכז גם לתלמידי כיתה ז’ ומעלה. “אנחנו רוצים להקים מוקד התנדבות ארצי, מיזם שבמסגרתו ניזום פרויקטים של התנדבות בקהילה, ולצורך זה עדיין דרוש תקציב”, אומר הרב בני וורצמן.
מורשת הרב משה נריה זצוק”ל
“לאורו נלך” הוקם כעמותה ב-1989, להנצחת מורשת הרב משה צבי נריה זצוק”ל, מייסד ישיבת כפר הרוא”ה (1940) ואבי דור הכיפות הסרוגות. ההתחלה הייתה עם פרויקט “שמיניסטים למען הקהילה”, שיזם הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית בקרית-ארבע. הפרויקט החל לפעול לפני כעשור והוא מבטא “חלק ממכלול אישיותו של הרב, שחינך את תלמידיו לרעיון שאדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג ולהיות ערב לו”, מסביר הרב וורצמן.
הרב הורוביץ ביקש להפוך את שנת הלימודים האחרונה למשמעותית יותר בעבור תלמידי י”ב, וכך, כ-40 תלמידים עלו מדי שבוע על אוטובוסים אחרי תפילת שחרית, ונסעו לבאר-שבע, לעבוד בהתנדבות בבתי-ספר, בגנים, בחינוך הרגיל והמיוחד, ועם קשישים. בישיבה נוכחו לדעת שכאשר התלמידים היו עסוקים בנתינה, הקשיבו ועזרו לזולת, הם עצמם השתנו. ראש הישיבה החליט להמשיך את הפרויקט, ובשלב מסוים היה זה תלמידו של הרב אבינועם הורוביץ, אריאל פרל, שלקח על עצמו את ההמשך. “משוגע לדבר, עם לב רחב, מסירות וענווה”, מתאר הרב וורצמן, “היה לו אוטו קטן, מזרון ומקרר, ואם צריך, היה ישן על חוף הכינרת, וכך איתר בכל רחבי הארץ בתי-ספר ומוסדות שבהם יוכלו התלמידים להתנדב”.
היום מונה הארגון, שמשרדיו נמצאים בישיבת בני-עקיבא “נתיבות חיים” בפסגת זאב, ארבעה אנשים: הרב וורצמן, גזבר ושני רכזים. הוא נכלל בתוכנית הליבה של מעורבות חברתית במנהל חברה ונוער, ופועל בשיתוף עם משרד החינוך. הפעילות שהתחילה בישיבות התיכוניות ובאולפנות, התרחבה לבתי-ספר תיכוניים, דתיים וכלליים. היום, מפקחים מכירים היטב את הפרויקט, וממליצים עליו לבתי-הספר. הפעילות ההתנדבותית נעשית במסגרת כיתתית, כלומר כיתה שלמה של תלמידי י”ב יוצאת אחת לשבוע להתנדבות, כאשר התלמידים מתפצלים למוסדות שונים.
היתרונות שבהתנדבות
ההחלטה על הצטרפות לפרויקט נתונה בידי מנהל בית-הספר, והיא מחייבת היערכות מיוחדת. “המנהל צריך לפנות שעות במערכת, ופירושו של דבר, להאריך יום לימודים, עובדה שיכולה לעורר לפעמים אנטגוניזם”, מסביר הרב וורצמן, “כמו כן על המנהל למנות רכז מתוך הצוות החינוכי של בית-הספר, כדי שיעבוד בתיאום מול הרכז שלנו. זה לא מעט אנרגיה, והרי בית-הספר עדיין נמדד לפי הישגים לימודיים. אבל אני סבור שיש קשר בין התנדבות לבין הישגים לימודיים, תלמיד שפתוח רגשית כלפי הזולת, מפתח גם את עצמו”.
הרב מונה את היתרונות הגלומים ביציאה להתנדבות כבר בשמינית, לפני השירות הלאומי: “ההתנדבות בתיכון מקנה לתלמידים התנסות ראשונה בתחומים שונים, כדי שיוכלו לבחון למה הם מתאימים ועם איזו אוכלוסייה הם מעדיפים לעבוד. זו התנסות בתוך מסגרת תומכת, שלא כמו השירות הלאומי שבה קבוצה של בנות מתמודדת עם מציאות חדשה, בכל הזירות בבת אחת, כאן התלמידים חוזרים לבית-הספר, יכולים לעבד את החוויות עם חבריהם ועם המחנכים. כמו כן הם רואים דברים שאולי לא ראו בעבר, מצוקות שלא הכירו ומקבלים פרופורציות על קשיים”.
מה התפישה החינוכית הייחודית של “לאורו נלך”?
הרב וורצמן: “המחשבה שעומדת מאחורי העבודה במרכז היא שאין טוב מן הנתינה מהלב, אבל ישנו גם ההיבט התודעתי, למה זה חשוב, מה הערך המניע את הנתינה וכיצד היא משפיעה על הנותן. וכשמחברים לב ותודעה מקבלים עוצמות גדולות יותר. חשוב לי לעבוד על שני הרבדים, של הלב ושל התודעה. אנחנו טוענים שכאשר אדם נותן הוא מקבל, וזה הרובד שבו אני רוצה להשקיע. אם אני לומד על האחר, גם אני משתנה”.
כדוגמה הוא מביא את סיפורה של תלמידה מבית-ספר שעבדה עם קשישה עיוורת, שוחחה אתה, ליוותה אותה למכולת, ובפסח הביאה אותה למשפחתה לליל הסדר ולכמה ימים בחול המועד. ‘אתה לא יודע מה אני קיבלתי’ אמרה אותה תלמידה, שבאותה תקופה סבתה התגוררה בבית. היא סיפרה כי בעקבות העבודה ההתנדבותית, השתנתה תפישתה והיא הצטערה שלא הספיקה לשנות את יחסה לסבתא שנפטרה כעבור זמן. “העולם הפנימי של אותה נערה, שגייסה את משפחתה לטובת הפרויקט, עבר שינוי בעקבות עבודת ההתנדבות”, מסכם הרב וורצמן.
להתנדבות השפעה חזקה לא רק על הפרט, היא תורמת גם ללכידות חברתית. התלמידים מביאים אתם לכיתה את החוויות, ומתהווה שיח סביב ההתנדבות, חלקו טבעי וחלקו יזום על ידי המחנכים. “נוצרות אנרגיות מסוג אחר בכיתה”, מספר הרב וורצמן, תלמידים מגלים כוחות שלא ידעו על קיומם קודם לכן, גם ברמה הכיתתית. כשאני הופך לנותן, אני מסתכל אחרת על הדברים. כשאני כמתנדב צריך להעביר שיעור, אני מבין מה זה להיות מורה והיחס שלי להוראה משתנה”.
“עד שתכלה הפרטיות”
הרב וורצמן מדגיש את חשיבות הנתינה דווקא בעולם שבו הפרט עומד במרכז, אנשים מרוכזים בעצמם וכל אחד דואג לעצמו. “בישיבת ‘מרכז הרב’ למדתי את ספרי הרב קוק, שבהם העניין המרכזי הוא כלל ישראל. אבל היום עסוקים גם בישיבות בלימוד הפרטני, בנפש, הפרט קיבל מקום גדול. במשנה נכתב ‘אין בן דוד בא אלא עד שתכלה פרוטה מן השוק’, ויש המסבירים ‘עד שתכלה הפרטיות מן השוק’. היום עומדים במרכז הצרכים שלי: ’בא לי’, ‘מגיע לי’, ועל זה רוצחים בחניה ויש אלימות במשפחה. הוויתור נתפש כחולשה, כפראייריות, וקשה להיות במקום הזה. אנחנו שוכחים שיש גם ויתור שבא מתוך אהבה, שאינו מביא לתסכולים. כאשר אדם עסוק בנתינה”, מדגיש הרב וורצמן, “הוא בתנועה נפשית הפוכה, הוא מפנה מקום בתוכו, זז אחורנית, צריך להשקיט את הרצונות שלו”.
בעבודה עם בני נוער עולה לא מעט השאלה בשביל מה להתנדב. האם זה רק כדי להרגיש סיפוק, לזכות בהכרה חברתית, מה הוא בעצם המניע המרכזי? “לפי תפישתי”, מסביר הרב וורצמן, “אדם נותן הוא אדם רגיש יותר, אכפתי, יודע להקשיב, נותן מקום לאחר, ולכן יודע גם להקשיב לעצמו, לילדיו, לבת זוגו, לשכנים, וכך גם לצרכים של הקהילה ושל עם ישראל. הדגש הוא לא רק על לתת ולתרום, אלא להבין גם מה אתה עושה, ואיך זה משנה אותך. ועל התהליכים האלה אנחנו עובדים בסדנאות לאורך השנה עם בני הנוער המתנדבים”.
מהוראה לטיפול
הרב בנימין וורצמן, היום תושב בית-אל, נשוי ואב לחמישה, נולד בתל-אביב ב-1956. הוא בוגר בית-הספר יסודי “מוריה” והישיבה התיכונית “נחלים”, חניך תנועת הנוער “עזרא”. בכיתה י’ הקים את סניף “עזרה” בעיר לוד. למד בישיבת “מרכז הרב” בירושלים וכולל “האידרא” בחיספין שברמת הגולן, שם התגורר כתשע שנים ונולדו חמשת ילדיו.
כבר בילדותו ידע שירצה לעסוק בחינוך. הוא בוגר לימודי הוראה במכללת ליפשיץ ותואר ראשון בתנ”ך ומחשבת ישראל במכללת בית וגן. את דרכו המקצועית התחיל בחיספין כ”מלמד” בגן ילדים. “בגן פתחו ‘חדר’, ואני לימדתי שם בבוקר, בדרכי לכולל”. בהמשך שימש וורצמן כמורה ומחנך בחצור, בקיבוץ לביא ובחיספין ולימד תנ”ך, תושב”ה, מחשבת ישראל וגמרא. אחר כך לקח פסק זמן מהחינוך הפורמאלי והיה מזכ”ל תנועת הנוער “עזרא”. במשך כעשר שנים שימש כראש האולפנות “אבן שמואל”, “קרית ארבע” ו”צפירה”.
בהיותו ראש אולפנת “צפירה” התוודע לתחום של ייעוץ, דרך עבודתה של היועצת החינוכית של האולפנא, אתי כהן, היום פסיכולוגית, והחליט להשלים תואר ראשון בייעוץ חינוכי. לימודים אלה הביאו למפנה בדרכו המקצועית. הוא למד טיפול משפחתי בבית-ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ובבית-המדרש להתחדשות בכפר עציון, המעניק מיומנויות של אמון אישי וכלים טיפוליים לעבודה עם יחידים וקבוצות. “הרגשתי שלימודי הייעוץ והטיפול המשפחתי בונים בתוכי עולם גדול של הקשבה לעצמי ולסובב אותי, מה שהשפיע באופן מיידי על עבודתי באולפנה עם תלמידות ואנשי צוות, וכמובן גם בתוך הבית שלי. הרגשתי איך הלימודים הללו שיפרו את מערכת היחסים הזוגית, והעמיקו את הקשר עם ילדיי. תוך כדי הלימודים גם גיליתי את יכולת ההקשבה שלי, והבנתי שקיבלתי מתנה”.
הלימודים בבית-המדרש להתחדשות והנסיבות המיוחדות, נתנו לו את האומץ להציע את עצמו כמטפל משפחתי. “למדתי בבית-המדרש להתחדשות בשנה של הגירוש מגוש קטיף, והחלטתי להרים טלפון למנהל מחלקת הרווחה, ולהציע לו, כבוגר טיפול משפחתי, לעבוד במקום. הוא קרא לי לבוא. אחת לשבוע הגעתי לגוש, נפגשתי עם זוגות, לנתי אצל בני שהתגורר שם באותה תקופה, ובבוקר חזרתי לירושלים. מי שדחף אותי ואפשר לי להוציא כוחות אל הפועל הוא בית-המדרש להתחדשות, מקום שאני זוקף לזכותו את הצמיחה והגדילה שלי בתחום הטיפולי, מקום שיש בו אנשים כמו הרב דוב זינגר והרב יצחק מנדלבאום”.
אימון אישי למורים
לצד עבודתו כמנהל הארגון ההתנדבותי “לאורו נלך”, הרב וורצמן ממשיך להשתלם בשנים האחרונות בתחום הטיפולי: לימודי תעודה בטיפול משפחתי וזוגי, דמיון מודרך, הנחיות קבוצות, קורס אימון בסיסי והכשרת מאמנים, והיום הוא עובד גם כמאמן אישי וזוגי בגישה יהודית. “אני מתמחה בלעזור לאנשים להקשיב לעצמם”, הוא מרחיב, “לצמוח מתוך הקשבה, לנוע מנקודה א’ לב’, להקשיב לרגשות, לצרכים, לכאבים, לקשיים, לברר לעצמם מה זה אומר על עצמם ועל עולמם. מתוך ההקשבה מתבהרת התמונה, והם צומחים”.
האימון הוא בעבורו בראש ובראשונה היכולת לעצור, להקשיב ולהתבונן. שנית, היכולת לזהות את הרצון הפנימי של האדם, לקלף את הרצון ולהגיע למחשבות שעוצרות אותנו. “נקודת המוצא היא שאלוקים עשה את האדם ישר וטוב מיסודו, מלא כוחות, איכויות ותכונות טובות, אבל יש דברים שעוצרים אותו מלהגיע למטרה, ולכן צריך לחשוף את הנקודה הפנימית”.
אימון הוא סוג של חזרה בתשובה, קובע הרב וורצמן, אדם חוזר לעצמו ומגלה במה הוא טוב. וזה נותן לו המון כוח. “בפער בין יכולות, רצונות, איכויות, לבין מחשבה שמונעת, הפער הזה הוא ההתפתחות האישית, מה אני צריך לשנות. זה יכול להיות יותר ביטחון, אמונה או להתגבר על הבושה, אצל כל אחד זה נושא אחר שצריך לעבוד עליו. המטרה באימון היא לזהות את כל אלה, ולהגיע למקום שאני פועל מתוך בחירה, אני בוחר ופועל במציאות, ולא נשאר רק עם תובנות”.
קהל היעד שלו הוא גם מורים, הזקוקים, לדבריו, ללא ספק לעבודה על הקשבה. ככל הזכור לו, כאשר הוא למד בסמינר למורים לא דיברו על הקשבה. “יש למידה שבאה ממקום של הקשבה, אתה מקשיב לתלמיד ולומד ממנו יותר, הוא לומד דברים על עצמו, אתה נותן לתלמיד להבין מתוך הכתוב, מה הוא מבין שם. זה כמובן צריך להיות בהתאמה לגילו של התלמיד, אבל אם אנחנו רוצים לפתח אדם חושב שלא נעול על מה שכתוב, זה דורש ממני כמורה, לדבר פחות ולגרום לתלמיד להוציא יותר מעצמו”.
על הקשר בין התנדבות לאימון, שני תחומי העיסוק שלו, הוא אומר: “בשביל להיות מטפל, מאמן, מנחה סדנאות, אדם צריך ללמוד לשתוק, לזוז קצת לאחור, לפנות מקום, זה גם מה שדרוש מאדם שעסוק בנתינה. כאשר אדם מרוכז בעצמו, ברגשות, בתסכולים, בכעסים, הוא לא יכול להיות עם האחר. כמו כן, גם בנתינה וגם בטיפול יש הקשבה לכאב, ולא תמיד יש צורך להציע פתרונות”.
