תוכן
מבוא
במאמרה "גישות לתפקיד ההורים ומעורבותם בתהליך הטיפול בבעיות ילדם" (כהן, 1996) מתארת אסתר כהן עבודה עם הורים לשם טיפול בבעיות ילדם, באמצעות הצטרפות להורה ובחירת אסטרטגיה מתאימה על פי רמת המודעות הספציפית המאפיינת אותם.
בכתבה זו אציע דרך לשימוש חלקי ומותאם של גננות בטיפול זה בשיחה פרטנית שלהן עם ההורים, בהתחשב בעובדה שגננות אינן פסיכולוגיות או יועצות בהכשרתן ואין להן מנדט לערוך שיחות טיפוליות עם הורים. אתאר בקצרה את עיקרי משנתה של כהן, היכולים להיות רלוונטיים לשיחה פרטנית של גננות עם הורים. לאחר מכן אציג את הדרך המוצעת לגננות ואמשיך בדוגמה הממחישה את תרומתה של דרך זו.
המאמר
כהן, בהתבסס על מחקרה של ניוברגר (1980), מתייחסת לרמת המודעות ההורית כ"דרך הטיפוסית שבה ההורה חושב על הילד ומבין את התנהגותו, וכן הדרך הטיפוסית שבה הוא מבין את תפקידו כהורה ואת מערכת היחסים בינו לבין הילד. דרך טיפוסית זו קשורה לידע, לאמונות ולדרכי חשיבה המופעלות כאשר על ההורה לקבל החלטות" (עמ' 181).
למושג ה'הצטרפות' מביאה כהן כמה פירושים, כשאחד מהם מפורש על פי הגישה המבנית לטיפול משפחתי. על פי גישה זו, 'הצטרפות' היא "היכולת להעניק למשפחה תחושה שהמטפל מבין אותה ועובד יחד עמה ולמענה" (עמ' 179). היא כוללת גם קבלה ויכולת של המטפל לשים את עצמו בנעלי האחר. זאת, בד בבד עם שמירה על מרחק בין המטפל לבין ההורים ועל נפרדות הכוללת בין השאר העלאת חילוקי דעות ורמיזות על דרכים אחרות.
ארבע רמות של מודעות הורית
כהן מציגה ארבע רמות של מודעות הורית, אשר מדורגות מהרמה הפחות מיטיבה עם הילד עד לרמה הרביעית המיטיבה עם הילד והוריו. ארבע רמות אלו מתוות את ה'הצטרפות' המתאימה למשפחה המטופלת ומנחות את בחירת האסטרטגיות המתאימות לפתרון הבעיות של הילד.
הרמה האגוצנטרית (האגואיסטית) – "הורים המתפקדים באופן טיפוסי ברמה זו מבינים את הילד ואת צרכיו בעיקר במונחים של ניסיונם האישי המושלך עליו. תפקיד ההורה מאורגן סביב רצונותיו וצרכיו של ההורה בלבד… תפקיד ההורה נתפס כסדרת פעולות מוגדרות שההורה עושה למען הילד כדי להיפטר מתביעותיו ממנו וכדי להביא לכך שהילד יגרום לו סיפוק" (עמ' 181, 182).
בתהליך ה'הצטרפות' להורה ברמה זו המטפל ייתן לגיטימציה לצורכי ההורה, לתחושותיו ולשאיפותיו, וינסה לגייס מוטיבציה לפתרון הבעיות של הילד באמצעות הדגשת מטרות שיענו על צורכי ההורה, כשהאתגר הוא למצוא דרכים מוצלחות יותר להשגתן.
הרמה הקונבנציונלית (המסורתית) – "הורה הפועל ברמה זו מבין את הילד במונחים והסברים של גורם חיצוני כמו מסורת, תרבות, סמכות או אסכולה חינוכית מסוימת… תפקיד ההורה מאורגן סביב תפיסות המוגדרות כנכונות במסגרת מסורת מסוימת… הורה ברמה זו מכריח עצמו להתעלות מעל לשיקולי הצרכים האישיים שלו מתוך קבלת התכתיב החברתי החיצוני" (עמ' 182, 183).
בתהליך ה'הצטרפות' יצטרף המטפל לציפייה של ההורים שילדם לא יחרוג מההתנהגות המצופה במסגרות שבהן הוא נמצא, יחד עם הצבעה על כך שהנורמה כוללת וריאציות שונות ותת-קבוצות. כמו כן המטפל יגייס את ההורים למצוא דרכים מוצלחות לטפל בבעיות הילד באמצעות רצונם להגשים ציפייה זו.
הרמה הממוקדת בילד – "הורים ברמה זו תופסים את הילד כפרט ייחודי… לכל ילד חוויות אישיות ונקודת ראות סובייקטיבית… תפקיד ההורה נתפס כזיהוי הצרכים של ילדו ומילויים… (והורים אלו) לא חוסכים מאמץ מעצמם כדי להיענות לצרכיו" (עמ' 183).
בתהליך ה'הצטרפות' יבין המטפל את חרדותיהם של ההורים, יבין את שאיפתם להגן על ילדם מן הכאבים שמזמנים החיים, והדרך שבה יגייס אותם לשנות את התנהגותם היא השגת טובת הילד באמצעות הימנעות מעשייה כמו הימנעות מהגנת יתר או עשייה בלתי טיפוסית להורה. כמו כן חשוב להדגיש להורה שהשינוי ייערך בהדרגה, כדי שההורה לא יחשוש שייגרם כאב מיותר לילד.
הרמה האנליטית (רמת התהליך או יחסי הגומלין) – "הורים הפועלים ברמה זו מבינים את הילד כמערכת פסיכולוגית מורכבת ומשתנה, שבה ההורה והילד גדלים בתפקיד. ההורה מכיר בכך שתפקידיו כהורה בנויים לא רק על צורכי הילד, אלא על מציאת דרכים לאיזון צרכיו הוא וצרכי הילד, כך ששני סוגי הצרכים ימולאו בצורה אחראית".
להורים ברמת מודעות זו יש יכולת להתמודד ביעילות עם בעיות ילדם. הם מופיעים לעזרה לרוב עקב אירוע יוצא דופן, כמו מחלה קשה או גילוי של בעיה אצל הילד שלהורה אין עליה מספיק מידע. חיזוק ביטחונם ביכולת הילד ובעיקר חיזוק ביטחונה של המשפחה להתמודד עם הבעיה וכן הפחתת תחושות האשמה, כל אלה עשויים לסייע להם. יש לוודא עם ההורה שהוא פועל כשורה בעבור ילדו במצב הנתון וכן לגייס עזרה ומקורות תמיכה חיצוניים היכולים לסייע.
ככלל, במהלך הטיפול בהורים ינסה המטפל להעלות הורים מהרמה שבה הם נמצאים אל הרמה הסמוכה לה.
הצעתי לגננות היא להשתמש בכלי זה, ל'הצטרף' להורים ולעורר בהם מוטיבציה לפעול על פי רמת המודעות ההורית האופיינית להם, למען השגת מטרה שמטיבה עם ילדם. זאת במסגרת שיחה פרטנית של גננת-הורה.
אולם, קודם לתיאור הדרך, חשוב מאוד לסייג ולהדגיש שמחנכים ומורים אכן מתבססים על ידע ולעתים גם על כלים מתחום הפסיכולוגיה, אך הגננת אינה מטפלת בהכשרתה והשיחה אינה טיפולית. על כן המטרה אינה טיפול בבעיות ההורות, והדרך להעברת הורים מרמת מודעות אחת לסמוכה לה היא מחוץ לתחום אחריותה של הגננת. מטרת השיחה עם ההורה היא להתמקד בפעולה ספציפית שיכולה להשפיע על התנהגות הילד, שבאה לידי ביטוי בגן, כמו הכוונת הילד לאיש מקצוע לשם אבחון.
דרכי שיחה עם ההורים
ניתן להתחיל את השיחה בשאלות פתוחות שבהן תבקש הגננת מההורה שיספר על ילדו בבית, מה אוהב הילד לעשות, מה קשה לו? באמצעות תשובות ההורה, ובאמצעות ערנות של הגננת לזווית המבט שבה מתאר ההורה את ילדו ומבין את התנהגותו, אולי תוכל הגננת להבחין מעט במאפייני ההורה.
'הצטרפות' הגננת אל ההורה תתרחש באמצעות הקשבה אמפטית לתחושותיו, לרצונותיו ולבעיותיו, המתוארים מתוך נקודת מבטו הספציפית של ההורה, בהתאם לרמת המודעות האופיינית לו ומבלי לערב את המציאות האובייקטיבית כפי שהגננת רואה אותה. מבט מתוך משקפי ההורה על תחושותיו, על רצונותיו ועל בעיותיו עשוי לאפשר לה לאתר במהלך סדרת שיחות את הרמה שבה נמצא ההורה.
למשל, כאשר הורים מסרבים לקחת את ילדם לאבחון, ההורה האגוצנטרי אולי יאמר "אין צורך ואין לי זמן", והורה ברמת המודעות הקונבנציונלית אולי יחשוש ממה שיגידו במשפחה המורחבת או הורים אחרים בגן. לעומתם, הורה ברמת מודעות אינדיבידואלית ידאג שאולי בעקבות האבחון יומלץ לתת לילד ריטלין, שלידיעתו יזיק לבריאותו. אם לא הצליחה הגננת להבין מהי רמת המודעות של ההורה בשיחה ראשונה, אולי תצליח בשיחות הבאות כאשר ההיכרות עם ההורה הולכת ונרקמת.
גם כאשר לא תדע הגננת מהי רמת ההורה, היא 'תצטרף' אליו על ידי שיקוף דבריו. השיקוף ייעשה באמצעות משפטים כמו "אני מבינה ש…" והגננת תמשיך בחזרה על דברי ההורה במילותיה היא. על ידי השיקוף יחוש הורה בכל אחת מרמות המודעות כי הוא מובן על ידי הגננת, שהיא אינה שופטת אותו, ושרגשותיו ורצונותיו לגיטימיים. כך אולי תפחת האשמה שהוא חש ביחס לילדו ואולי כך גם יוכל להקשיב לדברי עצמו, לא יצטרך להפעיל הגנות כמו הכחשה ולא יטיל את האשמה במצב הילד על הגננת (רוזנטל, תשע"ב). בנוסף לכך תביע הגננת את כוונתה הכנה לסייע להורים ולילד בפתרון הקשיים.
בד בבד עם ההקשבה האמפטית ושיקוף דברי ההורה ללא שיפוט, תפנה הגננת להורה על פי רמת המודעות האופיינית לו, על מנת לעורר מוטיבציה חזקה יותר לפעולה שמיטיבה עם הילד. למשל, אם מטרת השיחה היא לשלוח את הילד לאבחון, הגננת תאמר להורה ברמת המודעות האגוצנטרית שאבחון וטיפול בילד עכשיו יחסוך להם הוצאות כספיות והשקעת זמן רב יותר בגיל מאוחר יותר. להורה ברמת מודעות קונבנציונלית היא תאמר, למשל, שהטיפול נחוץ כי בבית הספר מצפים שילדים בגילאי 6-7 יגיעו מהגן עם מטען כישורים מסוים, וכדי לגייס הורה ברמת מודעות אינדיבידואלית תדגיש הגננת שאם האבחון יצביע על הצורך בטיפול, הרי זה ימנע התפתחות תחושות כואבות אצל הילד, כמו תחושה של אי-מסוגלות. להורים ברמת מודעות אנליטית תיתן הגננת מידע רחב יותר בדבר התצפיות שערכה ותביע את אמונתה ביכולת ההתמודדות שלהם.
ה'הצטרפות' וגיוס ההורה על פי רמת המודעות ההורית במסגרת השיחה או סדרת השיחות תשולב על ידי הגננת עם עקרונות פעולה נוספים:
– חידוד מטרת השיחה בשלב תכנון השיחה, והצגה ברורה של המטרה בפני ההורים, יאפשרו את השגתה.
– פתיחה חיובית באמצעות תיאור התנהגויות חיוביות של הילד תיצור תנאים להקשבה מאחר שהמקשיב לא יהיה בעמדת התגוננות, התקפה או הימנעות. היא גם מכניסה את הבעיה לפרופורציה מתאימה, בבחינת לא הכל כישלון אלא יש גם חלקים חיוביים. כמו כן פתיחה חיובית מאפשרת שימוש ביכולות לשם התמודדות עם נקודות חולשה.
– שימוש בעיקר ב"שאלות פתוחות", מאחר שהן מאפשרות קבלת אינפורמציה רחבה ומעודדות שיחה. זאת לעומת "שאלות סגורות" שהתשובות עליהן הן "כן" או "לא" בלבד.
– הפרדה בין עובדות להערכה ממחישה את הנושא המדובר ויוצרת תחושת אמינות ומקצועיות מאחר שהדברים מבוססים במציאות. לשם כך יש לערוך תצפיות בילד במצבים ובזמנים שונים.
– שימוש ב"משפטי אני" והמעטה ב"משפטי אתה", מאחר שמשפטי "אתה" עלולים להפנות אצבע מאשימה ולהוביל לעתים להתקפה ולהתגוננות.
– הצבת גבולות להורים כאשר גבולות אינם רק מה מותר ומה אסור, אלא גם הפגשת ההורה עם היכולות והמוגבלויות של ילדו. בכדי להציב גבולות יש להתגבר על החשש מאובדן האהבה והתחושה שאנו משפילים את הזולת, ולהבחין בין כוח וסמכות התפקיד לבין כוחניות שמטרתה פוגענית (רוזנטל, תשע"ב).
– נטרול תגובות לא ענייניות כתוצאה מרגשות עלבון, אשם וכעס והתגברות על הנטייה הספונטנית להגיב רגשית ורק אחר כך להפעיל את ההיגיון.
– מציאת נקודות הסכמה עם דברי ההורה עשויה להקטין לעתים התנגדות, ולעתים (יחד עם פעולות נוספות) תאפשר להורה להיות קשוב ופתוח לדברי הגננת, גם כשקשה לו לקבל אותם.
– הבעת תקווה ואמונה בכוונותיו הטובות של ההורה ובכוחותיו להתגייס למען ילדו.
– סיכום השיחה לשם הבהירות של מה שנאמר וחידוד הצעדים הבאים.
בואי נעזור ליוסי
ההצעה ל'הצטרף' להורה ולגייסו לפעולה מיטיבה עם ילדו על פי רמת המודעות האופיינית לו, יחד עם שאר הפרמטרים המוצעים לעיל, באה לידי ביטוי בשיחות פרטניות שסטודנטיות שהן גם גננות בפועל ניהלו עם הורים. במסגרת מטלת הקורס 'קשר עם הורים', שאותו אני מלמדת במסלול הגיל הרך במכללת דוד ילין, תיעדו הגננות שיחה פרטנית שערכו עם הורה או זוג הורים וניתחו אותה. נראה שהכלי לא אכזב, כפי שתציג הדוגמה להלן.
גננת שמה לבה לכך שליוסי (שם בדוי) יש בעיות במוטוריקה עדינה וגסה ובנוסף יש לו קשיים בהתארגנות. הילד גם הכה ילדים בגן. ארבע שיחות נערכו עם האם, במטרה לגייס אותה לשלוח את הילד לאבחון, אך ללא הצלחה. צוות הגן חש כי הגיע למבוי סתום והסיק שהאם אינה בשלה להכיר בקשיי הילד ולטפל בו בהתאם.
לאחר הצגת ארבע רמות של מודעות הורית על פי אסתר כהן בקורס והתאמת הכלי לגננות, שייכה הגננת את האם לרמת מודעות קונבנציונלית, וזאת בניגוד לשיחות שערכה קודם לכן עם האם על בסיס ההנחה שיש לאם מאפייני רמת מודעות אינדיבידואלית. השיוך החדש של האם לקטגוריית הורים עם מודעות קונבנציונלית התבסס על ניתוח מחודש של תגובות האם. למשל, כאשר הגננת סיפרה לה שהילד בעט בכמה ילדים ודחף ילדה מן הנדנדה, אמרה האם: "זה נשמע כמו בן טיפוסי". תגובה זו אופיינית להורה ברמת מודעות קונבנציונלית.
לאור תפיסה מחודשת זו שונו מאפייני השיחה. מעתה שוחחה הגננת עם האם על בסיס המודעות הקונבנציונלית. בהתאם לכך הביעה הגננת הבנה לדברי האם ושיקפה את רצונה של האם שהילד יתפקד כשאר הילדים בני גילו ואת דאגתה שמא הוא ייתפס כחריג שלילי. אלה הן שאיפה ודאגה האופייניות להורה ברמת מודעות קונבנציונלית.
הגננת התבססה על שאיפה זו גם כדי לעודד את האם לקחת את הילד לאבחון. היא שינתה ממנהגה בשיחות קודמות שבהן ניסתה לגייס את האם לפעולה באמצעות הדגשה חוזרת של טובת הילד, כאילו האם ברמת מודעות אינדיבידואלית. בארבע השיחות הראשונות חזרה הגננת על משפטים כמו "נחוץ אבחון להתפתחותו" או "הילד מתקשה, מתוסכל וזועם, כועסים עליו הרבה ונוצר מעגל של כעס, הוא סובל". לעומת זאת, בשיחה זו נימקה הגננת את חשיבות הפנייה לאבחון בהתאם לרמת המודעות הקונבנציונלית, כדרך למניעת היווצרות סטיגמה. כמו: "הורים אומרים לילדים שלהם להתרחק מיוסי ולא לשחק איתו…". כשהאם שאלה: "ופנייה למרכז להתפתחות הילד לא תיצור סטיגמה כזאת?", הגננת הביעה אמפתיה ואמרה: "אני מבינה שזה יכול להיות מפחיד מאוד שיתייגו את יוסי בתיוג שאי אפשר להיפטר ממנו, אבל זה ממש לא כך". הגננת הדגישה בפני האם שפנייה למרכז להתפתחות הילד היא אקט סטנדרטי שהורים וילדים בגן נעזרים בו וציינה "רק השנה הפנינו כבר יותר משישה ילדים מהגן למרכז להתפתחות הילד".
בהתייחסותה לסטנדרט המקובל, שוב פנתה הגננת לאם על פי רמת המודעות הקונבנציונלית. כאשר האם ביקשה לדעת מי מהילדים הופנה למרכז, השיבה הגננת: " כמובן שאני לא יכולה לחשוף את המידע הזה, בדיוק כמו שאני אף פעם לא אחשוף כל דבר שנעשה עם יוסי". בכך הרגיעה הגננת את האם שדבר הפנייה לאבחון לא תגיע להורים אחרים, דאגה שלעתים מאפיינת הורים ברמה הקונבנציונלית.
שינוי התייחסותה של הגננת אל האם מרמת מודעות אינדיבידואלית לרמת מודעות קונבנציונלית הוביל לתוצאה המבוקשת, שכן האם פנתה מספר ימים לאחר השיחה למרכז להתפתחות הילד.
לסיכום, ניתן לומר שהשימוש בכלי של עבודה עם הורים לשם פתרון בעיות ילדם על פי רמת המודעות ההורית המאפיינת אותם – כפי שמציגה כהן – יכול להיות לעזר באופן חלקי ומותאם גם לגננות כאשר הן מנהלות שיחה פרטנית עם הורים. לכלי זה בשילוב עם עקרונות פעולה נוספים יש תרומה רבה בגיוס הורים לפעולה שתיטיב עם ילדם בגן.
