תוכן
להקשיב באמת זה להיות עם הזולת במצב שלו ברגע זה בלי לייעץ אלא לחוש אותו מבפנים, לאחוז בחוט החמקמק של נשמתו, זוהי אמנות ההקשבה. זה כמו להקשיב למוזיקה- ככל שההקשבה יותר מדויקת החוויה של ההקשבה מתעצמת.
ד”ר עודד בן מנחם העוסק באמנות ההקשבה כיועץ למנהלים, אומר: “הקשבה משמעה בראש וראשונה נוכחות: נוכחות-עם-האחר, נוכחות בכאן-ועכשיו של המפגש. אפשר לשבת מול אדם ולא להיות נוכחים באופן מוחלט – להיות רחוקים, מוטרדים על ידי מחשבות חיצוניות, ממוקדים בסדר היום שלנו.
הקשבה, לעומת זאת, תובעת מאתנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית וגם את 'האוזן הפנימית' – את הלב. הקשבה דורשת ריכוז ותשומת לב, כדי שנוכל לשמוע את הדבר שהאחר מביע, בין אם הוא מביע אותו במילים ובין אם הוא מביע אותו בין המלים ומעבר להן. באמצעות תשומת לב כזו, אנו מתחילים לחוש את התנועה שבחייו הפנימיים של האחר. ההקשבה מאפשרת לאחר לבוא לידי דיבור, למצוא את קולו העצמי. הקשבה אמיתית היא כזו שמאפשרת להיבט חבוי של עצמיותו של הדובר להתגלות" (מתוך אתר אבני ראשה-המכון הישראלי למנהיגות בית ספרית).
ההקשבה היא מצרך נדיר בימינו. מי שמנהל שיחות טלפון ולא מתכתב נראה מוזר. למה לדבר כשאפשר להתכתב? זה יותר פרקטי וקל!
צליל הקול מוליך אלינו רגשות, מחשבות ואינטנסיביות נפשית. כל כך הרבה מידע מועבר בקול, זה בולט במיוחד בתוכנית הטלוויזיה הפופולארית "זמר במסיכה" שבה נדרשים השופטים לגלות מיהו המפורסם המחופש כולו ולזהות אותו באמצעות קולו, שפת הגוף שלו וכמה רמזים. מדהים לגלות כמה התחפושת מפריעה להקשבה, ועד כמה הקול טובע בים הגירויים המטעה את השופטים.
להקשיב באמת זה לא רק לשמוע כל מילה אלא להיענות לקריאה של מישהו שלפעמים נמצא בבור שחור או לחילופין ברגע של שמחה. היכולת לחלוק רגעי שמחה ורגעי קושי דורשת היכרות עם תחושות אישיות, נדרשת מיומנות של פינוי מקום רגשי לזולת, גם אם קודם לכן ואלי אפילו באותו רגע מעסיק את המקשיב משהו אחר.
אדם שבורח מעצמו לא מסוגל להיטיב עם הזולת, אין לו מקום בלב להכיל עוד אנשים. הוא לא מסוגל להקשיב. הוא בקושי מסוגל להכיל את עצמו. שיחות נפש הן ברכה למי שיודע לנהל אותן, כביכול זה נראה כמו טחינה, בזבוז זמן ועוד אבל למעשה כל שינוי מתחיל בשיחת נפש עם עצמי או עם הזולת.
להקשיב לילדים זאת תורה בפני עצמה. ילדים זקוקים להקשבה כדי להתפתח פיזית ונפשית. הם זקוקים לאישור מההורים שהם בסדר. דיבורים עם הילדים מצמיחים אותם. להגיב לתוצרים שלהם, להתייחס לציון שקיבלו במבחן האחרון, גם זה סוג של הקשבה. אם הורה לא מקשיב לילדים שלו זה יחזור אליו בגילויי אלימות, בצבירה של כעס ובצעקות. הילד בודק אם מקשיבים לו ומנסה למשוך תשומת לב, כשזו לא מגיעה הוא עוזב את המילים ועובר למכות או לכל תגובה בוטה אחרת. אם כשדיבר יפה לא התייחסו אליו הוא מתחיל לקלל, לבעוט ולהתאכזר. העיקר שיראו אותו.
אחרים שלא מתייחסים אליהם שוקעים בדיכאון או מפתחים אדישות. אני לא מאמינה שאנשים באמת אדישים, הם פשוט מזהים אסטרטגיה שמאפשרת להם לשרוד.
בתקופתנו אנשים מתקשים להקשיב, הם מגיבים לטקסטים בהיסח הדעת אבל לא מושקעים לחלוטין בשיחה. זה תמיד חלקי. נוח לברוח מהתערטלות נפשית. אני רואה בקרב התלמידים שלי את הקושי לעבור תהליך. הקושי להיפרד ממילים שחוסמות במקום לפתוח. הקושי לפתוח את הלב. לפעמים אני האדם הראשון זה שנים ששומע את הסיפור שלהם. אנחנו צוברים עלבונות לאורך החיים ולא תמיד נפטרים מהם בזמן, גוררים אותם שנים ומזינים את עצמנו בתחושות שליליות. כל זה כי לא הקשיבו לנו בזמן.
ידידה שלי מספרת שכשעבדה ברשות למלחמה בסמים ראתה בחור צעיר מצומק ושדוף שנראה נרקומן, מתהלך הלוך ושוב בין המשרדים בחוסר שקט. היא פנתה אליו ושאלה אותו מה הוא צריך אז הוא שאל: "את עובדת סוציאלית?" היא אמרה שלא וחייכה. הזמינה אותו לשבת בחדרה, הכינה לו קפה שחור ובמשך שעה וחצי, הקשיבה לסיפור חייו הקשה.
שנים מאוחר יותר, באיזשהו יום עיון של הרשות, הופתעה לגלות שבחור שנראה טוב רץ לקראתה בשמחה ומחבק אותה בהתלהבות. היא הייתה מופתעת ולא ידעה במה מדובר ואז אמר לה אותו בחור: "אותך אני לא אשכח, את הקשבת לי באמת. באותו יום, לפני שנפגשנו, הרגשתי שאם לא יעזרו לי עכשיו אחזור לרחוב". ההקשבה שלה שינתה את חייו.
ידידתי ידעה להקשיב כי למדה להקשיב לעצמה, קודם כל. להקשיב לעצמך קודם כל, לחוש את עצמך ואז לזהות בתוך עצמך תחושות חיוביות ושליליות כאחד, מנעד של תחושות שלא מאיימות עליך, הכל בסדר. מותר להרגיש את הכל. אי אפשר להקשיב למישהו אחר לעומק כשאתה לא מכיר את עצמך.
הפסיכולוגיה מבוססת על הקשבה וזה חלק ממורכבותה. בעבודתי בתהליכי כתיבה אני משתמשת בהקשבה ככלי חיוני לביטוי עצמי. גם התלמידים נדרשים להקשיב לעצמם ולי כחלק מהתהליך. למעשה אנחנו מנהלים דיאלוג של הקשבה.
קארל רוג'רס, פסיכולוג אמריקני נודע, פיתח את שיטת ההקשבה שלו, המיושמת בידי פסיכולוגים רבים. הנה ציטוטים מדבריו.
"להקשבה יש תוצאות. אם אני באמת מקשיב לדבריו של אדם ולמשמעויות החשובות לו באותו רגע, כשאני שומע לא את דבריו סתם כי אם אותו… אני זוכה למבט של תודה. הוא מרגיש משוחרר. הוא רוצה לספר לי יותר על עולמו".
"כאשר מתברר לאדם ששמעו אותו בעמקות, עיניו מתלחלחות. סבורני שבמובן מסוים הוא בוכה משמחה הוא כאילו אומר 'תודה לאל, שמע אותי מישהו'… ברגעים כאלה עמד לפני דימוי של אסיר החבוש בתאו, המשדר יום אחרי יום בצופן 'האם מישהו שומע אותי? היש שם מישהו? האם מישהו יכול לשמוע אותי?' ולבסוף הוא שומע באחד הימים דפיקות חלשות, שפירושן 'כן'. מענה פשוט זה משחרר אותו מבדידותו, והוא נעשה שוב יצור אנושי".
וזה בדיוק העניין. כולנו יצורים אנושיים, ששום דבר אנושי לא צריך להיות זר להם…כל מה שנותר לנו הוא לחלוק את החוויות האנושיות הדומות שלנו. לפעמים נדמה לרבים מאיתנו שהסיפור הפרטי שלהם הוא חד פעמי וייחודי. על פניו זה נכון אך תוך כדי הקשבה לסיפור האישי מסתבר שהוא משיק להרבה סיפורים אחרים. כולנו עוברים תקופות כאובות, משברים, תהיות, התלבטויות, מכאובי גוף ונפש וחרדות. החוכמה היא לחוות את החוויות הללו במלואן ולצאת מחוזקים. אחת הטכניקות המועילות ביותר היא לספר ולחלוק עם זולת כלשהו-פסיכולוג, מטפל או חבר נאמן שיקשיב לנו.
בהקשבה יש איכות של תקווה, שיש טעם לדבר על הדברים, שתהליכי שינוי מתרחשים תוך כדי דיבור והקשבה. שיש עתיד למרות הכול. אז הקשיבו לאהובי ליבכם, וגם לזרים שיכולים להרוויח מההקשבה שלכם, כל כך הרבה מסתתר שם עבורכם!
ותודה על ההקשבה.
