תוכן
סיטואציות של אלימות והצקות מילוליות הינן תופעות יום-יומיות בדינמיקה החברתית של כיתות. המאמר הנוכחי יציג שלושה כלים שיכולים לסייע בהתערבויות כיתתיות לצמצום תופעות מסוג זה: במרכז הראשונה, "המעגל", העברת המסר של אחריותה של הקבוצה כולה לתהליכים אלימים המרחשים בתוכה; ההתערבות השנייה, "הסיפור", מבוססת על הגישה הנרטיבית ומתמקדת ביצירת סיפורים חלופיים לקבוצות שסיפוריהן על האלימות שבתוכן מוצגים כחסרי תקווה; במרכז ההתערבות השלישית, "הקסם", הקניית כישורי התמודדות עם אלימות מילולית. המאמר מתחקה אחר התרומה הייחודית של כל אחד מכלי ההתערבות והגישה החינוכית שהוא מייצג. הדיון מתייחס גם לקווים המשותפים בין הגישות והחשיבות של האינטגרציה ביניהן.
באחת הסצנות מכמירות הלב ב"הקיץ של אביה" (אלמגור, 1988), מתארת אביה גיבורת הסיפור כיצד בדרכה לביתה, כאשר ידיה עמוסות בכבסים נקיים ומגוהצים, היא נקלעת להתגודדות של ילדי השכונה:
תחילה הביטו בי ולא אמרו דבר. התאומות התקרבו אלי, ומירה משכה במטפחת שהייתה קשורה. המטפחת נפלה. היא העבירה ידה על ראשי הקצוץ ואמרה בלגלוג: "ספיחס", ואחותה אחריה, באותה תנועה בדיוק… בתוך דקה כולם היו סביבי: צביקה ופיני והתאומות נאווה ומאשה. כולם. הם היו רבים כל כך ואני הייתי עמוסת כבסים לבדי. הם דחפו אותי ומשכו את הבגדים שלי. ניסיתי להגן על הכבסים הנקיים, אבל מרוב דחיפות נפלה הערימה מידי. והסדינים שהיו לבנים ומגוהצים היו בתוך דקה מטונפים ומלאי בוץ… (עמ' 56)
נדמה לי שאין ילד או מבוגר שלא טעם אי פעם את טעמו של הפחד מלעג קבוצתי, מגינוי או אפילו מהתבדחות קלילה (בעיני המתבדחים) על חשבונו.
מעבודתי כפסיכולוגית בית ספר זכור לי ילד שבמשך חצי שנה מאז כניסתו לחטיבת הביניים היה משותק מאימה מהמחשבה שהילדים בכיתתו יגלו שלאמו קוראים זינה וישתמשו בשם שלה כדי ללעוג לו והקניט אותו. ילדה אחרת סירבה לאורך תקופה ארוכה להרכיב משקפיים אחרי שבפעם הראשונה שהגיעה איתן הדביקו לה את הכינוי "אתי המכוערת". ואילו זוג בנות אחר הגיע להתלונן כי בכל פעם שהן יושבות ביחד בהפסקה, ילדות אחרות קוראות להן לסביות ומעלות כיתובים לפייסבוק בהן הן לועגות ל"רומן" בין השתיים.
בבירור של סיטואציות מסוג זה עולה בדרך כלל תמונה מורכבת: המציקים לא תמיד התכוונו להיות אכזריים או מרושעים, אלא רק התכוונו להקניט "בצחוק" כשעשוע חברתי. חלק מהנאשמים מכריזים כי הם לא עשו דבר, אלא רק גיחכו או היו משועשעים מהאירוע. וגם הקורבנות, כך מתברר לעתים, לא תמיד נקיים מאשמה ולעתים מסתבר שהם תרמו בהתנהגות מתגרה ופרובוקטיבית לסיטואציה.
בשל מורכבותם של אירועים מסוג אלו, נראה כי אין די בהתערבויות פרטניות מול הילדים המעורבים, וכי חלק מההתמודדות צריך לפנות אל הקבוצה כשלם, כפי שמציעה במאמרה גם יעל אברהם (2011).
המאמר הנוכחי יציג שלושה כלים להתערבות במצבי אלימות קבוצתית: הראשונה, "המעגל", מתבססת על רעיון מעגל האלימות של אולבאוס Olweus, 1993)) ובמרכזה העברת המסר של אחריותה של הקבוצה כולה לתהליכים אלימים המרחשים בתוכה. ההתערבות השנייה, "הסיפור" הינה התערבות המבוססת על הגישה הנרטיבית. התערבות זו מתמקדת ביצירת סיפורים חלופיים לקבוצות שסיפוריהן על האלימות שבתוכן מוצגים כחסרי תקווה. ההתערבות השלישית, "הקסם", מבוססת על רעיונות מתוך תוכניתו של איזי קלמן Bullies to Buddies ובמרכזה הקניית כישורי התמודדות עם אלימות מילולית וגיוס תגובות אדפטיביות מצד הילדים הסובלים מהצקות.
אל המאמר המלא בתוך אתר פסיכולוגיה עברית
