תוכן
הורים רבים לילדים בעלי הפרעת קשב או לקויות למידה מספרים לי על אכזבתם מהצוות החינוכי בבית הספר. חלקם מופתעים מכך שלחלק מן המורים אין מודעות או כלים לעזור לילדיהם, אחרים כועסים על כך שהמלצות האבחון אינן מיושמות במסגרת בית הספר, והם יוצאים למאבק כדי לעזור לילדיהם לממש את זכויותיהם.
"כולם אומרים שאני נלחמת על הילדים שלי כמו לביאה!' התגאתה בפני רונה, שם בדוי, כשנפגשנו. בעלה של רונה חיזק את דבריה והוסיף כי רק בזכותה הועבר בנם כתה, וכעת יש לו מחנכת קשובה יותר. 'חוסר ההבנה של המחנכת הקודמת בהפרעת קשב פשוט שיגע אותי. כל כך הרבה פעמים דרשתי ממנה לחזק את הילד או לומר לו מילה טובה … והיא? כלום. פלא שהוא ממשיך להפריע? המחנכת הקודמת נהגה להזעיק אותי פעמיים בשבוע לפחות באמצע העבודה. זה נראה לך הגיוני? יכלו בסוף לפטר אותי! במקום להתמודד, היא הפילה את כל האחריות עלי. זה לא הגיוני בעיני, מי המורה, היא או אני?'
המחויבות של רונה לעשות הכול עבור ילדיה עוררה בי הערכה.
'מה הרוויח ילדך מהמאבקים שלך עד היום?' שאלתי אותה. 'הרבה מאד! יש לו מחנכת פחות קשוחה. היא נותנת לו חיזוקים, אבל לא מספיק'.
'ומה הוא הפסיד?' רונה אמרה שמערכת היחסים בינינהן פגעה ברצון של המחנכת לעזור לבנה בנושאים חברתיים לאחר שעות הלימודים.
סיפרתי לרונה כי על פי המחקרים, אחד המנבאים החזקים להצלחתם של לקויי הלמידה הוא יצירת 'חזית אחידה מול לקות הלמידה', כפי שמציגה זאת דר' דפנה קופלמן, ראש המכון ללקויות למידה של המרכז הבינתחומי ומרכז שניידר ללקויות למידה. כלומר: מבוגרים לקויי קשב או לקויי למידה שהצליחו, דיווחו על תחושה שכולם היו אתם יחד בהתמודדות עם הלקות. חזית אחידה משמעה יצירת שיתוף פעולה בין ההורים, הצוות החינוכי והילד. כאשר יש הסכמה בין כל ההורים והמורים על דרכי ההתמודדות.
שאלתי את רונה: 'איך משפיע המאבק שלך על תחושת החזית האחידה אצל בנך?' והבחנתי במבט הביקורתי שהיא שלחה לעבר בעלה. 'האם היית נוהגת אחרת, אם היית יודעת שאין במחקרים מנבא להצלחה כאשר יש אמא שנלחמת כלביאה על זכויות בנה?'
'הייתי רוצה לנהוג אחרת, אבל היא מענישה אותו כל פעם בלי לבדוק מי אשם. הוא מגיע הביתה כל כך כועס ומתוסכל… מצד שני היא אף פעם לא אומרת לו מילה טובה. היא לא שמעה על חיזוקים חיוביים?'
'אני מתארת לעצמי כמה אני הייתי כועסת אם המורה היתה עושה לבני מעין משפט שדה כזה במקום לברר בשקט מה קרה ואז לפעול במסגרת הכיתתית', הבנתי לרגשותיה של רונה. 'אין לי ספק שהייתי מאוכזבת מהמקצועיות של המורה והייתי מרגישה לא בנוח להמשיך לשלוח אותו לבית הספר. האכזבה והכעס בהחלט גורמים לתחושת חוסר האונים שלך, אבל אסור לנו ההורים להרים ידיים! הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות כדי לעזור לילדך הוא לרתום את המורה לשיתוף פעולה, למרות הכעס והאכזבה. זה לא קל, אבל אם טובתו של בנך חשובה לך, כדאי שתציבי אותה בעדיפות עליונה, כי המפתח הוא בשיתוף פעולה. בעיני, לא משנה מה יגידו היועצת והפסיכולוגית, למרות שאין לי ספק שיהיו להן עצות חשובות. זכרי כי מי שנמצאת בכתה עם הילד זו המורה.'
אין חילוקי דעות ביני לבין רונה באשר לכלים החסרים לחלק מהמורים לגבי הפרעת קשב ולקויות למידה. העובדה שקיימות כיום תכניות השתלמות רבות למורים בנושאים אלה, מעידה על כך שגם בכירי מערכת החינוך מודעים לכך. מאידך, חשוב שנזכור גם את קשיי המורים: הם נאלצים להתמודד עם אחוז גבוה של ילדים לקויי קשב וריכוז ולקויי למידה המשולבים בכתות, מה שגוזל מהם כוחות רבים. לפני שנים אחדות הוחל חוק השילוב ומאז גדל באופן דרמטי מספרם של ילדים אלה בכתות. לצערנו, אין תקציב לעזור לכל ילד הזקוק לעזרה. רבים מהמורים מדווחים על שחיקה ומרגישים שמאמציהם לא זוכים להכרה ומשכורתם אינה מתגמלת.
אין ביכולתם של ההורים להעלות את שכרם של המורים או להשפיע על תקציב החינוך, אך הם יכולים לגרום למורה להרגיש שהם מבינים את קשיי ההתמודדות שלו בכתה ומוקירים את מאמציו. אמרתי לרונה: 'כאשר תגלי הבנה ואמפתיה לקשיי הצוות החינוכי, כאשר המורים ירגישו שאת מעריכה את מאמציהם, תיגרמי להם לפתוח את ליבם. כאשר תציעי עזרה מניסיונך האימהי במקום להעביר ביקורת על תפקודם המקצועי, אני מאמינה שהם ישנו את גישתם'.
מערכת תומכת וסנגור הורי גורמים להסרת האחריות מהילד ובעצם להחלשתו. בניגוד להם, הגישה של יצירת חזית אחידה ושיתוף פעולה הכולל גם את הילד, גורמת לילד להרגיש שותף בהחלטות ומדרבנת אותו לקחת אחריות. שיתוף פעולה אמיתי נשען על החוזקות של כל צד ועל עזרה הדדית בנקודות התורפה שקיימות אצל כל אחד ואחת מאתנו. יצירת שיתוף פעולה כזה איננה פשוטה, בעיקר בגלל האתגרים שמציבים ילדים בעלי ליקויי למידה והפרעות קשב בפני ההורים והמורים. המפגש עם הקשיים יוצר אצל כל צד ציפייה לפתרון שיבוא מהצד השני. ההורים מצפים מבעל המקצוע שיביא ידע וכלים להתמודדות, ואילו המורים מצפים מההורים שיפגינו סמכות והצבת גבולות. כך מתפתחים חוסר אמון, ביקורת והתנגדות אשר מונעים יצירת חזית אחידה. אם שני הצדדים ישכילו להשתמש בתרומתו הייחודית של כל צד ויעזרו זה לזה בנקודות הקושי, יווצר שיתוף פעולה.
כך תיצרו שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי:
1. צרו קשר אישי:
צרו קשר אישי עם הצוות החינוכי בתחילת שנת הלימודים. אל תחכו למשבר הראשון. קבעו פגישה אישית עם כל אחד מהצוות החינוכי, או לפחות עם היועצת והמחנכת. שתפו אותם במטרות החשובות לכם ולילד, שאלו לדעתם המקצועית כיצד לדעתם ניתן לעזור. אל תשכחו לשתף את הילד בפגישות והביעו בהן את אמונכם בכוונתו לעמוד בהבטחותיו.
2. קבעו רשימת פגישות חודשית:
בקשו מהיועצת או המחנכת לקבוע מראש רשימת פגישות חודשית למעקב במהלך השנה, בהן ישתתף גם הילד. בהתחשב בחופשות המרובות וימי ההורים הצפויים, לא יידרשו יותר מחמש פגישות נוספות. בראשית השנה, יומנם של הצוותים החינוכיים ריק והם יתקשו לסרב לכם.
3. הדגישו את ההצלחות:
בכל פגישה במשך השנה, היו אתם אחראים להדגיש את המקרים בהם הילד עמד בהבטחתו והצליח. המקרים בהם הוא כשל, יעלו ממילא. כך יקבל הילד תמונה ברורה ומאוזנת, לא רק לגבי כישלונותיו, מה שיקל עליו לקבל ביקורת.
הימנעו מלכעוס על הילד כאשר לא עמד בהבטחותיו. במקום זאת, אמרו שאתם בטוחים שבפעם הבאה הוא יצליח לעמוד בהבטחותיו.
4. אמרו תודה למורים:
בכל פגישה, הקפידו להודות למורים והביעו הערכה למאמציהם. השתדלו לרשום לעצמכם אירועים ספציפיים בהם הם עזרו או תמכו, גם אם לטעמכם מספר המקרים קטן במיוחד. הייתם מצפים מהמורים לחזק את ילדיכם במקרים הבודדים המצדיקים זאת? יישמו זאת גם לגבי המורים. המורה מתקשרת לבקש מכם לפתור בעיה כלשהיא? הביעו הערכה למאמציה לטפל בנושא שכן היא לא התעלמה ממנו.
5. הביעו אמפתיה לקשיי המורה:
עשו לעצמכם רשימה מה לדעתכם הקשיים של המורה כמו מס הילדים בכתה, תלונות ההורים והילדים האחרים, חוסר הידע שלה ועוד. זה יעזור לכם להביע אמפתיה לקשיי המורה. קחו בחשבון שהוא או היא צריכים להתמודד עם אחוז גבוה של ילדים המשולבים בכתה, ועם צפיות ולחץ מצד המנהלים לעמוד בתכנית הלימודים. הציעו עזרה מניסיונכם בבית ושתפו אותם בתוצאות יישום הדרכה שקיבלתם מבעלי מקצוע.
6. הפכו כל תלונה לבקשה:
אם אינכם מרוצים מתפקודם של המורים, הפכו כל תלונה לבקשה.
לדוגמה: 'הילד שלי זקוק להפסקות מרובות.' או 'אני מרגיש שאיני שותף מספיק'. אי אפשר להתווכח עם הרגשות או הצרכים שלכם ושל הילד. גישה כזו אינה מעוררת התנגדות או צורך להוכיח שאינכם צודקים. הימנעו מהכללות נוסח: 'אף פעם את לא מעודדת' או 'תמיד אתה רואה את השלילי' והקפידו לא לבקר את תפקודם המקצועי מה שיעורר התנגדות מצידם.
7. צרו חזית אחידה מול הלקות:
הציעו למורים לתכנן ביחד כיצד ניתן לעזור לילד מניסיונכם ההורי ומהעצות שקיבלת מבעלי מקצוע. קחו בחשבון שלילדים עם הפרעת קשב יש לעיתים קושי בוויסות הרגשות וכן שהפרשנות שהם נותנים לסיטואציות לא תמיד מידתיות. מאידך, חברת הילדים לא סלחנית והפרשנות שלהם לתופעות גם היא לא תמיד תואמת את העובדות.
אם אתם מרגישים שקשה לכם לנטרל את הכעסים ולנהל שיחה מכוונת מטרה עם המורים, היעזרו בהדרכה מתאימה לניהול הקשר עם בית הספר לטובת הילד..יתכן גם שהצוות החינוכי זקוק להדרכה באשר לכלים להתמודדות עם ילדים לקויי קשב, ותוכלו להמליץ להם על הרצאה או סדנה למורים.
* סוף דבר:
רונה ובעלה החליטו ללמוד לשתף פעולה ביניהם בשלב ראשון, ואחר כך ליישם את הכלים שרכשו כדי ליצור חזית אחידה עם המורים אל מול לקות הקשב והריכוז. הם יצטרכו ללמוד כיצד להפחית בביקורת שלהם זה על זה, ובמקומה, לעזור ולתמוך זה בזה ברגעי משבר. התהליך לא קל, אבל כמו בכביש, עדיף להיות חכם ומכוון למטרה ולאו דווקא צודק.
