תוכן
חוויית הקיום החברתי שלנו מורכבת ממגוון רב של חוויות, הכוללות יחסים עם אנשים שונים, כאשר אנו מתחילים לחוש שיש לנו משהו משותף עם אותם אנשים, משהו הגורם לנו לרצות להיפגש עמם שוב, ניתן להגדיר אותנו ואותם כ"קבוצת שייכות".
קבוצת שייכות, כשמה כן היא: "קבוצה שאני מרגיש שייך אליה". קבוצה כזו יכולה להיות – זוג, משפחה, קבוצת חברים, כיתה, קהילה, תנועת נוער, קבוצת ספורט ועוד.
מה שמאפיין קבוצת שייכות הוא תחושת השייכות שחבריה מרגישים בה. תחושה זו היא צורך קיומי בסיסי. מעצם ההגדרה נובע כי כאשר אדם לא מרגיש שייך לקבוצה, היא לא יכולה להוות עבורו קבוצת שייכות. אדם הנאלץ להיות חלק מקבוצה שאינו מרגיש שייך אליה חשוף לסכנת הצפה של תחושות ניכור ובדידות.
כיתה היא קבוצה שהתלמיד מחויב להיות חלק ממנה וטמונות בזה סכנות גדולות של בידוד וניכור. כאן גם טמונות ההזדמנויות הגדולות שלנו כמחנכים: הזכות להשפיע על תחושת השייכות של התלמידים ועל החוויה הקבוצתית שלהם, והיכולת ללוות את מי שנמצא בקבוצה אך אינו מרגיש שייך אליה ולהשפיע לטובה על חוויות הקיום החברתי שלו.
כאן מתעוררת השאלה – מה משפיע לטובה על תחושת השייכות?
הדבר הבסיסי ביותר המשפיע על תחושת השייכות הוא תחושת הנראות. נראות היא הוכחת קיום עבור חבר בקבוצה.
תחשבו על מצב שבו אתם נכנסים לקבוצה ואף אחד לא מתייחס אליכם בשום צורה. אתם מנסים לומר משהו, להרעיש, לזוז, להרעיד את המקום… וכלום, אף אחד לא שם לב אליכם.
אני מניח שמגוון תחושות יציפו אתכם, תחושות של שקיפות, חוסר ערך, אכזבה… אולי תנסו להסתכל במראה או למשש את גופכם כדי להרגיש אם אתם באמת שם. זה בדיוק העניין, מבחינת הקבוצה אתם לא שם.
הצד החיובי של המטבע הוא, שכמורים, יש לכם הזכות להיות אלו שמייצרים את תחושת הנראות עבור התלמידים שלכם – מבט בעיניים, קריאה בשם, התייחסות לעצם קיומו של התלמיד בקבוצה הם הבסיס ליצירת תחושת הנראות.
התייחסות אישית, להראות שאכפת לכם, להתעקש ולא לוותר על הקשר עם התלמיד גם כשהוא מוותר על הקשר עמכם, הם השלב הבא.
השלב הראשון הוא יצירת הנראות והשלב הבא הוא הוכחת קיומה, ויש בינינו רבים שזקוקים להוכחות חוזרות ונשנות לקיומם החברתי, הזקוקים לראות שלמישהו באמת באמת אכפת מהם.
אחרי שיש לנו קיום בקבוצה, אחרי שמישהו ראה אותנו, נשאלות שאלות כגון – לשם מה אני כאן? למה לי להיות כאן ולא במקום אחר או בקבוצה אחרת? מה הערך של היותי חבר בקבוצה? אם נחפש את הבסיס המשותף לקבוצת השאלות הללו נגלה, כי כולן עוסקות במשמעות, מה משמעות הקבוצה עבורי ומה המשמעות שלי עבור הקבוצה?
שני המופעים הללו של המילה משמעות קשורים בקשר הדוק – כאשר אני מרגיש משמעותי לקבוצה – כשיודעים מי אני, כשרוצים בחברתי, כשאני יכול לתרום לאחרים, כשיש ערך לדברים שאני אומר ועושה, כשאני משפיע על הקבוצה – אז הקבוצה משמעותית עבורי ואני רוצה לפעול בה, לטובתה ולמען חבריה.
לתחושת המשמעות יש תכונה של היפוך כיוון – כדי שקבוצה תהיה משמעותית עבורי, אני צריך להרגיש שאני משמעותי עבור הקבוצה – וכמורה, כדי שאהיה משמעותי עבור תלמיד, התלמיד צריך להרגיש, שהוא משמעותי עבורי.
כמורים וכאנשי חינוך, יש לנו זכות גדולה לזמן לתלמידינו תחושות של נראות ומשמעות, גם בקשר האישי בינינו לבין כל תלמיד ותלמידה וגם בהיבט הקבוצתי, המייצר גם תחושת שייכות.
משבר הקורונה הביא לשינוי המבנה של עבודת המורה, מעבודה שעיקרה מפגש של מורה עם קבוצת תלמידים גדולה בכיתה בשעה שיועדה לכך במערכת, ללמידה המשלבת למידה בכיתה בקבוצות קטנות עם למידה מרחוק ובתקופות של סגר ללמידה מרחוק בלבד. מערכת השעות גמישה ומשתנה, מקום המפגש השתנה, גודל הקבוצה השתנה, כלי הלמידה השתנו.
נראה שהגיעה השעה גם לשינוי תפיסה באשר לתפקיד המורה – אם עד היום, הדרישה העיקרית מהמורה היתה "ללמד", אז כעת מטרתו המרכזית היא "ליצור תחושת ערך עצמי לכל תלמיד בקבוצה" – להיות האדם היוצר עבור תלמידיו תחושות של נראות, שייכות ומשמעות, ומלמד אותם איך ליצור אותן בעצמם, להיות האדם המכניס נשמה למרחב החברתי ומאפשר לכולם לנשום בו לרווחה.
על מנת לעשות זאת, יש לחשוב מחדש על דרך הפעולה החינוכית – יש לכוון כל אינטראקציה בין המורה לתלמידיו כך שתזמן תחושות של נראות, שייכות ומשמעות ותבנה מחדש את מערכת היחסים בקבוצת הלמידה – בין המורה לתלמידים ובינם לבין עצמם.
הנה כמה פרקטיקות שבאמצעותן יש לנו, המורים, אפשרות לעשות את ההבדל הזה.
הזדמנות הגדולה שלנו להתמקד בדברים החשובים באמת
אני מאמין שתמיד, וכיום ביתר שאת, יש לשים את הדגש על "איך" – איך לנהל למידה, איך לעודד עצמאות, איך לאפשר חופש בחירה, איך להעלות מוטיבציה, ועוד הרבה "איך" מסוגים שונים.
דרכי הפעולה המוצעות כאן מובאות דרך המשקפיים של "איך ליצור תחושות של נראות, שייכות ומשמעות" במטרה שכל מורה יוכל ללמוד אותן, להתאימן לדרכו החינוכית ולאמצן.
כיום, כאשר הכלים הבסיסיים של קשר אנושי נמצאים בסכנה – כאשר קרבה מהווה סיכון, כאשר חיבוק או טפיחה על השכם הופכים ללא אפשריים, כאשר חיוך הוא דבר שרואים רק דרך מסך, אנו מאבדים חלק מהיכולת שלנו להרגיש ולהבין את הזולת. המורה מאבד כלים בסיסיים לתקשורת עם תלמידיו והתלמידים מאבדים את תחושת התמיכה שקיבלו מהמורה ומהקבוצה. יש במצב הזה סכנה גדולה של הסתגרות, ניכור ובדידות, אבל יש בו גם הזדמנות גדולה של שינוי מערכת החינוך, של שימת דגש על הדברים החשובים באמת, של התמקדות באדם, באדם הלומד ולא בתוכן הנלמד.
במציאות הזו חשוב יותר מאי פעם לשים את חוויית הקיום החברתי של כל אחד מאתנו בראש סדר העדיפויות החינוכי.
זה הזמן לאמץ פרקטיקות חדשות, כמו אלו שהצעתי כאן, ולשים לב בכל פעולה שאנו עושים כאנשי חינוך, שאנו רואים כל ילד, מזמנים לו תחושות של משמעות וערך עצמי, עוזרים לו לבנות את תחושת השייכות ומכניסים הרבה נשמה למציאות הכיאוטית ומרוחקת כל כך שאנו חיים בה.
עבורי ואני מאמין שעבור רבים נוספים, תוספת הנשמה הזו היא כמו אוויר לנשימה.
בהצלחה,
חובב
