כיום החברה השתנתה לבלי היכר, ואיתה גם הנורמות. מצוידים במחקרים אינספור, אנו יודעים כי השימוש בכוח הזרוע נגד ילדים הוא מעשה הרסני הגובל בהתעללות ומפר את הזכויות הבסיסיות ביותר של הילד. זכות הילד לחיות בכבוד. שימוש בכוח נגד ילד, הוא בריונות לשמה.

השאלה היכן עובר הגבול בין "מכות חינוכיות" לבין התעללות ממש, היכן נחצים הקווים האדומים? האם יש מכה שהיא לגיטימית וסבירה? והאם יש בכלל מקום לגלות סבלנות כלפי "מכות חינוכיות"?

זכויות הילד בחברה

החל משנות ה-90, עת חקיקתו של חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, חל שינוי הדרגתי ביחס שניתן לילדים. דרך חוקי היסוד, קיבלו גם הילדים, עיגון חוקי לזכויותיהם. מושגים כמו: "טובת הילד" ו"זכויות הילד" הועלו לראש סדר היום הציבורי.

השינוי בנורמות שינה את דרך ההתייחסות כלפי ילדים, שנתפסו עד אז כרכוש הוריהם, על כל המשתמע מכך. זכויות הילד קיבלו מעמד מוגן, כבעלי זכויות ואישיות העומדים בפני עצמם. לא עוד כלי שרת, אלא אישיות, קטנה, אך עצמאית.

זכויות הילד במשפט

השינוי בתפיסה החברתית התבטא גם בפסקי הדין. בעבר, הלא רחוק, ניתן היה למצוא שופטים שזיכו אבות שהואשמו בהתעללות ילדם, וקיבלו בהבנה ענישה גופנית "במטרה לחנך".

 דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דינו של השופט אמנון סטרשנוב (כתוארו אז), בעניין אביגדור אסולין (ת"פ (ת"א) 570/91, מ"י נ. אביגדור אסולין, פ"מ תשנ"ב 1, 431.), באומרו:

"ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו במטרה לחנכו, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו, כל עוד נעשית היא במידה הראויה, ביישוב הדעת ובתבונת אנוש – איננה פסולה מבחינה חינוכית ואיננה אסורה ".

כיום, רוב רובם של פסקי הדין מעלים על נס את זכויות הילד ושוללים מכל וכול ענישה גופנית כאמצעי חינוך, ואף רואים בעצם המכות המופנות כלפי ילד קטן וחסר אונים, התנהגות העולה לכדי התעללות.

 כך קבע כב' השופט חשין , בפסק הדין בעניין פלוני (ע"פ 405/03 פלוני נ' מ"י, פ"ד נח(4) 247) באומרו:

"ככל שהקטן קטן יותר; ככל שחסר-הישע חסר ישע הוא יותר; ככל שהנפגע חסר אונים הוא יותר – כן ניטה לראות בהתנהגות אלימה כלפיו – אלימה באורח פיזי ואלימה בהתנהגות – התנהגות העולה כדי התעללות. הטענה כי זו הייתה דרכו של המערער בחינוך בתו אינה טענה. אם התנהגותו של יעקב כלפי דינה עולה כדי התעללות, המניע להתנהגותו אינו מן העניין כלל. המניע אינו יסוד יוצר בהיווצרותה של העבירה…"

עבירת ההתעללות

עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע הוגדרה בסעיף 368ג לחוק העונשין, הקובעת כדלקמן:

"העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו – מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו – מאסר תשע שנים".

לצורך הרשעה בעבירת ההתעללות,  היסוד הנפשי אותו צריך להוכיח הוא מודעות העושה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות הנמנות עם פרטי העבירה, כאמור בסעיף 20(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

החוק אינו מגדיר התעללות מהי, ומשאיר לבתי המשפט למלא את ההגדרה תוכן.

בתי המשפט הגדירו בעניין פלונית (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נד (1) 145), התעללות כמתייחסת למקרים הטומנים בחובם אכזריות, הטלת אימה והשפלה, עד כי המצפון אינו יכול לסווגם כמקרי תקיפה בלבד.

וכן קבעו, כי נקודת המבט, לצורך קביעה האם מדובר בעבירת התעללות, היא אובייקטיבית, של המתבונן מהצד.

תוצאותיה של הענישה הגופנית

ילדים מעצם טבעם מחקים את הוריהם. ילד מוכה, עלול ברבות הימים להיות מבוגר מכה. ילד מוכה מבין כי מכות הן הדרך היחידה לפתרון בעיות ולכן יפליא במכותיו על החלשים ממנו, החברים שלו, אחיו הקטנים.

זוהי דרכו לתקשר עם הסביבה ולפרוק את התסכולים המצטברים בו, רבים הם. זה מה שהוא רואה וחש בבית. זה מה שהוא מיישם.

זכותם של הילדים באשר הם ילדים, להיות מוגנים מאלימות באשר היא. להם לא משנה אם האלימות המופנת אליהם מוגדרת כ"מכה מחנכת" או "מתעללת", להם זה כואב באותה מידה.