למורה ש'הסתבכה' עם תלמידה שסירבה לתת את מכשיר הטלפון הנייד שלה,
התגובה התוקפנית של התלמידה אינה מפתיעה. הטלפון הנייד הפך להיות מכשיר שהוא חלק מהזהות האישית והתלמידה התגייסה להגן על הקניין שלה ולא למסור לך. מכאן התוקפנות, שהיא מובנת הגם שאינה נעימה. אמנע מהתייחסות לאופן הטיפול בתלמידה ואסתפק בציטוט מתוך ספרי החדש בנוגע לטלפונים הסלולאריים.
כיוון שמדובר בנושא רגיש, שנוגע לא רק לתלמיד ולבטיחותו, אלא גם לקשר שלו עם הוריו וגם להיבטים משפטיים (זכויות הפרט וזכות הקניין), הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה היא באמצעות קביעת הנחיה מפורשת בתקנון מה מותר ומה אסור. ההנחיות חייבות להיות ספציפיות, תוך התייחסות למיקום (בכיתה), למועד (שיעור, מבחן) ולתנאים מיוחדים שבהם מותר לתלמיד להשאיר את הטלפון פועל. נוסף על ההגבלות, יש להגדיר גם סנקציות לכל הפרה, אחרת התקנון יישאר בגדר "אות מתה". ככל שההנחיות ברורות יותר,נמסרות בתחילת שנת הלימודים ומהוות דגם התנהגות מחייב (גם למורים), כך תקטן ההתנגדות של התלמידים ושל הוריהם לאכיפתן.
לנוכח המודעות הגבוהה של תלמידים לזכויותיהם ותחושת הקניין על המכשיר, בתי ספר שאינם מתעקשים להגדיר ולאכוף תקנון עלולים למצוא את עצמם מתגוננים כנגד תביעות על פגיעה בזכויות הפרט.
צלצולי טלפונים ניידים בשיעור – תלמיד שהטלפון הנייד שלו מצלצל בשיעור יביא עוגה לכל הכיתה לשיעור הבא. אם שכח להביא את העוגה, תחול עליו "ריבית" – להביא גם שתייה. עונש זה נעשה בהסכמה וברוח טובה ומונע המשך הפרעות מסוג זה בעתיד.
אשמח לקבל ממך עדכון במייל אם תשובתי הועילה לך
eliezeryariv.co.il

בברכה,
פרופ' אליעזר יריב