תוכן
"מטריד אותו מאוד שאין לו אף חבר, אין לו אף אחד שהוא יכול לבלות איתו אחר הצהריים. הוא לא יודע לרכוש חברים" במילים אלו החלה הפגישה ביני לבין הוריו של אייל. נער עם דיסקלקוליה והפרעות קשב וריכוז שלמד ב'כיתה קטנה'. ההורים שתפו אותי בקושי של אייל, בקשיים שלו ובהתמודדות המתסכלת עם לימודיו. אלא שלא היו אלו יכולותיו הלימודיות שכה הטרידו אותם, כי אם בדידותו. אייל היה ילד עם עיניים עצובות, גוף רזה ומבט מבוייש. בבית הספר, מדי יום, נאלץ להתמודד עם היותו בודד, ללא אדם שיבין אותו, שיקשיב לו ושיבלה איתו את שעות הבוקר. יותר מכל, היה לאייל קשה בזמן ההפסקה. בין השיעורים אייל לא ידע מה לעשות עם עצמו. זמן רב הוא נהג לשבת בכיתה, להמתין עד שהזמן יחלוף ויעבור. לאחר מכן החל לשוטט בחצר בית הספר, נע מנקודה לנקודה בחיפוש אחר מקום מפלט. לקראת סוף השנה, מצא כיסא קטן ומעט שבור שהיה ממוקם ליד השומר בכניסה לבית הספר וקבע בו את מקום מושבו. שם, ליד היוצאים והנכנסים, כאשר סייע לשומר לפתוח ולסגור את שער בית הספר, חש רצוי ובעל ערך.
הקושי של אייל התעצם במיוחד, כאשר החל ללמוד בחטיבת הביניים. בבקרים התעורר חרד, חושש מרגע הכניסה לכיתה, מן המפגש עם לעג הילדים ומן ההתמודדות עם הבוז שהופגן כלפיו. המילים הקשות שהפנו כלפיו חבריו לכיתה דמו עבורו לשוט חד שהכה בו, פצע אותו וחתך את בשרו בעוצמה. המבטים שלהם הפחידו אותו, והותירו אותו מבודד, ללא אדם שיעזור לו. עם הזמן הלך והסתגר בתוך עצמו, חדל לדבר עם בני כיתתו וחיפש אחר פינה מוגנת. הוא מעולם לא ממש הבין מדוע הילדים לעגו לו, מה היה אצלו מקולקל, מדוע נתפס כעלוב כל כך עד שהגיע לו 'לזכות' לתגובת בוז תקיפה כזו מבני כיתתו. במהלך הטיפול, תהיתי גם אני מה אייל עורר בבני גילו, שגרם להם ללעוג לו או להתרחק ממנו. אייל רצה מאוד עזרה, שמח להיפגש איתי, אבל היה מיואש ולא ידע כיצד – או האם בכלל – יוכל להשתחרר מכלא הבדידות שסגר עליו. סיפורו של אייל, כך למדתי במהלך שנים של עבודה כפסיכולוג חינוכי, הוא סיפורם של רבים מהילדים בעלי לקות למידה.
רבות נכתב על ההיבטים הקוגניטיביים והלימודיים של לקות הלמידה. ספרות מקצועית ענפה מפרטת מחקרים, סיפורי מקרה והמלצות לעבודה נכונה עם ילדים שאובחנו כבעלי לקות למידה. הספרות מביאה מגוון רחב של גישות, כגון פרדיגמה נוירולוגית המתחקה אחר מבנה המוח של ילדים עם לקות למידה, או הגישה הקוגניטיבית שעשויה להתייחס לפערים שבין מבחני האינטליגנציה לבין ביטויים בבית הספר, או לפערים שבין היכולות השונות של הילד Siegel , 1999. על אף מגוון התפיסות, רק בשנים האחרונות החלה להתפרסם ספרות מעמיקה על ההיבטים הרגשיים של לקויות למידה. ספרות מסוג זה מציינת את ההשפעות העקיפות של לקות הלמידה על תחושת יכולת וההערכה העצמית ועל השפעתו השלילית של תיוג התלמיד כ'לקוי למידה'. הספרות מתייחסת גם להשפעות ישירות של לקות למידה, כגון קושי במיפוי חברתי והשפעות רגשיות של היפראקטיביות, רגישות חושית ועוד (ראה: דור חיים 2012).
במאמר זה, אבקש להציג גישה נוספת להתבוננות על השפעותיה של לקות למידה – כזו המתמקדת בהיבטים הקיומיים של הילד ובדאגות המרכזיות של חייו. לשם כך, אבקש להתבונן על ילדים בעלי לקות למידה מתוך ראייתה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. לפי הגישה האקזיסטנציאליסטית, הדאגות העמוקות ביותר של האדם הן דאגות קיומיות המתייחסות למוות, לחופש, לבידוד ולחוסר משמעות. במאמר הנוכחי, אתמקד בתחושת בדידות. אנסה לבחון כיצד לקות למידה אצל ילדים משפיעה על היבטים קיומיים של בדידות ואדון באופן שבו ילדים בעלי לקות למידה מנסים להתמודד עם הקיום היום יומי בזיקה לקשיים ולתסכולים הרגשיים שאותם הם חווים.
